דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש יב

1חדושו של החתם סופר או"ח (ס' קפ) דבקדושת הגוף יכול להקדיש אף באינו שלו ע"י מעשה. - ובזה תתחדש לנו פרפרת נאה, דבדיוק כתב התנא, האומר לעבדו שחוט עלי את הפסח. - אבל עצם יסודו של הח"ס צ"ע טובא והפמ"ג חולק ע"ז. - ועיין בעונג יו"ט (ס' פב) בההבדל שבין איסור להקדש.

2ועי' בחתם סופר (או"ח ס' קפ) דהקשה לדעת הרבה מהראשונים, דאיסוה"נ נחשב לאינו שלו, דלמה לן קרא דאין מביאין נסכים מן הערלה, ת"ל דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו? ותירץ, דיש שני מיני הקדשות, קדושת דמים לבדק הבית, וקדושת הגוף שנקרא על שמו ולא חל עליו רשות הקדש רק איסור הנאה; והפרש גדול ביניהם, דקדבה"ב דינא כמכירה ואינו יכול למכור בלי שקנאו תחילה, אם הוא של חבירו, בשינוי השם או בשינוי מעשה; הא עביד מעשה ואין בו שינוי, לא יכול להקדישו. משא"כ קדה"ג לא בעינן רק מעשה בעלמא, דלא גרע משאר איסורי הנאה, ולכן ע"י מעשה בסכין שהיא כלי שרת, מקדשו, דיכול להרכיב עליו איסור הנאה ע"י מעשה, ושפיר צריך קרא למעט נסכים בערלה, דעכ"פ יכול להרכיב עליו קדושת מזבח ע"י מעשה שמנסכו ע"ג המזבח, דלא גרע מניסך ע"ג קרני בהמה.

3ועי' בתבואת שור ס' ה (סקכ"ז) וגם דעתו כך, דע"י מעשה הוא מקדיש אף דבר שאינו שלו, עי"ש שכתב שם על דברי הרמ"א, דבשוחט לשם קדשים אף דאין לו שותפות אסורה, וז"ל: "לענ"ד, דכ"ע לא פליגי בהא וע"י מעשה מצי אסר של חבירו, אפלו בשאר איסורים דלאו ע"ז, וכ"כ הר"ן נדרים (לו, א ד"ה אלא) לענין פיגול, והכא אי הוה שחיט של חבירו בעזרה לשם קדשים, אע"פ דלא עלה לו לכפר כדמוכח בגיטין גבי חטאת גזולה מ"מ יש בו חומרא דחולין וחומרא דקדשים" עכ"ל.

4ולפי דבריהם תתחדש לנו פרפרת נאה בהא דהאומר לעבדו שחוט עלי את הפסח ולא קאמר הקדש ושחוט, משום דבאמת על ההקדש לא יכול לעשות לו כלל שליח, אך ההקדש יתהוה בזה בב"א עם השחיטה, והשליחות היא רק על השחיטה, ולההקדש גופא אינו דרוש כלל שליחות, כיון דע"י מעשה אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ובכאן הרי מעשה רבה איכא, מעשה הסכין דהוא כלי שרת כאמור.

5אמנם עצם היסוד הנ"ל דעושים גזירה שוה מאיסור להקדש, דכמו דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, ה"נ אדם מקדיש דבר שאינו שלו ע"י מעשה, עצם היסוד הנ"ל צריך עיון טובא עי' שם בפמ"ג (יו"ד סי' ה משב"ז ס"ק ז) וז"ל: "כפי הנראה ממרוצת דברי הט"ז, דודאי אין אדם מקדיש דש"ש אף במעשה רבה. ונהי שיש לו כח לאסור אף במעשה כל דהו הא להקדיש לא. מדכתב דלא שייך מצוה קעבד דאין אדם מקדיש דש"ש וכו'. ותב"ש מביא ראי' מר"ן נדרים (לו, א) אין ראי', דהתם לאסור ע"י מחשבת פיגול שפיר, משא"כ להקדיש ע"י מעשה רבה נמי לא, כן נראה פשוט וברור". עכ"ל.

6עי' בשו"ת עונג יו"ט (ס' פב) דמחלק בין איסור להקדש, דבאיסור לא בעינן שיהי' שלו ממש רק שלא יהיה ע"ז קפידא דבעלים, כמבואר בע"ז (נג, ב) מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"מ, ולכן גם ע"י מעשה יש סברא לאסור, דכחו של המעשה גדול יותר מהקפדתו של חבירו; אבל בהקדש בעינן שיהי' שלו ממש, דכתיב: "איש כי יקדיש את ביתו", ומה יועיל מעשיו הא מ"מ לא דידיה היא. - והביא ראי' לסברתו מהא דאמרינן בב"ק (סו, ב) "משכבו ולא הגזול", ופירשו בתוס' שם (ד"ה דגזל), דהטעם דטומאת מדרס הוא רק בדבר המיוחד לזה, ויחודו של הגזלן אינו מועיל, כיון דהוא אינו שלו. ומוכח שם, דאף שיחדו ע"י מעשה נמי לא מהני, דהא מוקי לה התם הא דתנן עורות של גזלן מחשבה מטמאתן מפני שהבעלים מתיאשין, כגון דקצען דהוי לה יאוש ושינוי מעשה; ופריך עלה רבא בר רב חנן, הלא עיצבא שנו כאן ועיצבא אינה צריכה קיצוע? והיינו כיון דאין הדבר צריך לכך, לא חשיב שינוי מעשה. אבל לכאורה נהי דבשביל זה לא חשיב קנין מצד שינוי מעשה, וחשיב לאינו שלו, אבל ס"ס מעשה הרי יש בזה, וכמו דאמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, ה"נ נימא אדם מיחד דבר שאינו שלו ע"י מעשה? אלא ודאי ג"כ מטעם הנ"ל, דביחוד בעינן שיהי' שלו ממש, ולכן אינו מועיל מה דפועל זאת ע"י מעשה, דמ"מ הרי בזה לא קנאו. - וסמוכין לזה הביא מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח (פ"ד ה"ה-ו) דנעבד של חבירו אסור אם עשה בו מעשה, ומוקצה של חבירו מותר אף דכל מוקצה הוא ע"י מעשה כמבואר בתמורה (כט, א) וגם שם הוא מצד הנ"ל, דמוקצה הוא מטעם יחוד ואין יכול ליחד דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה, משא"כ נעבד שרק איסור יש בכאן, ואין בזה מצד דררא דיחוד, לכן גדול כח של המעשה לאסור; והצדק אתו, דודאי בהקדש בעינן שיהי' שלו ממש ולא מועלת גם הסכמת הבעלים שיעשה הקדש ע"י אחרים, עי' ברמב"ן בב"ק (מלחמות פ' שור שנגח דו"ה יח, א מדפי הרי"ף) דמבואר שם דאף בהסכמת הגזלן אין יכול הנגזל להקדיש, וז"ל "שאע"פ שהלה רוצה ליתן לו אינו קדוש כיון שבתורת גזל היא אצלו" עכ"ל. וק"ו הדברים, ומה החסרון דאינו ברשותו אינה מסלקת הסכמת בעל הרשות מכ"ש באינו שלו.