דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה א

1שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה דברי התו"כ פ' ויקרא והרמב"ם פ"ב מהל' גירושין התמוהים מאוד. - שלש קושיות מצד דברים שבלב לא הוה דברים. - שלש הנחות א) דדברים שבלב לא הוי דברים נאמר רק בביטול, דדברים שבלב אין ביכולת לבטל איזה חלות שנתהוה מפעולה או מדבור. ב) דאין הטעם מצד אי נאמנות. ג) מהמושכלות הראשונות שהבטול נקל יותר מהקיום. - הגדר דדברים שבלב אנו מוצאים רק באלו דברים, שקיומם מתהוה רק ע"י מעשה או דיבור. - בזה מתישבות כל הקושיות. - ובזה היה מקום לכאורה להסיר קושיות הראשונים על הא דתרומות פ"ג (משנה ח). - ובזה יובנו דברי התו"כ והרמב"ם הנ"ל.

2בתו"כ פ' ויקרא (א, ג פס' כו במהד' המלבי"ם) "יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? ת"ל לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה מוצא בגיטי נשים ובשחרורי עבדים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", והנה בקדושין (נ, א) חפצה הגמרא להביא מזה ראיה לרבא דאית ליה גבי האי גברא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, דהמקח קיים משום דדברים שבלב אינם דברים. ודחינן "ודלמא שאני התם, דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה". "ודלמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים".

3וברמב"ם בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות (הלכה טז) כתב: "אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב".

4ובפרק ב' מהל' גירושין (הלכה כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני", והאריך בזה בטעמו של דבר בדברים מתוקים "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל? שאין אומרים אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה הדבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה". בזה הוא מסביר בטוטו"ד את דברי הגמרא "משום דמצוה לשמוע דברי חכמים". וכיון דבתו"כ כייל להו יחד את הכפיה בקרבנות ואת הכפיה בגיטין בהקדמה "וכן אתה מוצא", נראה דלהרמב"ם אותו הטעם הוא גם בקרבנות אע"פ ששם כתב מלתא בלי טעמא.

5וקשה לכאורה מאוד כיון דהרמב"ם ז"ל פסק דדברים שבלב לא הוי דברים בפי"א מהל' מכירה (הלכה ט), א"כ כל ההסברים הללו משנה שאינה צריכה היא?

6ונ"ל בעזה"י לחדש דבר חדש בגדר דברים שבלב לא הוי דברים.

7ונקדים לזה איזה קושיות חזקות שכבר העירו ועמדו ע"ז רבותינו האחרונים ז"ל.

8א) קושית המשנה למלך בפ"ד מהל' שקלים (הלכה ו) על הא דאמרינן בס"פ בתרא דמציעא (קיח, א) במחלוקת ר' יוסי ורבנן לענין שומרי ספיחים בשביעית; דרבנן סברי, דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה ור' יוסי אומר, הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם, אמרו לו, אתה אומר כן? אין באין משל ציבור, "אמר רבא לא, דכ"ע הבטה בהפקר קני והכא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי, דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא, ואי לא, חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, ור' יוסי סבר, לא חיישינן, שמא לא ימסרם יפה יפה". והקשה הנ"ל מאי טעמייהו דרבנן, דמאי חששא היא זו שמא לא ימסרם יפה יפה, הא כיון דבפה מלא הוא אומר, דמסרם לצורך הקדש, אם גם בלבו אינו חושב כן הא קיי"ל, דדברים שבלב לא הוה דברים?

9ב) קושית הגאון רע"א ז"ל (שו"ת, ח"א סי' כג) בהא דגיטין (כג, א) דגט שכתבו גוי וישראל עומד ע"ג דפסול משום דגוי על דעתא דנפשיה עביד; אמאי לא נימא דקודם הכתיבה יאמר בפה מלא שכותב לשמה, ממילא אף אם בלבו אינו כן הוי דברים שבלב?

10ג) קושית הנ"ל על דברי הר"ן בפ"ק דפסחים (ב, א מדפי הרי"ף) דטעמא דבדיקה, "לפי שביטול תלי במחשבתן של ב"א, ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי". הא כיון דאומר בפיו דמבטלו, אף דבלבו אינו כן, הוי דברים שבלב ולא ביטלה מחשבתו את דבריו?

11אכן בהתבוננות מרובה בזה נראה.

12א) דהא ודאי, דכללא דרבא דדברים שבלב לא הוי דברים אין כונתו לאמר דבעצם דברים שבלב אינם פועלים כלום בחיוב, שהרי כמה דברים שהן גופי תורה, אנו מוצאים המתהוים ע"י מחשבה לבד כמו תרומה, דכתיב "ונחשב לכם תרומתכם" שילפינן מזה דתרומה נטלת באומד ובמחשבה בלי שום דיבור כמבואר במס' תרומות בפ"א (מ"ו) "חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה", וקא חשוב אלם. והא דלא יתרמו מפרש בירושלמי (פ"א ה"ד) דטעמא משום ברכה. וכן קדשים, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוא לאו דוקא אמירה ודיבור, אך ג"כ גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו כדאיתא בשבועות (כו, ב) דילפינן זאת מדכתיב "כל נדיב לב". וכן מחשבת פיגול, דלדעת הרבה מן הראשונים הוה במחשב' בעלמא בלי שום דיבור, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' פסולי המוקדשין (הל' א), ודעת החינוך בפ' צו (מצוה קמד). אלא, דהגדר דדברים שבלב לא הוי דברים, לא בקיומם של דברים נאמר, אך בביטולם נאמר, כלומר, דברים שבלב אינם יכולים לבטל את המעשה שנתקיים מדיבורו ופעולתו.

13ב) גם זה ברור, דאין הטעם בזה משום דלא מהימן, דכונת לבו היתה שונה מדיבורו בפיו, אלא אע"פ שמהימן בזה, בכ"ז לא הוה דברים; עי' בריטב"א (קדושין שם) על הא דאמר, "אלא אמר ר' יוסף מהכא, המקדש את האשה ואמר כסבור וכו' ואמאי והא קאמר כסבור הייתי? אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים", וכתב ע"ז: "קשיא לי, ודלמא משום דלא מהמנינן ליה שכך הי' בדעתו, הא אלו ידעו שכך הי' בדעתו אינה מקודשת דדברים שבלב הוה דברים? ואיכא למימר, דמתני' קשיתיה דקתני מקודשת לגמרי, בין לקולא בין לחומרא ואם קדשה אחר אינה צריכה גט הימנו. ואי משום דלא מהימן הוה לן למיחש לדבריו לחומרא להצריכה גט משני". ודבריו ברור מללו, דאע"פ דמהימן, בכ"ז לא הוה דברים, וא"כ נחוץ לנו להגביל את הדבר בסגנון זה, דאין כח הביטול שבלב יפה להעמיד התנגדות לקיום שנתהוה מפעולה ומדיבור.

14ג) ועתה הגע עצמך, דברים כאלה שקיומם מתהוה ג"כ בעיקרם מלב לבד, איך שייך בהו לאמר דברים שבלב אינם דברים לביטולם, הא מהמושכלות הראשונות, שהביטול נקל יותר מהקיום. ובר מן דין, איך שייך להעמיד בכאן זה אל זה הביטול נגד הקיום ולאמר, דהקיום יותר חזק, בשלמא בדברים שהדיבור והפעולה פועל בהם אם אנו עושים ביטול היש, להדברים שבלב שכנגדם ישאר ממילא הדיבור והפעולה בתקפם, אבל בדברים שקיומם מתהוה רק מהלב ואם זאת נסלק מה ישאר?

15ובוא וראה דהגדר דדברים שבלב לא הוי דברים אנו מוצאים בגמ' רק בג' מקומות הללו: בקידושין הנ"ל, דשם פועל פעולת הקנין, ובנדרים (כח, א) "באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם", דשם פועל הדיבור כדכתיב "לבטא בשפתים", וכדאיתא בשבועות (כו, ב) הנ"ל, דגמר בלבו אינו כלום ובעינן דיבור הפה דוקא; ובמעילה (כא, א): אמר לו (לשלוחו), הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו, אע"פ שאמר בעה"ב, לא הי' בלבי אלא מזה, והביא מזה בעה"ב מעל", דגם שם פועל רק המעשה ולא המחשבה, כדכתבו שם בתוס' (ד"ה הבא לי): "פי' לכשיוציא בעה"ב שהוא מסתמא גזבר, שהרי עדיין לא יצאו מרשות הקדש עד שיוציאם", ושם בתוס' ד"ה נתנו על גבי הקוף כתבו טעמא של דבר, דאף ששילח ביד חרש שוטה וקטן בעה"ב מעל, אע"ג דבעלמא אין שליחות בזה "כיון דשליחות דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי, והכא הוי שינוי רשות ע"י שליחות חרש שוטה וקטן כן, וכמו כן ע"י שליחות בר דעת". א"כ כל השליחות בזה הוא רק מעשה קוף בעלמא ועצם החיוב הוא פעולת הבעה"ב, ההוצאה. דבכולם שייך הגדר, דדברים שבלב לא הוה דברים, דהוא כפי שהגבלנו, דאין כח הביטול שבלב יפה להעמיד התנגדות למסובב, שנסתבב מפעולה או מדיבור.

16ולמותר עוד להגיד, כי בזה סלקנו בפעם אחת את כל הקושיות שהקשינו; דשפיר חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, כיון דבקדשים הרי גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו נמי הוה הקדש כנ"ל; ושפיר אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד, כיון דמחשבת לשמה היא רק מחשבה שאינה נחוצה לדיבור, ואם גם יאמר דמכוין לשמה האמירה הוא רק גילוי דעת על הכוונה ולא פעולה מצד עצמה; וכן בביטול חמץ, דכל עיקרו הוא בלב, עי' בתוס' פסחים (דף ד, ב ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי), ובר"ן ריש פסחים, דבכולם, אם בלב חושב הוא מחשבה אחרת אין כאן כלום כנ"ל.

17ובזה היה מקום לכאורה להסיר גם קושית הראשונים על הא דתרומות פ"ג (משנה ח): "המתכוין לאמר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום, עד שיהיו פיו ולבו שוין", ואמאי לא נימא, דדברים שבלב לא הוה דברים? דגם שם פועלת בחיוב המחשבה לבדה, כנ"ל.

18אלא דבלא"ה קשה מהא דשבועות (כו, ב) נתכוין להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, פת שעורין ואמר פת חטין לא אמר כלום עד שיהיה פיו ולבו שוין? והתם לא שייך לתרוצי כנ"ל, דהא שם בעינן בטוי שפתים? וע"כ אנו צריכין לחלק בחלוקם הנכון מאוד בסברא, דכי אמרינן דדברים שבלב אינם דברים, ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוצאי בשפתיו, אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכוונה, בלבו היו דברים אחרים, אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים בשפתיו, אלא דאתקיל ליה לישנא.

19וממילא הננו באים בזה בדרך ישרה למה שהתחלנו, דבין בקרבנות ובין בגיטי נשים, הנה לפי האמת, הטעם דדברים שבלב לא הוי דברים אינו מספיק, ולא קאמר זאת רק בדרך הוה אמינא; בקרבנות כפי שאמרנו, דהא שם מועיל גם גמר בלבו, ובגיטין נמי לפמש"כ בתוס' בגיטין (עב, א ד"ה קולו) וז"ל: "וא"ת, ואמאי נקט מדרב כהנא ממתני' נמי אתיא לאפוקי, דמכשרה בהרכנת הראש בלא קול? וי"ל דמסתברא דהרכנה דמתני' מהני כמו קול, כיון דקים לן שמתרצה, לא בעינן שמיעת הקול, כמו תן גט זה לאשתי אם היה זכות לה לא היה יכול לחזור בו, ואע"פ שהיא אינה אומרת כלום, כיון שהיא מתרצה בלא שמיעת קולה הוי שלוחה, ובברייתא דנקט עד שישמעו קולו, לא שנה אלא למעוט חרש דרב כהנא, דמסתברא למעוטי".

20ודבריהם ברור מללו, דבעשיית שליחות לגט איננו צריכים לדיבורו, רק לגילוי דעת רצונו, ורק בחרש אנו מספקים, משום דדעתו אינו דעת כ"כ; אם כי זה הוא נגד הירושלמי, שאמר שם (פ"ז ה"א) "אמר ר' מנא אית כן, היא שמיעת הקול, היא הרכנת הראש". עיי' ברשב"א ז"ל שם. ונראה דבזה פליגי הבבלי והירושלמי, דלהירושלמי לא יוקבע השליחות רק ע"י דיבור, והא דגם הרכנה מועלת, הוא משום דזה גופא הוא כמו דיבור; ולהבבלי הא דמועלת הרכנה, הוא משום דלא בעינן דיבור כלל, והא דבחרש אינו יכול לכתוב, משום דדעתו אינה צלולה כ"כ, ונ"מ מזה לענין פקח ע"י הכתב.

21עכ"פ להבבלי כיון דבעינן רק גילוי דעת, ואם גם יאמר בפה הוא רק גילוי מלתא בעלמא על דעתו ומחשבתו, הרי לא שייך שוב הגדר של דברים שבלב לא הוי דברים.

22לכן דעת הרמב"ם ז"ל, דבאמת רק הוה אמינא הוא בגמ', אבל באמת גם בקרבנות וגם בגיטין, ע"כ טעם דדברים שבלב איננו מספיק, וטעמא רבתי יש בדבר כמו שהסביר בלשונו הזהב.

23וכעין ציור ודוגמא לעיקר חידושנו, דיש הבדל בין הדברים שהדיבור פועל בהתחדשות החלות דשם יחשב למעשה, ובין היכא דהדיבור הוא רק גילוי מלתא על מחשבתו, דשם גם כשמדבר, הוא רק דברים שבלב. - עיי' בכריתות (ג, ב - ד', א) "לר' יוחנן דאמר, כפיפת קומתו הוי מעשה עקימת שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף? אמר רבא, שאני מגדף, הואיל וישנו בלב, אבל בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה". ועיי' ברש"י שם (ד"ה גליון): "הואיל וישנו בלב עיקר איסורו במחשבת הלב, ואין כאן מעשה, ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו אבל כפיפת קומתו היינו עיקר איסורו". ועי' שם שמקשה הגמ' "מתיב ר' זעירא, יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה ואמאי הא 'על פי' כתיב בהן"? והננו רואים את החילוק הברור בין מגדף ובין עדים זוממין, לפי קושית הגמ', אע"ג דבשניהם יש עקימת שפתים, אך בהראשון כיון דהדיבור הוא רק להשמיע את האיסור, לא חשוב מעשה, משא"כ בעדים זוממים כיון דעל פי כתיב, א"כ הדיבור פועל בחיוב וחשוב מעשה.