דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש ג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 6 3
Open in the reader →1ראיה מתוס' נזיר (יא, א) דאינה מועלת שליחות בנזירות, ומינה דגם בהקדש לא תועיל שליחות. - קושית האחרונים על התוס' הנ"ל מנדרים ושבועות, דמועלת בהם שליחות. - ההבדל שיש בין נזירות לנדרים ושבועות. - ובזה יתישב הכל.
2ובתוס' נזיר (יא, א ד"ה דהוי) כתבו: "וא"ת, תיפוק ליה דנזירות א"א לקיים ע"י שליח, דאמר בהמדיר (כתובות עד, א), דבעינן תנאי, דומיא דבני גד ובני ראובן, שנתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה, והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא? וי"ל, אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח". עכ"פ הרי תפסו בפשיטות דבנזירות לא שייכת שליחות, וע"כ טעמייהו בזה ג"כ משום דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. ואין לאמר, דכונתם הוא דקיום הנזירות א"א ע"י שליח, היינו שהוא בעצמו מחויב להזהר בכל דיני נזירות וא"א לו להעמיד איש אחר בחריקתו? דא"כ לא קלעו אל המטרה בקושיתם, דהא התנאי בכאן הוא לא בקיום הנזירות, אך בקבלת הנזירות, כלומר, דרק על תנאי זה הוא מקבל את הנזירות, ואם לאו אינו רוצה כלל בהקבלה; אלא ע"כ דתפסו בזה, דעצם הקבלה לא תוכל להיות ע"י שליח ואין לזה טעם אחר זולת הטעם דמילי כנ"ל. אח"כ מצאתי בתשובת נו"ב מהדורא תנינא ביו"ד ס' קמז (בתשובה מבן המחבר) שפירש והוכיח ג"כ כדברנו, וזה הרי הוה מעין סתירה לכל שיטתנו בפרק הקודם, דאמנם מועלת שליחות בהקדש ובהפקר, אע"ג דהוה מילי?
3אולם כשנסתכל בדבר היטב נראה, כי לא רק שאין כלל סתירה מזה, אך אדרבא מזה יהיה "תנא דמסייע" ולא עוד אלא שבזה יתישבו כל הקושיות שהקשו על דברי התוס' הנ"ל:
4א) קושית הגאון רעק"א בגליון הש"ס שם ובתשובותיו (ס' מח) על תירוצם, דמה יענו בהא דנדרים (פ, א) "קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ", אלמא דמהני תנאי בנדרים, הא אי אפשר לקיימו ע"י שליח ותנאי בטל ומעשה קיים?
5ב) קושיות הנו"ב במהדורא קמא חלק יו"ד (ס' סז, ד"ה אלא שאומר אני) מהא דשבועות (כח, א), שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה, אלמא דמהני תנאי בשבועה וע"כ יקשה כנ"ל?
6ג) קושית בנו הגאון במהדורא תנינא שם מהא דשבועות (לד, ב) דעל הא דפרכינן שם אדגמר ג"ש ממעילה, נגמר מעדות? ומשנינן "מסתברא ממעילה ה"ל למילף, שכן מעילה בכל, נהנה בקבוע, חומש ואשם. אדרבא מעדות ה"ל למילף שכן חטא, הדיוט, בשבועה, תבעיה וכפריה ואואין? הנך נפישין" ופי' רש"י דתבעיה וכפריה חדא היא; ואי נימא דאינה מועלת שליחות בשבועה, א"כ הרי איכא עוד חדא, דלא דמיא למעילה אך דמי לעדות, היינו שליחות, דמעילה איתא בשליחות לחייבו בקרבן, דהא גמרינן חטא מתרומה במס' קדושין (מב, ב), ושבועה ליתא בשליחות לחייב להמשלח קרבן?
7אולם יבוארו ויתלבנו הדברים עפ"י מה דביארנו למדי בשמעתתא ג' במהות הנזירות (מפרק א ואילך), ששיטת המהרי"ט היא הנכונה שהאריך בתשובותיו (ח"א ס' נג ונד) לבאר, דנזירות משונה גם מנדר וגם משבועה, דנדר ושבועה שניהם איסורי קבלה הם, אלא דהראשון הוי קבלת איסור חפצא והשני קבלת איסור גברא, אבל נזירות כל מהותה היא איסור תורה, שהתורה אסרה לכל מי שבטא בשפתיו את הדברים "הריני נזיר" דהתורה מטלת עליו איסורים מיוחדים, כמו שהטילה התורה איסורים מיוחדים על הכהנים וכדומה, והדברים עתיקים.
8וא"כ לנ"ד, לענין נדרים שבועות ונזירות, אי אפשר לאמר כיון דשלוחו של אדם כמותו יחשב המשלח בעצמו להנודר להנשבע ולהמקבל הנזירות, דהא ע"ז אמרינן מילי לא מימסרי לשליח, אלא משום דהשליח נעשה במקומו של המשלח, להדיר ולהזהיר ולשבע בעד המשלח, א"כ זהו שייך רק בנדרים ושבועות, דגדרם הוא מצד ה"לאסור אסור על נפשו", ואותו הכח והזכות שיש לו בנפשו לאסרהו ככל שלבו חפץ, אותו הכח והזכות הוא מוסר לשליחו; אבל בנזירות דהיא רק דין, שכשאומר הריני נזיר, מטלת עליו התורה איסורים ידועים, הרי לא שייך בזה לאמר דאסר את הכח והזכות שיש לו, כמובן, דהא כל האיסורים הרי מסתעפים ממילא - וא"כ אינו מועיל בזה שליחות, דאין בזה לא המושג שליחות של הצד הראשון ולא המושג של הצד השני.
9ולמותר להגיד דבזה סלקנו בפעם אחת את כל הקושיות שהקשו בדברי התוס' הנ"ל.