דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש ד

1ספיקת הגאון באר יצחק בנדר ע"י שליח אם ישנו בשאלה או לא. - ראיותיו דעכ"פ שניהם ביחד, המשלח עם השליח ביחד, מצי לישאל. - לפ"מ שחדשנו בפרקים הקודמים אפשר לדחות כל ראיותיו.

2ראיתי בס' באר יצחק להגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל (חיו"ד סי' כח), דמסתפק בנדר ע"י שליח, אם ישנו בשאלה או לא, די"ל דהמשלח לא מצי לשאול משום דהא לא נדר בעצמו, א"כ לא שייך לאמר דמתחרט בעיקר הנדר, וגם השליח לא יהא ביכלתו לשאול משום דכבר נעשה שליחותו כדאיתא בגיטין (דף סג, ב) והוכיח הגאון הנ"ל שם, דזאת ברור דעכ"פ שניהם ביחד מצי לישאל והראיות:

3א) מגמ' נדרים (נט, א) דדחקה הגמ' למצא אופן דלא תהא אפשר בשאלה בתרומה, דמקודם חפצה לאמר דמשכחת בתרומה ביד כהן והגמ' סתרה שם זאת, ואי נימא דע"י שליח אי אפשר בשאלה הרי היה יכול לאוקמי בתרם ע"י שליח.

4ב) מפסחים (מו, א-ב) בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט, דר"א סבר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, לכן אין תקנה כ"א שתאפה תחילה; ואי נימא דלא מהני שאלה ע"י שליח הרי יש עצה להפריש החלה ע"י שליח; ומה גם לפמש"כ בתוס' שם (ד"ה הואיל), דמה דיכול לעשות איזה תחבולה דלא יצטרך לאפות עבדינן, כדי שלא יזדקק לבוא מצד הואיל, דכל חדא וחדא חזיה ליה.

5ג) מגיטין (מו, א) על המשנה (מה, ב) ר' יהודה אומר, כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, אמר ר' יהושע בן לוי, מ"ט דר' יהודה, דכתיב, לא הכום בני ישראל, כי נשבעו להם נשיאי העדה", ופירש"י שם (ד"ה נשבעו להם): "וה"ל לאיתשולי עלייהו, אי לאו משום דהודר ברבים". ובתרומת הדשן (ס' רנד) הוכיח מזה, שיכול השליח להקים איסור בשבועה על משלחו, כלומר, דשבועה ע"י שליח מהני, דהא הנשיאים היו שלוחין של בני ישראל, ובכ"ז אמרינן שם דמהניא שאלה בזה, אי לאו משום דהודר ברבים; הרי מבואר להדיא, דנדר ושבועה ע"י שליח איתא בשאלה. ולא נוכל לבוא בזה מצד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כלומר, כיון דשבועות הנשיאים בעצמם היו יכולים להתיר ממילא ניתרה גם שבועת בנ"י שנעשה ע"י שלוחים, דהא ליתא; דהא עיקר הטעם, דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, הוא משום דככל היוצא מפיו יעשה כמש"כ הר"ן בריש נדרים (סו, א, ד"ה שכל), וכיון דשלוחו של אדם כמותו וא"כ מה דיוצא מפיו של השליח הוי כמו שיוצא מפיו של המשלח, וא"כ נהי דשבועות הנשיאים שקבלו על עצמם נשתרה בשאלה, אבל השבועה של בנ"י, שע"י השליחות הוי כאילו נשבעו בעצמם צריכה להשאר, דבהם שפיר מתקיימים הדברים דככל היוצא מפיו יעשה.

6ד) מיבמות (ה, א) דפרכינן "מה לנזיר שכן ישנו בשאלה", דמשמע דלא משכחת בשום מקום, שלא יהא אפשר בשאלה בנזירות.

7אכן לפ"מ שחדשנו בהפרקים הקודמים, דנדרים ושבועות דהוי מילי, הנה לא נוכל לומר, דדיבורו של השליח הוי כדיבורו של המשלח, דיחשב המשלח להנודר בעצמו שיהיו בכלל של כל היוצא מפיו יעשה; אך רק גדר השליחות בזה הוא מצד דהשליח נעשה במקומו של המשלח להדיר ולשבע, כאותו הכח שיש לו להמשלח בעצמו לאסור איסור על נפשו, אותו הכח והזכות מסר לשליח. וא"כ לפ"ז אפשר מאוד, דלא תהא שייך בזה שאלה כלל לא מצד השליח ולא מצד המשלח, מצד השליח כנ"ל, משום דכבר נעשה שליחותו, ואי משום דמתחרט כעת על עצם השליחות, זהו אינו מועיל כלום, דשאלה אינה שייכת רק בנדר ולא בשליחות אחרי שכבר היתה החלות, וכיון דבכאן אינו יכול לשאול על עצם הנדר תו אינו יכול לשאול גם על השליחות, כמו דאינו יכול לשאול, למשל, על שליחות של קדושין וגרושין; וגם המשלח יתכן מאוד דלא יהא אפשר בשאלה, דהשאלה הוא בכ"מ מצד הנודר, אבל בנ"ד הנודר הוא השליח והמשלח רק מסר לו את כחו, ותיכף אחר המסירה איננו כבר בע"ד לשאול, כמו שאינו יכול בכל שליחות לשאול ולבטל את השליחות אחרי שכבר עשה השליח את שליחותו.

8וכל הראיות שהביא אינן מספקות כלל לפ"ז, דבתרומה וחלה ששם השליחות הוא במעשה הלא גדר השליחות שם פשוט, דמעשה השליח הוי כמעשה המשלח, וא"כ המשלח בעצמו נחשב להמפריש והתורם, שע"כ דבר שאין צריך לפנים דיכול לשאול; מנזירות בודאי אינה ראיה, אחרי שביארנו דנזירות ע"י שליח לא מהני כלל; והראי' מגיטין נמי נדחית לפ"ז, דגם אם נימא דהמשלח וגם השליח ביחד אינם יכולים לשאול על הנדר, אבל בנ"ד שהנשיאים קבלו את השבועה, גם מצד עצמם, וגם מצד בני ישראל דהיו שלוחיהם, אם ישאלו הנשיאים הרי זהו הוי בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ונוכל לבוא בזה שפיר מצד, דככל היוצא מפיהם של הנשיאים ולא מפיהם של בנ"י, דהא מילי לא מימסרי לשליח כנ"ל, ורק דלהנשיאים נמסר הכח לקבל את השבועה עבורם, וכיון דבכאן אי אפשר להתקיים כל היוצא מפיהם של הנשיאים, דהא עכ"פ מה שקבלו על עצמם ניתר בשאלה, ממילא מותר כולו.