דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש ט

1פרפרת נאה בשבועות (לה, א) דלכאורה למה שנה בשליח ביד עבדו ולא אמר פשוט שילח ביד שלי. - חקירה בעשה שליח לתבוע את חובו מי נחשב להתובע המשלח או השליח. - בעבד אי אפשר לבוא מצד הגדר השני דשליחות דהא מה שקנה עבד קנה רבו. - ובאמת הדבר מבואר ברמב"ם בפ"ט מהל' שבועות. - המ"ד בשבועות בבא בהרשאה דוקא הוא שמואל, ושמואל לשיטתו בב"ק (קד, א). - ובזה תתישב קושית התוס' שם בשבועות.

2ועי' בשבועות (לה, א); "שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע, משביעני עליכם, שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין, עד שישמעו מפי התובע". ובגמ' שם ילפינן זאת מהא דכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו, מאי תלמודא? אמר ר"א, אם לוא יגיד כתיב, אם לו לא יגיד ונשא עונו, ואם לאחר לא יגיד פטור". ושם (לג, ב): "טעמא דאיש פלוני כהן, דאיש פלוני לוי, הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע? אמר שמואל בבא בהרשאה". ובתוס' שם (ד"ה בבא) הקשו ע"ז מהגמ' בב"ק (ע, א), דבא בהרשאה שליח שויה, וא"כ מאי אולמא זאת מהשולח ביד עבדו דפטור? ודחקו בזה.

3ולפי דברינו הקודמים נ"ל לאמר בזה פרפרת נאה. דלכאורה אחרי דרוצה להשמיענו דוקא שישמעו מפי התובע, ואין מועלת שליחות בזה, למה תפס דוקא "שלח ביד עבדו", ולא אמר בדרך כלל, "שלח ביד שליח", הלא דבר הוא?

4אולם לפי הנחותינו הקודמות הרי בכ"מ כשעושה שליח לתבוע את חובו יש לחקור, אם כיון דשלוחו של אדם כמותו דמי, כאילו המשלח בעצמו עומד לפנינו ותובע, או דהוא משום דמסר לו המשלח את כחו וזכותו שיש לו בזה לתבוע; ומובן, דלהצד הראשון התובע בדינא הוא המשלח, אך להצד השני גם בדינא התובע הוא השליח ולא אחר. ואחרי דכמובן גם זה בכלל מילי דלא מימסרי לשליח, ע"כ חלות השליחות בזה הוא כהצד השני, ואף אם נימא דלא הוי מילי משום דיש בזה גם פעולה, שהרי נותן לו רשות גם לקבל את הכסף הנתבע, אם כי זהו רק מעשה קוף בעלמא כדברינו הקודמים, אך הלא הנחנו דבכל שליחות יש גם שני הגדרים יחד, א"כ הלא כל מיעוטא דממעטינן שליח הוא משום "אם לוא יגיד כתיב, לו לא יגיד", ובעינן שישמעו מפי התובע, אבל הא גופא קשיא, אחרי דשלוחו של אדם כמותו, הלא הוא השליח התובע, וממילא הרי יש בזה שמיעה מפי התובע? בשלמא אי הגדר שליחות בזה כהצד הראשון א"ש, דלפ"ז השליח הוא כמכונה אצל המשלח אבל ס"ס העדים אינם שומעים רק את המכונה שלו ולא אותו בעצמו, אבל להצד השני, נהי דשומעים רק את דברי השליח מאי איכפת לן אחרי דכעת הוא התובע?

5אכן בעבד ניחא, דשם אי אפשר לבוא מצד גדר השני בשליחות, דמסר לו את הכח והזכות, דהרי "מה שקנה עבד קנה רבו", וא"כ הרי גם כח זה ישוב שוב לרבו, וע"כ דהוא בא רק מצד הגדר הראשון בשליחות, כלומר, דאמנם התובע הוא רבו הרי אין כאן שמיעה מפי התובע. - ונמצא לפ"ז דבר חדש, דבמכוון כתבה המשנה "שלח ביד עבדו", דבשליח אחר דין אחר בזה.

6אמנם גם בשלח ביד שליח סתם הבדל יש בדינא על מה מנהו לשליח; אם רק על ההשבעה, שישביע את העדים, כמובן, לא יחייב קרבן שבועה, דהא ס"ס אין בכאן שמיעה מפי התובע, אבל אם מנהו על התביעה ממש, שיתבע את חבירו ויגבה את החוב, אז בודאי יחייב קרבן שבועה. וזהו הפירוש של "בא בהרשאה", דאע"ג דגם בזה "שליח שויה", אך כאן "שמינהו אפטרופוס על כך", - לשון רש"י שם (לג, ב ד"ה בבא בהרשאה) - כלומר, שמנוהו אותו לשליח על התביעה ממש, שיגבה את החוב, וא"כ הוא התובע, הוא ולא אחר.

7ושבתי וראיתי, דחידושנו זה דיש הבדל בין עבד לשאר שליח כבר נודע בין החיים, וראש המורים הרמב"ם ז"ל כבר העיר ע"ז בפירוש, ובפ"ט מהל' שבועות (הלכה יג) כתב: "הנה למדת, שאין העדים חייבין בשבועת העדות, אלא ע"פ עשרה דברים, ואלו הן: שיתבעם התובע וכו'", ובכ"ז כתב שם (הלכה ו): "אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל הדין עצמו או שלוחו", ובודאי לא יפלוג על האי משנה "דשולח ביד עבדו פטור", אם לא שמחלק בין עבד לשליח כנ"ל.

8ויש להטעים עוד בטעם לשבח על מה דהגמ' קאמר "בבא בהרשאה", דוקא, והרמב"ם אומר פשוט "או שלוחו", סתם, דהלא המ"ד "בבא בהרשאה" הוא שמואל ושמואל לשיטתו. - עי' בב"ק (קד, א): "איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר, הוי שליח; רבה אמר, לא הוי שליח; רב חסדא אמר הוי שליח, להכי טרחי ואוקמיה בעדים דליקו ברשותיה; רבה אמר לא הוי שליח, ה"ק איניש מהימנא הוא אי סמכת סמוך אי בעית לשדורי בידיה שדר בידיה". ושם (ע"ב) "אמר רב יהודא אמר שמואל, אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליה", ועי' בתוס' שם (ד"ה ורבי יוחנן): "ונראה, דהלכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח דהא ר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה, ואע"ג דשמואל קאי כרבה קי"ל, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן", וכן פוסק ברמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ושותפין (הלכה ה) כרב חסדא.

9ולכן שמואל לשיטתו, דאית ליה דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח, ע"כ צריך לדחוקי נפשיה דמיירי "בבא בהרשאה", דאל"כ לא יוכל לחייב קרבן שבועה, דהא כל טעמא בשליח הוא משום דחשיב שמיעה מפי התובע, א"כ הלא זהו דוקא אם תביעתו תביעה אבל כיון דהנתבע יכול לדחותו, א"כ לא חשיב כשמיעה מפי התובע; אבל לפי ההלכה דהוי שליח א"כ הוא תובע ואיננו צריכין לדחוקי כלל בבא בהרשאה, ושפיר חילק הרמב"ם בפשיטות בין עבד לשליח.