דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ב

1ראיה לכאורה נגד הנחתנו בפרק הקודם מהמחלוקת של ר' מאיר ור' יוסי אי תפוס לשון ראשון או לא, שחולקים בהקדש ותמורה. - באמת אדרבא עוד יש מזה סייעתא להנחתנו הנ"ל, עפ"י מה שחידש בס' "שאלת הכהנים תורה". דגמר בלבו פועל בהקדש רק חיוב הבאה ולא החלטה. - ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפט"ו מהל' מעה"ק (הל' א). - ובזה יוטעמו דברי הרמב"ם שבקרבנות לא נתן הסבר מיוחד בהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כמו דנתן בגירושין. - ובזה נוכל למצוא מקור נאמן לשיטת רש"י ותוס', דפיגול הוא דוקא בדיבור.

2הרי הנחנו לאמת מוחלטת, דבאלה הדברים שהתהוותם הוא בלב - היינו במחשבה - לא שייך בהו הגדר, דברים שבלב אינם דברים לביטולם. -

3אולם לכאורה סתירה גדולה כנגד, מתמורה (כה, א) המובא בעוד הרבה מקומות, דשנינו שם: "האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים, דבריו קיימים; היא שלמים וולדה עולה הר"ז ולד זבחי שלמים, דברי ר"מ. אמר ר' יוסי, אם לכך נתכוין תחילה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין; ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ולדה עולה, הרי זו ולדה שלמים", ואח"כ במשנה שאח"ז: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים, הר"ז תמורת עולה, דברי ר"מ. אמר ר' יוסי, אם לכך נתכוין תחילה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימים, ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים, הר"ז תמורת עולה". והמחלוקת בשני המקומות היא, אם תפוס לשון ראשון דוקא או אף גם לשון אחרון. אבל נחזי אנן בטעמא דמ"ד תפוס לשון ראשון, אע"פ שהוא נתכוון לכך מתחילה, ע"כ הוא משום דברים שבלב לא הוה דברים, ולכך אינה מועלת כוונתו לבטל לישנא; ומאן דפליג עליה הוא רק משום דתפוס לשון אחרון, ולא מיקרי זאת כלל דברים שבלב; אבל לפי דברינו הרי עצם הגדר דדברים שבלב לא הוה דברים לא שייך בכאן, אחרי דכל התהוותם הוא בלב לבד, דהא "גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו" שפיר דמי?

4אולם אחרי העיון לא די שאין מזה שום סתירה, אך אדרבא נמצא מזה כעין סייעתא להנחתנו; עי' בספר "שאלת הכהנים תורה" בתמורה שם (כה, ב) שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' מעה"ק פ' ט"ו (הלכה א) "היא שלמים וולדה עולה, אם לכך נתכוון דבריו קיימים, ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר, ולדה עולה, אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור, הרי ולדה שלמים, שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כדי דיבור". שלכאורה למה מצא הרמב"ם ז"ל לנחוץ להוסיף את הדברים "והוציא בשפתיו", מה שאין דרכו בכ"מ רק להעתיק את לשון הגמ'? ואומר הגאון הנ"ל, דבמכוון כתב את הדברים האלה להראות, דאע"פ דבהקדש גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו נמי, הוי הקדש, כנ"ל, בכ"ז הא דאמרינן, דבהקדש תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, הוא דוקא בדיבור ממש; אבל בגמר בלבו לבד יכול לחזור בתוך כ"ד, משום דבדיבור ממש אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ולאחר המסירה שוב אינה מועלת חזרה; אבל בגמר בלבו נהי דמחויב לקיים נדרו ונדבתו לקיים מה דכתיב "כל נדיב לב יביאה", חיוב הבאה ומסירה יש כאן בזה, אבל לא הוה כאילו כבר הובא ונמסר. ועי' ברמב"ם מהל' מעשה הקרבנות פי"ד (הלכה יב) "בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד, גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא, שנאמר "כל נדיב לבו יביאה", בנדיבות הלב יתחייב להביא.

5וזה שכתב הרמב"ם על הא דאמרינן "חזר בו ואמר ולדה עולה, אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי ולדה שלמים", הוא דוקא כשגמר בלבו והוציא בשפתיו ממש. וע"ש בספר הנ"ל, שאמר בזה פרפרת נאה על הא דבכאן הוסיף הרמב"ם את הדברים "והוציא בשפתיו" ובפ"ב מהל' תמורה (הלכה ד) כתב "אמר הר"ז תמורת עולה ותמורת שלמים אם נתכוון לכך מתחילה דבריו קיימים, ואם לא נתכוון תחלה, אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים, אע"פ שחזר בתוך כדי דיבור אין תופסין אלא לשון ראשון, והרי היא תמורת עולה לבד". ולא הוסיף בכאן את הדברים "כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו" כהנ"ל, דדבר גדול השמיענו בזה; דעצם דינא דתמורה לא משכחת כלל בענין אחר, אלא אם הוציא בשפתיו ממש, אבל בגמר בלבו לבד לא הוה כלל תמורה, כיון דכל המקור דבגמר בלבו לבד סגי, הוא משום דכתיב "כל נדיב לבו", ורק חיוב הבאה יש בדבר כנ"ל, אבל תמורה דקעביד איסורא לא שייך בזה חיוב מטעם נדיבות, ורק כשהוציא בשפתיו, דאז הרי הוא הטעם משום דאמירתו כמסירתו להדיוט, ולכן לא איצטרך להוסיף בכאן את אלה הדברים, דבל"ז מלבד מה שיכול לחזור בתכ"ד, אך עצם הדין לא משכחת לה כלל.

6עכ"פ מבואר, דבקדשים האמירה בפה הוא לא רק גילוי מלתא בעלמא ממחשבתו שבלב, אך פועלת פעולה מיוחדת בחלות הדבר, לכן בודאי שייך בזה הגדר, דדברים שבלב לא הוי דברים לבטל דבריו שבפה.

7ויוטעם עוד בזה ביותר דעת הרמב"ם בהא כהנ"ל, שלכאורה מנין לו הא? אבל לפ"ז הרי הדבר מבואר בסוגית הגמ' גופא; דאלת"ה לא שייך כלל בזה המחלוקת אי תפוס לשון ראשון או לא, לולי שכל עיקר ההתהוות נעשה מהוצאת שפתיו, ושייך ע"ז הגדר, דדברים שבלב לא הוי דברים.

8ומה נעימים עתה דברי הרמב"ם, שבקרבנות דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (מעשה הקרבנות פי"ד הט"ז) לא נתן בזה שום הסבר מיוחד, ונראה דתפס את הטעם הפשוט, דדברים שבלב לא הוי דברים, ובגירושין דכופין אותו להוציא (פ"ב ה"כ), הסביר בטטו"ד את מה שאמרה הגמ' בקיצור "משום דמצוה לשמוע דברי חכמים". דזקוקים אנו לטעמא זה רק אם נסבור דדברים שבלב הוה דברים? והלא דבר הוא? אכן לפ"ז הכל על מקומו יבוא בשלום. דבגט, כפי שביארנו דעשיית שליחות בזה איננה צריכה לדיבורו, רק לגילוי דעת בעלמא, לא שייך כלל הגדר דדברים שבלב; אבל בקרבנות דגמר הדבר בפועל, המסירה לרשות הקדש יולד רק מאמירתו בפה, אין אנו זקוקים כלל לטעמים מיוחדים, דדרך סלולה לפנינו בזה, משום דדברים שבלב לא הוה דברים.

9ומכל אלה הדברים נוכל למצוא מקור נאמן לשיטת רש"י ותוס', דפיגול הוה דוקא בדבור, אע"ג דכתיב "לא יחשב". - עי' בפסחים (סג, א) רש"י ד"ה והב"ע "כל מחשבה דקדשים מוציא בפה הוא". ובזבחים (מב, ב) ד"ה כגון "וכל מחשבה בקדשים מוציא בפה הוא", ובמנחות (ב, ב) ד"ה אבל מחשבה דמנכרא "רק מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא", ועי' בב"מ (מג, ב) עי"ש. וראיתי בס' יד דוד להגאון ר"ד מקרלין (פרק ג אות נז, דף לח, ב), שכתב בענין זה וז"ל: "והנה כל הראיות שהביאו בעלי סברא זו לדעתי אינם מוכרחים, הא' מה שהביא הגר"א ז"ל באו"ח ס' יא (ס"ק ג) ממס' גיטין (נד, ב) דקאמר שם, ודלמא דשמעיניה דפיגל הרי שצריך דיבור ולא מחשבה אינה מוכרחת; דזה לפי הסברא דאינו נאמן בשל חבירו, כ"ז שאין חבירו מאמינו, לכן לא אפשר אלא בדיבור, והראיה דקאמר הגמ' דשמעניה דפיגל - וכו', וזה לא עלה על שום דעת אדם, דצריך שיפגל דוקא בקול רם, כמבואר בחולין (לט, ב) סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, ואף דלא שמעיניה דחשיב; אבל כהן לגבי עצמו או לגבי חברו המאמינו, אף לפי ההוה אמינא סגי במחשבה, ומכ"ש לפי המסקנא, דנאמן כ"ז שהוא בידו, דאף במחשבה סגי. וכן ראיית התוס' פסחים (סג, א ד"ה מאיר) דמהני דיבור בלא מחשבה, א"כ אין פיגול פסול מחשבה, ג"כ לא יתכן, די"ל דמחשבה מהניא, וגם דבור בלי מחשבה מהני, לפי הסברא דלא בעינן פיו ולבו שוין, דלא גרע דבור בלי כוונה, לפי הסברא דלא בעינן פיו ולבו שוין ממחשבה בלא דיבור". ע"כ דברי הגאון הנ"ל.

10אולם לפ"ז ראיה ברורה לשיטה זו מהא דזבחים (ל, א) על מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי שם אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון: "איבעיא להו, הר"ז תמורת עולה ושלמים מהו, לחצות מהו, אמר אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר, רבא אמר עדיין היא מחלוקת, אמר רבא לאביי, לדידך דאמרת בהא ודאי מודה ר' מאיר, הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי? אמר ליה, מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף, ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ומשנתינו, דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו, סימן שני חוץ למקומו". עכ"פ מבואר מזה, דתפסינן דמחלוקת ר' יהודה וחכמים, כשקדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום, סובבת על ציר המחלוקת אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון; וכאשר כל עיקר טעמא דתפוס לשון ראשון הוא לפי דברינו הנ"ל, משום דדברים שבלב לא הוה דברים וזה לא שייך כהנ"ל, רק במקום דהדיבור פועל, ואי נימא דפיגול סגי במחשבה, הרי לא שייכת בזה כל המחלוקת הנ"ל.

11ולדעתי נראה ברור, דעל היסוד הזה סובבת הולכת גם ראיית התוס' בפסחים הנ"ל - ובחנם השיג ע"ז ה"יד דוד" - לאמר "די"ל, דמחשבה מהני וגם דיבור בלי מחשבה מהני" - דטעה במכ"ת בדבר פשוט, דז"ל התוס' שם: "ר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין, מכאן מדקדק ר"י דהא דקרי בכל דוכתי פיגול פסול מחשבה לאו דוקא, דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו, דאי במחשבה תליא מלתא, בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר' מאיר, הלא גמר בלבו נמי לומר למולים" עכ"ל. וכוונתם מבוארת לדעתי, דהנה בהאי כללא, דבעינן שיהא פיו ולבו שוין הסבירו הראשונים דאין לזה שייכות להא דדברים שבלב לא הוי דברים, דזהו רק כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו, אבל בהני לא נתכוין כלל להוציא דברים כאלו בשפתיו, אלא דאתקיל ליה לישנא. ומאן דסובר, דלא בעינן שיהא פיו ולבו שוין, ע"כ דאינו מחלק בזה, וסובר דגם זהו בכלל דברים שבלב לא הוי דברים, אבל לפי הנחתנו הצודקת, דזהו רק במקום דהדיבור פועל, אבל במקום דהמחשבה פועלת את החלות גם באופן דהוציא את מחשבתו ע"י פה, כקיומו כן ביטולו, שיתבטל ג"כ ע"י מחשבה שבלב; וא"כ אי נימא דמחשבת פיגול הוא כפשוטו דמחשבה לבד, איך שייך לאמר בהא, לא בעינן שיהא פיו ולבו שוין, אחרי דאין כלל בזה הגדר דדברים שבלב לא הוי דברים, כנ"ל.

12ואולי לסברא זו נתכוין גם הגר"א בגיטין, אחרי דהגמ' קאי שם לפי הסברא דאינו נאמן בשל חבירו כ"ז שאין חבירו מאמינו, א"כ מה יועיל מה דשמענא דפיגל, דלמא לא היה בלבו לזה; בשלמא אי נימא, דפיגול הוא דוקא בפה, הרי נכנס זאת תחת הכלל דדברים שבלב לא הוה דברים, אבל אי נימא דסגי במחשבה בעלמא הרי אף במקום דשמענא דפיגל, דהישראל יכול לבלי להאמינו שלזה היתה באמת גם כוונתו.

13נחזור לענינינו, דבהקדש אחרי דהוצאת השפתים פועלת פעולה מיוחדת בחלות הדבר, שייך שפיר הגדר דדברים שבלב לא הוי דברים; ומפנ"ז לא מצא לנכון הרמב"ם להסביר בהא דבקרבנות כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, משום דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה.

14ובכ"ז קושית המל"מ (שקלים פ"ד ה"ו) דאמרינן "חיישינן שמא לא מסרו יפה יפה, יש ליישב, דאמנם בזה גופא הוי מחלוקת, אי הא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הוא דוקא אמירה, או דגם בגמר בלבו הוי כמסירה; ומאן דחייש שמא לא ימסרנו יפה יפה סובר לא כדברינו לעיל, אך דגם בגמרו בלבו הוי כמסירה ממש, וממילא לא שייך כלל בהא הגדר דדברים שבלב לא הוי דברים כנ"ל. ועי' ברמב"ם בפ"ד מהל' שקלים (הלכה ו) שכתב: "מי שהתנדב לשמור בחנם אין שומעין לו משום בעלי זרוע, שמא יבואו ויטלום מהן. לפיכך תקנו להם חכמים שיטלו שכר מן הלשכה, כדי שיפרשו הכל מאותו המקום שאלו שומרים שם", היינו כאיכא דאמרי שם (בבא מציעא קיח, א), דחיישינן לבעלי זרועות קא מפלגי, ולמה לא רצה בטעמא שמא לא ימסרו יפה יפה? אך לפ"ז ניחא דלפי האמת, דבקדשים פועלת האמירה פעולה מיוחדת, אין כאן חששא כלל דלא מסרו יפה יפה כנ"ל.