דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה י

1תרומה וקדשים בחדא מחתא מחתינהו לענין מחשבה, ולפ"ז גם בתרומה לא יהיה ע"י המחשבה כהפרשה ממש. - באמת דוק ותשכח דהא דפשיטא לן דתרומה נטלת במחשבה קשה מאוד. כאשר כבר הרבו להקשות ע"ז הראשונים והאחרונים. - חמש קושיות בזה. - לפי דרכנו נמצא גם מן המבוכה הזו. - מקור בית אב להלכה זו, דתרומה נטלת במחשבה בעלמא בלי דיבור ובלי הפרשה הוא פירש"י שפירש דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. - ועי' בבכורות (נט, א). - ואין בזה סתירה מניה וביה.

2נחזור לענינינו, דבגמר בלבו בהקדש יש בזה רק חיוב הבאה, אבל לא החלטה. ועי' בקדושין (מא, ב), "מה להנך שכן ישנן במחשבה", ובשבועות (דף כו, ב) "וניגמר מינה? [כלומר דבגמר בלבו לחוד סגי] משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד", ועי' בתוס' שם; עכ"פ הננו רואים מזה, דתרומה וקדשים בחדא מחתא מחתינן לענין מחשבה, וזה יביא לנו מבוכה עצומה בכל הענינים דאמרינן דתרומה נטלת במחשבה, דלפ"ז גם שם ע"י המחשבה לא תהיה כהפרשה ממש.

3אכן אחרי ההתבוננות הראויה בזה מצאתי, דאדרבא זו היא הנותנת, דע"י זה יפתחו לנו שערי בינה להבין גם בשמעתתא זו דתרומה, וע"י זה נצא בשלום מן המבוכה שכבר התלבטו בזה הראשונים והאחרונים.

4באמת דוק ותשכח, דהאי הלכתא פסיקתא דתרומה נטלת במחשבה עודנה עמומה מאוד וכמה תלי תלי של הלכות עומדים לנגדנו בזה כאשר נבאר:

5א) קושית השטה מקובצת בתמורה (ד, ב אות א) על הא דאמרינן שם, "ומ"ש מימר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה, מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה", שהקשה, "תימה, לישני שאני תרומה דאיתיה במחשבה?" ותירוצו "ומצינו למימר מ"מ ע"י מחשבה מתעביד מעשה". מה תמוה מאוד, דזהו נגד הגמ' מפורשה בזבחים (כט, ב) דפיגול הוי לאו שאין בו מעשה משום דהוי במחשבה בעלמא, אע"ג דגם שם במחשבה מתעביד מעשה? [ולכאורה נחוץ להבין דקארי לה מה קארי לה, הא אמרינן תרומה וקדשים ישנן במחשבה, וא"כ מה נימא שאני תרומה הא תרומה ותמורה שוין לענין זה? ואולי כונתו להא דאמרינן לעיל (פרק ה) דבתמורה כיון דרבינן שוגג כמזיד הלא גם הדיבור בעצם בלי שום מחשבה עביד מעשה, משא"כ בתרומה ד"התכוין לאמר תרומה ואמר מעשר, או מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום", וא"כ הדיבור בלי המחשבה אינו פועל מאומה].

6ב) קושית הגאון רעק"א בתשובותיו (ס' כט), שהקשה בשם הגאון ר"י פוסק לפ"מ שכתב הטור באו"ח (סי' תלו) והב"י (בר"ס תלב), דלהכי לא ברכינן על ביטול חמץ, לפי שביטול הוא בלב ולא תקנו ברכה על דברים שבלב, א"כ למה מברכינן על הפרשת תרומה כיון דסגי בהא מחשבה בעלמא?

7ג) ראיתי מקשים על דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות (הלכה טז) שדייק בלישני' וכתב: "הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה, שנאמר 'ונחשב לכם תרומתכם' במחשבה לבד תהיה תרומה", ועי' בשער המלך שדייק מזה, דהרמב"ם סובר כדעת הי"מ שהביא הרשב"א בקדושין (מא, ב ד"ה מה לתרומה), דהא דאמרינן מה לתרומה שכן ישנה במחשבה הכונה, שאם נטל ולא קרא לה שם תרומתו תרומה; ולכן דייק בלישניה וכתב הפריש במחשבתו, לומר דרק כשהיתה מעשה הפרשה לא בעינן דיבור וסגי במחשבה בעלמא, אבל מחשבה לבד בלי הפרשה אינה מועלת, ומקשים כיון דהגמ' קאמר, דלענין מחשבה תרומה וקדשים הוי שני כתובין הבאין כאחד, ובקדשים הרי דעתו מבואר בפי"ד (הי"ב) מהל' מעשה הקרבנות, דבגמר בלבו לבד סגי, וא"כ הלא מוכח, דגם בתרומה סגי במחשבה לבד, ולמה דייק ואמר הפריש?

8ד) המקומות הרבים בדברי התנאים המראים לכאורה, דמחשבה מועלת רק כשהי' לזה מעשה ההפרשה, כמו בתוספתא דתרומות פרק א (פסקא ב): "היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומע"ש מאימתי מברך עליהן, משהפרישן, הפרישן, אם עתיד לקרות להם שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם, ואם אין עתיד לקרות להם שם, כיון שהפרישן נתקדשו", ובתוספתא דמע"ש (פ"ד פסקא טז) ר"מ אומר "אם עתיד לקרות להם שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם, ואם אין עתיד לקרות להם שם, כיון שהפרישן נתקדשו", ושם: "הפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להן שם ר' יוסי אומר, נתקדשו ר' יהודה אומר, לא נתקדשו", ובמשנה פ"ד דמס' מעשר שני (מ"ז): "הפודה מע"ש ולא קרא שם ר' יוסי אומר, דין ר' יהודה אומר, צריך לפרש". דכל הדברים מדברים בעדם, דגם כשיש מעשה הפרשה איכא תנאי דסברי דבעינן דוקא קריאת השם, ואלה הסוברים דדי במחשבה הוא רק כשמפריש? [אמנם מהאחרונה עוד יש מקום לדחות ולאמר, דאע"ג דמרבינן דהקדש תרומה ומעשרות במחשבה בעלמא מתהוים, הלא הוא רק בהתהוותם לחיוב, אבל בכאן לענין פדיית מעשר שני הרי דרוש לנו ראשונה השלילה, לשלול מהמע"ש את קדושתם ולעשותם חולין, זהו ככל חולין דעלמא דאינם משתנים ע"י מחשבה בעלמא ואולי זהו גם דעת השיטה מקובצת שהביאנו לעיל באות א', ולהכי לא פריך על הא דקאמר בתמורה, דבדיבורא קעביד מעשה, דאמנם שם בתמורה הרי יש גם חיוב וגם שלילה, כלומר, דמתפיס הקדושה בהחולין זהו החיוב, אבל רצונו לסלק את הקדושה מההקדש זהו השלילה שבדבר, ואם כי רצונו אינו מועיל מאומה, אבל הלא כבר ביארנו, דבמקום שאינו מועיל רצונו גם בלי הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר שם, תו אין לאו בדבר דהוה פטפוטי מלים בעלמא; ולהכי בתמורה היה ניחא ליה להשיטה מקובצת, דשפיר קאמר דבדיבורא קעביד מעשה, דשם דרוש דוקא דיבור והיה קשה לו רק במקדים תרומה לביכורים, דשם יש רק התהוות הדבר בחיוב, וזאת הרי נגמר לפ"ז גם במחשבה בעלמא. ועי' בר"ש שם, דגם לר' יוסי דאמר דיו הוא דוקא בשעסוקין באותו ענין, דהרי במשנה שם הוא כייל דינא דמע"ש עם דינא ד"היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש", דגם שם הוא המחלוקת כנ"ל ד"ר' יוסי אומר, דיו ור' יהודה אומר, צריך לפרש", ושם הרי בודאי בעינן עסוקין באותו ענין, כדאמרינן להדיא בקדושין (ו, א), ועי' בתוי"ט דפליג ע"ז ומחלק ביניהן, ולפ"ד בפדיון מע"ש לא בעינן עסוקין באותו ענין. וגם מזה מוכח להדיא דאמנם הפרשה ופדיון שני גדרים הם, דאלת"ה הרי לשיטת הר"ש וכן היא גם שיטת הרע"ב במשניות, כל דינא דתרומה נטלת במחשבה נפל בבירי' דהרי גם כשיש מעשה הפרשה בעינן דוקא עסוקין באותו ענין, וזהו הרי מועיל בכ"מ ומה פריך בקדושין (מא, ב) כשרצה ללמוד שליחות בגיטין וקדושין מתרומה "מה לתרומה שכך נטלת במחשבה"? וא"כ מהאחרונה אין ראיה, אבל עכ"פ מהתוספות לבד שהבאנו הדבר בולט להדיא, דהמחשבה אינה מועלת רק כשיש מעשה הפרשה?

9ה) קושית נתיבות המשפט (סי' קפב ס"ק ב) שכבר הבאנו לעיל (שמעתתא ו פרק יא), מאחר דתרומה סגי במחשבה בעלמא, א"כ למה בעינן כלל בזה גדר שליחות, הא כיון שמצוה להשליח לתרום הרי ממילא הוא מחשב בעצמו, דמה שיתרום יהיה תרומה, וא"כ יתקדש מצד מחשבתו לבד ולא נבעיא כלל בזה הגדר דשליחות של אדם כמותו, דהשליח רק מעשה קוף בעלמא קעביד? ותירוצו הרי אמרנו כבר, דלא יתכן רק לתירוץ השני שבתוס' ערכין (דף ה, א ד"ה אדם), אבל לתירוץ הראשון שם הדרא קושיה לדוכתה?

10אכן לפי דרכנו נצא גם מן המבוכה הרבתי הזו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה.

11הנה מקור בית-אב להלכה פסוקה זו דתרומה נטלת במחשבה בעלמא גם בלי דיבור וגם בלי הפרשה היא דברי רש"י, דפירש על הא דאמרינן "כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה", עי' ביצה (יג, ב) גיטין (לא, א) מנחות (נד, ב) ובכורות (נח, ב), דהכונה - לפי פירש"י - "נותן עינו ליטול תרומה בצד זה ואוכל בצד אחד", והתוס' (גיטין שם ד"ה במחשבה) עוד הוסיפו ע"ז להביא ראיה מהא דתנן במס' תרומות (פ"א מ"ו) "חמשה לא יתרמו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם, ומפרש בירושלמי טעמא משום ברכה", אולם עיין שם בבכורות (נט, א) דפירש רש"י ד"ה באומד "שמחשב ואומר, שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כדאמרינן (דמאי פ"ז מ"ד) לגבי לוקח יין מבין הכותים, ולהכי קרי ליה מחשבה משום דאינו מונה אותן. אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר", ועי' שם בתוס' (ד"ה במחשבה) שכתבו: "פ"ה נותן עיניו בצד זה לשם תרומה וכו' עוד פירש לשון אחר, במחשבה מחשב ואומר כן לוגין שאני עתיד להפריש, ואע"פ שעתה אינו מפריש כלום. ורוצה לומר דדיבור צריך", ותפסו דתרי לישנא הוא, אבל הלשון בולט להדיא דחדא לישנא הוא, וכונתו דהא דקאמר דנטלת במחשבה משכחת לה בתרי גווני ולהכי ארכבן בהדדי בלשון "אי נמי", ונראה דאע"ג דבשני לוגין שאני עתיד להפריש בעינן דוקא דיבור, בכ"ז גם זה אמת דנותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד אחר.

12ואין בזה סתירה מניה וביה הודות להנחתנו, דגם בתרומה מחשבה לא הוי כדיבור ממש, והא דמותר בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר? הוא מטעם אחר, כאשר יתבאר בזה בפרק הבא.