דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה יא

1חקירה במהות האיסור טבל אם הוא איסור מצד עצמו או דהוא מצד התרומה ומעשרות שבו. - ראיות לכאן ולכאן מתוס' קדושין (לח, א) מיומא (פג, א) מנדרים (יב, א) מיבמות (פו, א) ברש"י ותוס' שם. - הערה חדשה, במקום שעדיין לא הוקבע השם תרומה, אבל כבר נתברר החלק שיקרא בשם תרומה, אם יש בזה איסור טבל. - בכל האופנים, באופן כזה אין בזה קדושת תרומה, כי בתרומה יש תמיד גם איסור וגם קדושה. - ראיה מירושלמי פ"ג דמע"ש. - ציור כזה יש תמיד במחשבה בתרומה. - בזה תתישבנה כל הקושיות שבפרק הקודם. - דבר חדש בגדר ברירה.

2הנה יש לחקור במהות האיסור טבל בכ"מ, אם הוא איסור מצד עצמו ככל האיסורין שבתורה, והפרשת התרומה והמעשרות היא הסבה המתרת את האיסור, דזהו חידוש התורה, דשאני איסור זה מכל האיסורין בזה, דיש לו מתירין; או דהאיסור גופא הוא מצד התרומה והמעשרות שלא הופרשו מהן, והפרשת התו"מ היא העדר הסבה, כלומר, דברגע הפרשה פוסקת ממילא סבת האיסור, וחידוש התורה הוא בזה, דאע"ג דתרומה ומעשרות גופא הותרו אף לכהן, בכ"ז לפני הפרשה גם הם אינם יוצאים מכלל האיסור.

3וכמדומה לי, שכבר קדמוני מחברים בחקירה זו.

4ויש להעיר בזה מתוס' קדושין (לח, א ד"ה והוא הדין) שכתבו שם: "וא"ת, טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש, דנוהג בין בארץ בין בחו"ל או במה מצינו, שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה? וי"ל דאיכא למפרך, מה לחדש שכן אינו בשאלה, תאמר בהני שהן בשאלה, פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש, וטבל אע"ג שאינו בשאלה, דלעולם הוי טבל עד שתקנו, מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר ולא חמירי מיניהו". עכ"ל וברור דעל ציר חקירתנו הנ"ל תסוב הקושיא ופירוקא הנ"ל, ובתרוצם תפסו להדיא כהצד האחרון שבחקירתנו כמובן.

5ועי' ביומא (פג, א), דאיפלגו שם תנאי במי שאחזו בולמוס, דמאכילין אותו הקל הקל, דת"ק סובר "מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה, בן תימא אומר, תרומה ולא טבל", ואמרינן שם בטעמייהו "דמר סבר, טבל חמור ומר סבר, תרומה חמורה", ואולי גם זה תלוי בחקירתנו הנ"ל, דת"ק סבר כהצד השני וממילא הרי א"א, שטבל יהיה חמור מתרומה, דלא מצינו "טפל חמור מן העיקר" [כלשון הגמ' בזבחים (מח, ב; סג, א) ובמנחות (צא, ב)] ובן תימא ע"כ סובר כהצד הראשון.

6ועי' בפרשת דרכים (דרוש יט), שהקשה על שיטת הר"ן (יומא ד, ב מדפי הרי"ף) הידועה, דלהכי שוחטין לחולה בשבת, ולא אמרינן לעכו"ם שינחור לו ונאכלנו הנבילה, אחרי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה, משום דאיכא חומרא אחרינא בנבילה, לפי שהאוכל עובר בלאו על כל זית וזית שבה, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה, והרבה לתמוה הפד"ר וז"ל: "נוראות נפלאתי, מה יענה הר"ן ביום שידובר בו סוגיא הלזו דנחלקו רבנן ובן תימא, אם מאכילין אותו טבל או תרומה, ולפי דבריו פשיטא דמתקנינן לטבל ומאכילין אותו התרומה בפני עצמה דליכא איסורא כי אם באותו זית דתרומה, אבל בטבל חייב על כל זית וזית שבה?" ודחק לאמר, דהסוגיא מיירי באי-אפשר, כלומר, שאין הבעלים כאן להפריש. ועי' בחתם סופר (יו"ד סי' שיט), שהראה שאין תירוצו מספיק כלל והצדק אתו.

7אכן לפי דברינו, דת"ק סבר כהצד השני אולי יתישב גם זאת; דאמנם בהערכת החומר שבהם, של איסורי שבת ונבילה, צדק הר"ן, דאע"פ דהעונש של מלאכת שבת חמור יותר, אבל עצם האיסור בנבילה כיון דנכפל הרבה פעמים בכל כזית וכזית קשה יותר לעבור עליו; זהו רק בהאיסורין הנ"ל דכל אחד מהם הוא איסור מצד עצמו, ואינם תלוים כלל זה בזה, משא"כ בטבל ותרומה, דאע"ג דבהראשון כשיאכל כשיעור זיתים רבות נכפל דין העונש, דגזה"כ דעל כל זית עונשין אותו, אבל עצם האיסור לא שייך בזה לאמר שהוכפל בניגוד לאיסור התרומה, דהרי כל מקור ובית-אב של האיסור טבל, הוא רק מצד המעט תרו"מ שיש בזה, ובין אם יאכל את כל הטבל בין אם יעשה הפרשה ויאכל גם את החולין וגם את התרומה, גדר האיסור בעצם הלא אחד הוא משום התרומה שיש בזה.

8שבתי וראיתי, דחקירתנו זו מפורשת בדברים בולטים בנדרים (יב, א) דאמרינן שם "כחלת אהרן וכתרומתו מותר", משום דלא הוי דבר הנדור, אלא דבר האסור, וחקרו בזה הר"ן והרא"ש בטעמו של דבר, הראשון פירש "דאע"ג דבקריאת שם מתסרי, כיון שאינו אסור לכל, דבר האסור מיקרי ולא דבר הנדור". והאחרון פירש "ואע"ג דמתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור, דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל, ופיו אסר אלא התיר, שהוציא השיריים מידי טבל"; ונעלם לכאורה מאתנו במה פליגי האריות שבחבורה הללו? אבל מה מאירים הדברים לפי דרכנו, דדוק ותשכח, דמחקירתנו זו בגדר האיסור טבל מסתעף ממילא ספק גם בגדר האיסור תרומה, אם הוא איסור מחודש ע"י קריאת השם או איסור דמעיקרא; דמובן, דלהצד הראשון, אע"ג שגם מקודם היה אסור, אבל הוא היה האיסור מצד שם אחר לגמרי, השם טבל שהוא אסור מצד עצמו, והאיסור ההוה איסור התרומה, הלא נתחדש בעיקרו רק עתה, וא"כ הוה איסור מחודש; אבל להצד השני, כיון דגם איסור טבל משום סרך תרומה הוא, א"כ הלא הוא איסור דמעיקרא, שהפרשה רק בררה את השיריים להוציא אותן מכלל האיסור.

9והר"ן סובר כהצד הראשון, ולכן אצטריך לדחוקי, דהטעם כיון שאינו אסור לכל דבר האסור מיקרי ולא דבר הנדור, כלומר, דקריאת השם שלו קובעת רק את השם תרומה, אבל האיסור המסתעף מזה, לא הוא המטילו, אך התורה, דאי משום גיריה דיליה הלא היה אסור לכל, דהא אינו מגביל בזה גבולים להתפשטותו. והרא"ש סובר כהצד השני, וממילא הרי עיקר פרכא ליתא, דכמובן דלפ"ז הרי דבר האסור מהר סיני הוא, דקריאת השם הרי באה ביחוד לא להוסיף את האיסור בהתרומה, אך להוציא את האיסור מהשיריים.

10ועי' בתוס' יבמות (סו, ב ד"ה לא), דכתבו דהא דתרומה אסורה לזר בהנאה של כילוי הוא משום דאיסור טבל בהנאה של כילוי ילפינן בפ' שני דשבת (לד, א) מקראי, וכי היכי דילפינן לאיסור טבל בהנאה של כילוי, ה"נ ילפינן לאיסור זו בתרומה, דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים אבל לא לישראל, ומבואר דדעתם כדעת הרא"ש הנ"ל.

11והדבר מבואר יותר ביבמות (פו, א), דעל הא דאמרינן שם: "מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל", כתב רש"י וז"ל: "מה תרומה טובלת, שכל זמן שלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל, דהא מיתה כתיב ביה. אף מעשר ראשון טובל, ואע"ג דבדידיה ליכא מיתה, חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו". ובתוס' שם (ד"ה מה) כתבו "פי' בקונטרס, בשלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל, דהא תרומה מיתה כתיבא ביה, וקשה לר"י, מעשר ראשון נמי כתיבא ביה תרומת מעשר? ועוד אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן, כיון דתרומה שריא ליה? ופי' ריב"ן משום דדרשי' בפ' הנשרפין (סנהדרין פג, א) ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו, בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ויליף חילול חילול מתרומה". וכל עין רואה יראה, דרש"י סובר כהצד השני והתוס' סוברים כהצד הראשון - [ועי' בתוס' פסחים (לח, א ד"ה אתיא לחם לחם) ובסוכה (לה, א ד"ה אתיא)]. והנה אחרי כותבי זאת ראיתי כי ברוב אלו הדברים כבר הלכו בה נמושות מחברים שונים, אכן רוצה אני להעיר בזה דבר חדש. נצייר נא באופן שכזה, שעדיין לא הוקבע השם תרומה, אבל כבר הוקבע ונתברר החלק שיקרא בשם תרומה, אם עדיין יש איסור טבל בהשאר, דלהצד הראשון בודאי לא נפקע עדיין האיסור, דהא אין כאן הסבה המתרת, היינו ההפרשה בפועל, אבל להצד השני, כיון דכל האיסור הוא מפני התרומה שמעורבת בהן - כלשון הר"ן בנדרים (פד, ב ד"ה קסבר) - וא"כ כאן שרק נתברר החלק תרומה, תו הרי נפקעת ממילא סבת האיסור.

12אכן זהו ברור, דאף אם נימא כהצד השני, בכ"ז בנ"ד נהי דנפקע האיסור טבל מהשאר, אבל קדושת תרומה אין גם בהחלק הנברר, משום דאם גם נימא דתרומה היא איסור דמעיקרא, אבל בתרומה יש תמיד שני גדרים א) איסור ב) קדושה. והראי', דבתרומה יש ענינים מחודשים שאין בטבל. חיוב חומש לזר, ועשה דשמרתם את משמרת תרומותי, ויש בזה מיתה בידי שמים בטומאת הגוף ועשה בטומאת עצמו, ונוהג בו שלישי לטומאה, שכ"ז הוא מפאת הקדושה שנתחדשה. ועי' בתוס' נדרים שם (יב, א ד"ה כחלת) שכתבו: "וא"ת, והלא קדושת התרומה חלה ע"י דיבור והפרשה, וא"כ הוי דבר הנדור? וי"ל, מ"מ אין איסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכך נמי אסור משום טבל, דהפרשת התרומה אינה כ"א להתיר". ופתחו בקדושה וסיימו באיסור לאמר, דאע"פ כשנימא דהאיסור הוא איסור דמעיקרא, אבל הקדושה בודאי מתחדשת היא כשהוקבע השם תרומה. וא"כ בנ"ד, שעדיין לא הוקבע השם תרומה, קדושה אין בזה, אבל האיסור טבל אם נימא כהצד השני בודאי נפקע, כיון שכבר נתברר חלק התרומה, כנ"ל.

13ומצאתי און לי בירושלמי פ"ג דמעשרות, דמיבעיא ליה שם (בהל' ה) בטבל שהוא טבול למע"ר ולמע"ש, אם התרה בו משום מע"ש אם לוקה, וכל הספק הוא משום דאסור להקדים מע"ש לפני מעשר ראשון, כמבואר בתרומות פ"ג (מ"ג), וא"כ א"א להיות כעת מעשה ההפרשה, אע"פ שחיוב הפרשה לא נסתלק כלל. והוא כדברינו, דכל מהות האיסור טבל הוא משום חיוב הפרשה שישנו בזה, ונופל הספק במקום דהחיוב יש, אך א"א עפ"י דין להוציאו מכח אל הפועל, אם יש בזה איסור טבל בשבילו. אבל בנ"ד, דהחיוב נסתלק כלל מזה אחרי דכבר הוברר החלק שממנו דוקא הוא מחויב להפריש, קרוב יותר לודאי שאין בזה איסור טבל, אם כי גם קדושת התרומה אין בכאן.

14והמבין יבין בנקל, דציור כזה יש תמיד במחשבה בתרומה, לפי הנחתנו, דכמו בהקדש המחשבה פועלת רק חיוב הבאה ולא החלטה, ה"נ בתרומה המחשבה פועלת רק חיוב הפרשה, כלומר כשנותן עיניו בצד זה להפריש ממנו נקבע עליו חיוב להפריש דוקא ממה שחשב ולא ממקום אחר, אבל עדיין לא נגמרה בזה החלטת התרומה.

15ולמותר להגיד דבזה תסתלקנה ממילא כל הקושיות החמורות שהקשינו בפרק הקודם. דאמנם זהו אמת, דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. אך רק היתר אכילה יש בזה, משום דכיון דחיוב הפרשה הוקבע דוקא במה שנתן עיניו, ממילא הרי נפקא חיוב הפרשה מצד אחר, ותו אין בזה סבת איסור הטבל כנ"ל, אבל גם זהו אמת, דקדושת התרומה לא הוקבעה בזה רק "כיון שהפרישן נתקדשו" כלשון התוספתא דתרומות. ולר' יהודה גם בהפרשה ממש, אך בלי קריאת השם לא נתקדש. ודוק והבין, דכל המקומות בתוספתא שהבאנו להראות, דבעינן הפרשה ממש בכל המקומות מדברים רק על קדושת התרומה, ולא על האיסור טבל כדברינו, דזהו שני גדרים ואין האחת נוגעת בחברתה, ושפיר קאמר איפוא בתמורה במקדים תרומה לביכורים, דבדיבורא קעביד מעשה, ושפיר מברכינן בהפרשת תרומה ובעינן שפיר שליחות בהפרשת תרומה כמובן מאליו.

16ופש לנו עדיין רק לברר את דברי רש"י בבכורות (נט, א) שהבאנו בפרק הקודם, דהרכיב את שני הדברים יחד. היינו דבשני לוגין שאני עתיד להפריש בעינן דוקא שמחשב ואומר, ובעלמא סגי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. -

17אבל גם זה יחוור לנו באופן פשוט, דהנה נ"ל ברור, דכל ענין ברירה הוא כשנתברר בפועל הדבר היום זה גורם, שאמרינן שעמד להתברר כך מאתמול. אבל אם היום גופא עדיין לא נתברר הדבר, אלא שעומד להתברר, אז לא שייך למימר כיון שהיום עומד להתברר כך, גם אתמול עמד להתברר כך, דכל ענין ברירה ביארנו בחדושנו במקום אחר, דבנוי על הגדר הזה, דכל דבר לפני התהוותו בפועל עמד להתהוות בכח, א"כ זהו שייך רק כשהיום נתברר בפועל, אבל אם גם היום עודנו הדבר רק בכח הרי אתמול לא היה עדיין כלום; ולכן דוקא שמחשב ואומר, דאז הלוגין הנשארים נחשבים לנפרשים בפועל לשם תרומה, זהו גורם דגם בעת שתייתו עמדו להתפרש, אבל אם מחשב לבד, הלא גם אחרי שנשארו אין בהן השם תרומה, ורק עומדים להתפרש, א"כ בעת שתייתו הרי היה אז עדיין טבל גמור.