דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה יד

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בספק מעשר שני או מעשר עני, דהרמב"ם סובר דמפריש מעשר שני והראב"ד סובר, דמפריש שני עישורים. - תירוץ מהר"י קורקוס על השגת הראב"ד דלא נקרא טבל, אלא כשלא הוציא את מה שצריך להוציא. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד סובבת על ציר החקירה הנ"ל במהות איסורי טבל ותרומה, - הרמב"ם סובר כהצד השני, והראב"ד כהצד הראשון.

2רמב"ם פ"א מהלכות מעשר שני (הלכה יא): "פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש, ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק, אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני". וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א ולמה לא יפריש מעשר עני, והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו, ומצינו לר' עקיבא על ספיקו עישר שני עישורים מעשר שני ומעשר עני, ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל, אלא בדמאי".

3ובכסף משנה הביא תירוץ על השגת הראב"ד הנ"ל בשם מהר"י קורקוס שכתב ע"ז: "לא ידעתי איך הקשה כן, דאם זה נקרא טבל תקשה לי' אמתניתין דמכשירין שאמרה בהדיא, דהולכין אחר הרוב; לכן אני אומר, דאין נקרא טבל, אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא, אבל זה הוציא כל מה שצריך להוציא, אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק, אם הוא שני או עני, ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא, לא נשאר בו טבל, וכיון שנסתלק מכאן דין טבל, אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה עשה בו, מוטב לעשות חול קודש ולא קודש חול. וזהו פירוש מה שאמרו הולכין להחמיר. ולדעת הר"א והרא"ש ה"ל לפרש ולומר, מפריש שניהם, אבל לשון הולכים להחמיר, משמע דאחר אחד מהם אנו הולכין, אלא שהולכים אחרי החמור, והוא השני, שצריך לאוכלו בקדושה".

4והנראה בזה דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד סובבת והולכת על ציר החקירה במהות איסור טבל ותרומה הנ"ל (בפרק יא), ואמרנו שם, דנ"מ במקום שעדיין לא הוקבע השם תרומה, אבל כבר הוקבע החלק שעומד להקרא בשם תרומה, דלהצד הראשון לא נפקע באופן זה האיסור טבל, משא"כ להצד השני, כנ"ל, דהא חסרה בזה הסבה האוסרת, כיון דכל האיסור הוא מפני תערובת התו"מ, ובנ"ד הרי כבר נעשה ההבדל, בין החולין ובין התו"מ.

5ואמנם גם בכאן הרי יש לנו הציור הזה, דספק לנו מה הוא צריך להפריש מעשר שני או עני אבל עכ"פ אין עליו חיוב יותר ממעשר אחד, או הא או הא. דלהצד השני, כיון דמע"ש חמור יותר ממעשר עני, דבשביל זה נקבע על הספק שם מעשר שני, הנה שוב איסור טבל אין בזה בכל האופנים, אף אם באמת קמי שמיא גליא דהיה ראוי להיות מעשר עני, דס"ס כבר נברר מהטבל החלק הראוי להפריש; אבל להצד הראשון מובן דעדיין האיסור טבל בספיקא עומד, דהא אי אפשר לדעת אם יש בזה הסבה המתרת, דהיא חלות השם הנכון.

6ויש להסביר זאת בדברים יותר ברורים, דהנה להצד הראשון, הרי עצם ההפרשה וחלות השם הוא דבר אחד, דכל ההפרשה הוא מצד חלות השם דע"י נעשה גם קדושת התו"מ וגם הפקעת האיסור טבל; אבל להצד השני יש בזה שני דברים נפרדים, דההפרשה מצד עצמה מסלקת את האיסור טבל, וחלות השם באה רק בשביל קדושת הדבר הנפרש. ובנ"ד הרי הספק נופל רק בחלות השם אבל לא בכמות ההפרשה, דבין כך ובין כך אנו יודעים את כמות הנחוץ לעשר, דהוא לא פחות ולא יותר ממעשר. וא"כ להצד הראשון דהא בהא תליא כנ"ל, הרי הוא ג"כ ספק טבל, אבל להצד השני כל הספק הוא רק במעשר מה הוא, אם מעשר שני או עני, אבל האיסור טבל כבר נסתלק בכל האופנים מעצם ההפרשה דהיא ודאית.

7ועכ"פ אנו רואים גם מזה, דהרמב"ם סובר כהצד השני, כמו שנתבאר אצלנו בפרק יב, והראב"ד סובר כהצד הראשון.

8[ובעצם החקירה הנ"ל במהות איסורי טבל ותרו"מ עיין עוד בתוס' ביצה (לד, ב ד"ה הא) ובתוס' שם (לא, ב ד"ה נפחת) ומשמע משם דהתוס' סברי כהצד הראשון ועיין בר"ן נדרים (פג, ב) ד"ה קסבר ספיקא אינו טובל, ומשמע שם דבחקירה זו מחלוקת התנאים שם, אי טובל או לא, עי"ש ודו"ק].