דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני א

1שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני המבוכה בדעת הרמב"ם בקדשים קלים אי ממון בעלים הם או לא. - קושית הקצוה"ח על ריוה"ג הא ס"ס אסור בהנאה. - באמת קושיא זו תשמש לנו בתור תירוץ. - מושג הקדש הוא אחד שהם שנים. - המושג "קניני" כלול משלשה דברים. - המחלוקת ע"ד גדר איסוה"נ - יש דברים שהם בסוג שלו ואינם ברשותו, ויש להיפך דברשותו ואינם שלו. - ק"ק לריוה"ג מה בגדר שלו ואינם ברשותו.

2במחלוקת ר' יוסי ורבנן בקדשים קלים, אי ממון בעלים הם מחיים או לא - יש מבוכה רבתי בדעת הרמב"ם בזה. - (בפ"ח מנזקי ממון הלכה ב) פסק "שלמים שהזיקו גובה מבשרם" והוא כרבי יוסי הגלילי - עי' ב"ק (יג, א) - ובפ"ב מהלכות גניבה (הלכה א) כתב "הגונב קדשים מבית בעליהם, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים הרי זה פטור מן הכפל", ובפ"ד מהלכות מעילה (הלכה ח) פסק "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום", וזהו לרבנן, דס"ל דגם מחיים ממון גבוה הוא?

3והנ"ל בזה עפ"י הקדמת קושיות חזקות, שהקשה הקצוה"ח (ס' תו ס"ק א) בענין זה: אחרי דהא ודאי, דאף לר' יוסי דס"ל דממון בעלים הם מחיים, אך בזאת כ"ע לא פליגי, דלפני הזריקה אסורין בהנאה מן התורה, כמבואר להדיא בפסחים (כז, ב) גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש, דמוקמינן לה בעצי שלמים, כיון דלאו בר מעילה הוא, ופי' רש"י (ד"ה בעצי שלמים) "וק"ק אין להם מעילה דלאו קדשי ד' קרינן ביה, שכולן לבעלים וכו', ואיסורא מיהא רכיב עלה וממעילה הוא דאימעוטי"; וכן מוכח להדיא בנדרים (יא, ב) דאיבעי לן היכא "דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתירא גביה ואמר זה כזה מהו בעיקרו קא מתפיס" ועיין רש"י (ד"ה מי אמרינן) ור"ן (ד"ה בעיקרו) דפרשו דמשום דקודם זריקה ודאי מיתסר בהנאה וכן מובא בתוס' להדיא בתמורה (ג, א ד"ה לא נהנין), וא"כ, מדוע אמרינן בקדושין (נב, ב) דלרבי יוסי המקדש בקדשים קלים מחיים מקודשת?

4ומדוע אמרינן לר' יוסי "ומעלה מעל בד' לרבות ק"ק שהן ממונו" (ב"ק שם)?

5ומדוע אמרינן "שלמים שהזיקו גובה מבשרן"? דהלא מחיים הרי אסור בהנאה, ולאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכו, ואימתי הוה ממון בעלים ובמה מקדשה? והכפירה הלא לא הוי כפירת ממון? ומדוע יתחייב ממון על המזיק של איסורי הנאה?

6אבל, באמת, אדרבא הקושיות האלה תהיינה לנו למפתח שערי בינה להאיר אור נוגה בכל השמעתתא העמומה הלזו.

7עפ"י ההנחות המוסכמות האלה:

8א) המושג הקדש הוא אחד שהם שנים, כלומר, דהוא גם מושג קניני מצד דהוא ממון גבוה, וגם מושג איסורי ככל איסורין שבתורה. - גדר המעילה בקדשים כבר ביארנו במק"א, דהיא לא מצד מושג האיסורי, אך מצד ד"מיוחדין לד'", כלומר, דהשתמש בקנינו של ד'. - ואחרי שבקדשים קלים אין בהן מעילה, ממילא נופל הספק אם דהוא מצד דבהם אין כלל המושג קניני, ורק הוא איסור ככל איסורין שבתורה; או אף דבאמת יש גם בהן שני המושגים, גזה"כ הוא מצד קלותו של הקדש שיש בזה, דאין בהן מעילה. - זהו מחלוקת ר' יוסי ורבנן, דהראשון סובר כהצד הראשון, ורבנן סברי כהצד השני.

9ב) המושג קניני כלול משלשה דברים:

10א) הבעלות, דהדבר נעשה שלו. ב) הרשות, דנכנס לתוך רשות להשתמש בזה כחפצו. ג) השיווי, דדבר שאין לו שיווי כלל לא שייך בזה ג"כ המושג קניני, משום דלאו ממון הוא. - ביאור לזה: "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. - עי' ב"ק (ס"ט, א) וב"מ (ז, א) ועוד. - ו"חמש פרוטות הן" ההודאה שוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה, וכו' - ב"מ (נה, א), משום דפחות משוה פרוטה אין לזה שיווי ממוני.

11ג) ע"ד איסורי הנאה בתור מושג קניני כבר רבו הדברים במחלוקת ישנה אצל רבותינו הראשונים והאחרונים; יש אומרים, דבזה לא שייך כלל המושג בעלות, כלומר, דלא הוה כלל בסוג "שלו", אבל רבו האומרים דלא כן, אלא דאע"פ שהוה בעצם בעלים על הדבר ולא נפיק מהסוג "שלו", הוא בסוג של "אינו ברשותו", כיון דאריה הוא דרביע עליה מלהנות. - (עי' בריטב"א ס"פ האיש מקדש (קידושין מו, ב) ובריב"ש בס' תא, בקצוה"ח בס' תה ס"ק ב, ובאבני מלואים ס' כח (ס"ק נו)). - וכמובן, אלו ואלו מודים, דמלבד זאת, לאיסורי הנאה אין שיווי ממוני, דהוא מסתעף ממילא מהאיסור שעכ"פ מונע מלקבל בעד זה שוה כסף. - אכן יש גם איסורי הנאה כאלה שיש להם שיווי ממוני, למשל, אלה שיש להם היתר לאיסורם אחר זמן, כמו חמץ בפסח בגונא דליכא משום תשביתו, דכיון דעכ"פ בזמן מן הזמנים יהיה מותר בהנאה, הרי גם לע"ע באשר הוא שם הוה שוה כסף, וחסרה רק המתנת זמן, אלא דעתה ס"ס יחשב לאינו ברשותו, כמו נגזל, אע"ג דס"ס יושב לו הגזילה, בכ"ז לפי מצבו ההוה אין ברשותו להשתמש.

12ד) כמו דיש דברים שהם בסוג "שלו" אך "אינו ברשותו" כנ"ל בציור דאיסורי הנאה, ה"נ יש דברים בציור שלהיפך; זהו עומק הפשט של "משולחן גבוה קא זכו", כלומר, דאע"פ שהוה ברשותו, אך בכ"ז לסוג של "אינו שלו" יחשב, וזהו שהסביר רש"י "כעבד הנוטל פרס מרבו", דגם שם לא שייך הסוג "שלו" דהא "מה שקנה עבד קנה רבו", אלא דיש לו רק רשות להשתמש בזה.

13הארכנו יותר מדי לכאורה, בדברים פשוטים וידועים, אבל דוק ותשכח, כי בזה תסלקנה כל הקושיות שהקשינו לעיל והיה העקוב למישור.

14והצעת הדברים כך הוא: כיון דס"ל לרבי יוסי דממון בעלים הוא מחיים, הנה אף דאסור בהנאה הרי הוה בסוג "שלו" ואינו ברשותו, ככל איסורי הנאה, כיון דבגדר ההקדש ממין זה אין כאן מושג קניני. - ועוד שאני בזה מכל איסורי הנאה, דשם מלבד דהוה בסוג "אינו ברשותו" הלא אין להם גם שיווי ממוני כנ"ל, ובנ"ד כיון דס"ס הרי יש היתר לאיסורם אחר השחיטה, ממילא הרי גם עתה הם בסוג שוה כסף, ואע"ג דאח"כ הלא לאו ממונו הוא, דמשולחן גבוה קא זכו, אבל הלא ס"ס בעודנו הדבר שלו, הלא יש לו כעת כל השיווי שבדבר, וכיון דאח"כ הוה ממון הלא גם עתה יש לזה שיווי כנ"ל והבן.

15ולכן לרבי יוסי הגלילי במקום דבעינן רק שיהיה הדבר שלו ושוה כסף גם קדשים קלים הוה ממון בעלים, אבל במקום דבעינן, שיהיה גם ברשותו, אז אינו מועיל גם לר"י כנ"ל. -

16ועתה צדקו יחדיו: "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום" משום דהא קי"ל דדבר שאינו ברשותו אף דהוה שלו אינו יכול למכור ולהקדיש כמבואר בב"ק (דף סט, א) ובכ"מ וכן איפסוק להלכה ברמב"ם (פ"ו מהלכות ערכין הלכה כד) (ובשו"ע ח"מ ס' שנד סעיף ו ובס' ריא סע' ז) דגם בפקדון היכא דכפר זה שהפוקד אצלו, אינו יכול להקנות משום דאינו ברשותו - עי"ש.

17וכן הגונב קדשים מבית בעליהם, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים הר"ז פטור מכפל ג"כ ניחא לפ"ז, עפ"י הגמ' בב"ק שם (דף סט, ב) "ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן, אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם, 'וגונב מבית האיש' ולא מבית הגנב, אלא לבעלים נשלם, אלא לאו ש"מ, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו". - הרי דכל עיקר טעמא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, הוא לפי שאינו ברשותו, ולכן גם בקדשים קלים הר"ז פטור מכפל, דהא ס"ס גם לרבי יוסי הוה בגדר אינו ברשותו.

18אבל בשלמים שהזיקו שפיר פסק דגובה מבשרן עי' בתוס' ב"ק ריש פרק הכונס (נו, ב ד"ה פשיטא) דמבואר להדיא שם, דלסטים שהוציאו בהמה והזיקה, אם תם היא גובה הנזק מגוף הפרה, וכל עיקר טעמא ד"כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי" הוא משום דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה; עכ"פ חזינן מזה להדיא, דלענין נזקין הוא חייב אף בדבר שאינו ברשותו, כיון דרק שלו הוא - וכיון דקדשים קלים ממון בעלים הוא, שפיר חייב - דהא בזה כמובן הרי לא שייך הטעם ד"איקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה". - אמנם באיסורי הנאה בכ"מ, כמו שור הנסקל בודאי פטור, אך הוא מצד אחר, כיון דאין לזה שיווי ממוני לאו ממון הוא, משא"כ בנ"ד כאמור לעיל דיש בזה רק החסרון דאינו ברשותו.

19וכן גבי ומעלה מעל בד', שפיר אמר ר' יוסי לרבות קדשים קלים, דהרי לענין כפירת ממון בודאי גם דבר שאינו ברשותו נמי הוה ממון - ואם יתבע להגונב מן הגנב ויכפור וישבע ואח"כ יודה, דבר שאין צריך לפנים, דיהיה חייב בשבועת הפקדון, דזהו הכלל, דכל ממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם, כשכפר ונשבע הוא חייב משום שבועת הפקדון, כמבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' שבועות הלכה א). - אמנם בשאר איסורי הנאה יופטר מצד אחר, דהא בעינן, שיכפור בשוה פרוטה, וזה הרי אין להם שיווי משא"כ הכא כנ"ל.

20וגם הא דהמקדש בק"ק מחיים מקודשת לר' יוסי נמי ניחא, עיין בתוס' קדושין (נב, ב ד"ה המקדש), שהקשו על הא דאמרינן המקדש בחלקו אינה מקודשת: "וא"ת מי גרע מהמקדש עמ"נ שאדבר עליך לשלטון (לקמן סג, א) דמקודשת אע"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה? וי"ל, דלא דמי, דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה, אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו, דהא ממון גבוה הוא, ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה". הלא כל עיקר טעמא דכשמשלחן גבוה קא זכו אינה מקודשת, הוא לאו משום דלא שייך בזה גדר קניני, דבקדושין לא בעינן שיתהוה הדבר שלה, אך בהנאה כל דהו דשויה פרוטה סגי, ורק משום דבכאן גם הטובת הנאה אינה משלו; אבל מחיים לר' יוסי כיון דס"ל דממון בעלים הם, הרי ס"ס נותן לה בעודנו הטובת הנאה שלו "ויכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה". –