דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ג

1בזה יש ליישב כל הקושיות שהקשו הראשונים בהאי ענינא, דשמא לא מסרו יפה יפה - שלשה גדרים יש בהתהוות ההקדש. א) גמר בלבו. ב) הוציא בשפתיו, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ג) מסירה ממש. - ההבדל ביניהם. בהג') לא שייך כלל הגדר דשמא לא מסרו יפה. בהב') יש מחלוקת, ובהראשון כולי עלמא מודו דחיישינן.

2וראה זה מצאנו, דבזה נוכל ליישב כל הקושיות, שהקשו הראשונים ז"ל בהאי ענינא "דשמא לא מסרו יפה יפה", והנני לפורטם כסדרם.

3א) בר"ה (ז, א): "קרבנות ציבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש - כו' - ויחיד שהתנדב משלו כשרין, בלבד שימסרם לציבור. פשיטא? מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם יפה יפה, קמ"ל". ועי' בתוס' שם (ד"ה שמא) שכתבו ע"ז "וקצת תמיה דפריך הכא פשיטא במלתא דהויא פלוגתא דתנאי? ושמא יש לחלק, דהכא ליכא למיחש כולי האי כמו בשומר". וחילוקם דחוק מאוד כמובן.

4ב) ביומא (דף לה, ב): "תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתנת, לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור. פשיטא? מהו דתימא, ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה, קמ"ל". - וכתבו ע"ז בתוס' (ד"ה ניחוש) "ואפילו לרבנן דר' יוסי בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, א), דס"ל שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ור' יוסי אומר, אף הרוצה להתנדב בחנם עושה, וקאמר דפליגי במיחש דלמא לא מסר לציבור יפה, דרבנן סברי חיישינן, הכא מודו, דאנן סהדי דכ"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה. ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו מסר ליה יפה אגב חביבות שעובד בה", ודבריהם בלתי מובנים המה כלל. ועי' במשנה למלך בפ"ד מהל' שקלים (ה"ו) הנ"ל, שהקשה בצדק ע"ז דהא בבית שני לא היו חכמים וכדאמרינן בפ"ק דיומא (יח, א), שהיו אומרים לו, שמא לא למדת כו' ואמרינן בגמ' דמיירי בבית שני - ומימרא זו דרב הונא הוא בכל הדורות, ולא חילק בין זמן לזמן - גם התירוץ השני שכתבו "ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו" כו' לא ידעתי כוונתם, דמה טעם יש בזה?

5ג) עוד הקשו בתוס' שם לבן בוכרי דאמר במנחות (כא, ב) "כל כהן ששוקל אינו חוטא", ועל קושיית הגמ' כיון דלכתחילה לא מחייב לאתויי, כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה? מתרצינן "דמסרו להו לציבור" - דמה יועיל לרבנן, דסבירא להו דחיישינן שמא לא מסרו יפה יפה? ותירצו ע"ז: "כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי, מסרי לציבור יפה יפה, ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא, גמרי ומסרו יפה", וגם זה דחוק מאוד כאשר יבין כל בעל טעם ועי' במל"מ שם.

6ד) ממעילה (ט, ב): "הלמדין לפני חכמים אומרים, יביא דבר שכולו למזבח ומאי נינהו קטורת". דעכ"פ מיירי ג"כ דבמסרן לציבור, דאלת"ה הרי הוי קטורת יחיד, דקטורת זרה היא, וכמש"כ התוס' במנחות (נ, א ד"ה יכול), וא"כ גם בזה יקשה ניחוש שמא לא מסרן יפה יפה?

7ה) מפ"ק דשקלים (משנה ה): "אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלים מידם", וגם בזה ע"כ צריך לומר דמסרו לציבור, וכן כתב בהדיא הרע"ב ז"ל, ושוב יקשה למ"ד דחיישינן שמא לא מסרו יפה יפה איך מקבלין מהן? ועי' בתוס' יו"ט שתירץ בזה, משום דשאני שקלים שאין גופן קרב, וכשמשתנין שיקנו בהו דבר הקרב, נשתנה נמי לשל ציבור; ועוד דשאני עומר ושתי הלחם, דהוי שעה אחת בשנה, איכא למחש, דלמא לא ימסרם יפה, משום דנוח להם שיקרבו משלהם, אבל שקלים דקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם. אכן המתבונן יראה דגם משניהם אין נחת, ואחרי כל התירוצים האלה עדיין הקושיות במקומן עומדות?

8ו) מתענית (כח, א): "ת"ר, למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו, כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, וכך התנו נביאים שביניהן, שאפי' לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבין משלהן"; וע"כ מיירי גם בזה דמסרו להו לציבור, דהא כמו דהתמידים צריכים להיות משל ציבור ה"נ בעצים; ולא עוד דהרי גם בקרבן יחיד צריכים להיות העצים משל ציבור, כמבואר במנחות (כא וכב) ומכ"ש בקרבן ציבור, וגם בזה יקשה למה לא ניחוש שמא לא ימסרו יפה יפה? ובזה הרי אנו לומדים מהפסוק שנאמר בנחמיה: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" - ומה יענה המ"ד דחיישינן שמא לא ימסרם יפה לזה? ועי' במשנה למלך פ"ו מהלכות כלי המקדש (הלכה ט-י).

9ז) קושיית המשנה למלך (שקלים פ"ד ה"ו) בהגמ' דבבא מציעא הנ"ל, דאמר שם: "איכא דאמרי, רבא אמר, דכו"ע הבטה בהפקר לא קני, והכא בחיישינן לבעלי זרועות קא מפלגי, דת"ק סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו, ור' יוסי סבר לא תקינו, ומה אתה אומר, ה"ק ליה, מדבריך לדברינו אין באים משל ציבור". - והנה משמע, דגם לפי אוקימתא זו רבנן ס"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, דאלת"ה האיך קאמרי לדברינו אין באים משל ציבור, הא איכא תקנתא ע"י מסירה לציבור; וא"כ אמאי איצטריך לדחוקי ולומר, דר' יוסי סבר לא תקינו, דהוא מחלוקת במציאות בעיקר התקנה, לימא דאמנם גם הוא סובר דתקינו, אך הוא לא חייש את החשש הנ"ל?

10אכן לפי דברינו הקודמים הנה בחדא מחתא נוכל ליישב את כל אלה הקושיות "והיה העקב למישור". - דהנה אם נעשה סך הכל מכל מה שנתבאר יצא לנו דשלשה גדרים יש בהתהוות ההקדש: א) גמר בלבו, ב) הוציא בשפתיו, ג) מסירה ממש, וכל אחד משלשה הנ"ל פועל פעולה מיוחדת בחלות הדבר למעלה בקודש; היינו, הראשון פועל רק חיוב למסור; השני עושה כמסירה, אבל הוא רק כמסירה ולא מסירה ממש, דזה הוא הגדר השלישי שבהם כנ"ל. והנ"מ ביניהם היא: מהראשון להשני לענין חזרה בתוך כדי דיבור; ומהשני להשלישי, לענין שאלה, דנהי דגם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אבל ס"ס הלא הוא רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור, אבל במסירה ממש לא יכול דיבור לבטל מעשה כמבואר בפוסקים. אמנם לפי דברינו הנ"ל, ההבדל בין השני להשלישי הוא אליבא דכו"ע אבל ההבדל בין הראשון להשני הוא רק לפי פסק ההלכה, אבל ישנם גם מי שסוברים, דאחת היא וגם בגמר בלבו הוה כמסירה.

11ובכן לענין דברים שבלב בהקדש, הנה היכא דיש הגדר השלישי מסירה ממש, בודאי איתא להאי כללא דדברים שבלב לא הוי דברים, דאין בכחה של מחשבה להוציא מידי מעשה. ובהגדר הראשון בודאי לא שייך האי כללא כלל, גם באופן דהוציא את מחשבתו ע"י פה, אך כיון דאין אנו זקוקים רק לגמר לבו כאשר יבואר לקמן אופן שכזה. אכן בהגדר השני תלי בספיקתנו הנ"ל, דאם הוא גדר בפני עצמו, היינו דהאמירה פועלת פעולה מיוחדת שוב אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים, אבל אם מהגדר הראשון להגדר השני אין שום הבדל, א"כ גם לענין דברים שבלב אין הבדל, וגם דברים שבלב הוי דברים.

12וממילא מובן, דמכל המקומות שהקשינו דמוכח שם, דלא חיישינן שמא לא ימסרו יפה יפה אין מזה אף סרך קושיא, דהא בכולהו מיירי דהוה מסירה ממש, דשם בודאי שייך הגדר דדברים שבלב, ולא איכפת לן מאומה, אם גם לא מסרו בלבו יפה; וכל המחלוקת היא רק לענין שומרי ספיחים, דשם לא יוכל להיות מסירה ממש מידו ליד הקדש, דהא הוא מוסר את הדבר טרם בא לרשותו ולידו. - והראי', דהא מקודם תלי הגמ' מחלוקתם בזה אי הבטה בהפקר קני או לאו, משום דיותר מהבטה אין להם בזה דהא הקצירה היא כבר בשל ציבור, דבהקצירה גופא מתקיימת המצוה כמבואר במנחות (סה וסו) ובהרמב"ם פ"ז מהל' תמידין ומוספין - עכ"פ מסירה ממש א"א להיות שם, רק אמירתו לגבוה דהוי כמסירה, בזה שפיר נופלת המחלוקת, אי שייך בזה הגדר דדברים שבלב או לא כנ"ל.

13אכן בכאן, אם דלא הוה בזה מסירה ממש, אבל יש בכאן הגדר של כמסירה. אבל יש גוונא, דלא רק דמסירה ממש אין כאן, אבל גם כמסירה לא יתכן לאמר. למשל לפי האב"ע דהמחלוקת היא בהארבעה זוזי, דהוא צריך להשיג זאת מהקדש ולא להיפך, ולא שייך בזה לאמר מסירה לא רק במציאות אך גם בדינא לא יתכן, ואין אנו זקוקים רק לסילוק התביעה שלהם מהקדש; א"כ בזה לכל הדעות האמירה איננה פועלת שום פעולה מיוחדת, ורק הוא כדי להביע את מחשבתו שבלב, ובזה איפא כ"ע מודים, דדברים שבלב הוי דברים, ומסולקת בזה גם הקושיא האחרונה שהקשינו בשם המל"מ דלא יכול לאמר כהאב"ע, דר' יוסי סובר ג"כ דתיקנו, אך לא חייש, דלא כן, דבזה כ"ע מודים דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה יפה אחרי דבזה כ"ע סוברים, דדברים שבלב הוי דברים כנ"ל.

14[ועיין בשער משפט ס' צח (ס"ק א) שהוכיח מדברי הרשב"א בקדושין (נ, א), דמחילה בלב בכ"מ הוי מחילה, ובמהרי"ט חו"מ (ס' מה), דמחילה בלב, במקום דאיכא אומדנא דמוכח לכו"ע הוי מחילה; א"כ בהארבעה זוזי, דדרוש רק מחילה, בודאי לא שייך הגדר, דדברים שבלב לא הוי דברים, ואפילו אם נסבור, דמחילה דוקא בדיבור, הנה כמובן, זהו רק בממון הדיוט, דכל שינוי הרשות בהן דרוש לקנינים, אבל לענין מחילה להקדש, בודאי כו"ע מודו, דבלב נמי שפיר דמי].