דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ד

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פכ"ב מהלכות מכירה (הל' טו) לענין הקדש בדבר שלא בא לעולם. - המחנה אפרים הביא ראיה לדעת הרמב"ם מנדרים (כט, ב). - הקצוה"ח הביא ראיה ג"כ להרמב"ם מבב"מ (ט, ב). - אבל בעיקר הדבר הלא צדק הראב"ד, דמנין לנו לבדות נדרים מלבנו. - לפ"ד ניחא, דלפ"ז בכל הקדש הרי יש גם חיוב מצד גמר הלב. - והראב"ד כנראה פליג על עצם ההנחה הנ"ל.

2רמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה (הלכה טו): "ודין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם, הר"ז חייב לקיים דברו, שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה". ובראב"ד שם (בהל' יז) כתב: "א"א, רואה אני, כי הוא מוסיף אפילו על דברי הרב ז"ל, כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חבריה (ב"ק לו, ב) משום דלא הוה ליה ההוא סלע ברשותו לא מצי מקני ליה, אלא במעמד שלשתן, וזה החכם אומר, שאפי' דבר שלא בא לעולם קנו עניים; ואני אומר, שאם חייב עצמו בכך, שאמר אתן לעניים כך וכך, מן הפירות שיצאו בכרם שלי, וכן כיוצא בזה הר"ז חייב עצמו ויתן, אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים לדברי הרב". ועי' בחו"מ ס' ריב (סעיף ז), שהמחבר סובר כדעת הרמב"ם ז"ל והרמ"א כדעת הראב"ד ז"ל.

3והנה, הלא גם הראב"ד מודה דבחיוב אין שייך הגדר דדבר שלא בא לעולם, וכל השגתו היא רק, כיון דלא אמר בלשון חיוב אך בלשון הקדש, שכל עיקרו הוא מפני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהוא גדר קנין ושוב הרי שייך בזה לאמר דדבר שלא בא לעולם לא קני.

4ועי' במחנה אפרים (הל' צדקה סי' ב), שהביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל מנדרים (כט, ב), דאמרינן שם "דאם אמר שור זה לאחר ל' יום עולה הוי, דלא מצי הדר ביה, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והקשה שם הר"ן ז"ל (ד"ה הכא שאני), מה יועיל דהוי כמסירה להדיוט, אחרי דגם במסירה ממש יכול לחזור קודם שבא הזמן המוגבל? ודחק לתרץ: "דכי אמרינן כמסירתו להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר, וכמ"ד מעכשיו ולאחר שלשים יום דמי, כלומר דלא מצי הדר ביה", דכמובן דדוחק הוא, דהא המסירה לא תוכל להוסיף דברים מה שלא אמר, דס"ס הרי לא היתה כוונתו על מעכשיו? אבל לדעת הרמב"ם ניחא, דהא לא גרע זאת מדבר שלא בא לעולם, דגם שם נשאר חיוב עליו לקיים את דבריו. ובקצוה"ח שם (ס"ק ד) הביא ג"כ ראיה לדעת הרמב"ם, מהא דאיתא במס' פאה (פ"ד מ"ט): "מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני ר' אליעזר אומר, זכה בו; וחכמים אומרים יתננו לעני הנמצא ראשון", ומפרשינא לה בפ"ק דבבא דמציעא (ט, ב) דהמחלוקת הוא מעני לעני, דר' אליעזר סבר, דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה; וחכמים סוברים, דלא אמרינן מגו. ולכאורה קשה לחכמים דסברי, דלא אמרינן מגו, נהי דלא זכה העני, דכוון לזכות בעדו, אבל מדוע בכלל הוא צריך לתת לעני, אחרי דהוא בעצמו עני יזכה בו הוא בעצמו? אבל לשיטת הרמב"ם ניחא, דאם יזכה הוא בעצמו הרי שוב ישאר עליו החיוב לקיים דבריו, אע"ג שבעת האמירה עדיין לא הי' הדבר ברשותו, וא"כ בכל האופנים הוא צריך לקיים דבריו, אלא למאן דסובר דאמרינן מגו הרי הוא מצד קנין, ושוב א"א לו לשנות ולתת לאחר, אבל למאן דסובר דלא אמרינן מגו וא"כ הרי הוא רק מצד חיוב נדר יכול לשנות מעני לעני, כמבואר בשו"ת רדב"ז (ס' קלד) ובשו"ת ריט"ץ (ס' רסד).

5אולם לכאורה הרי הצדק עם הראב"ד בעצם הדבר, דמניין לנו לבדות נדרים מלבנו, אחרי דהוא בעצמו לא אמר כלל בלשון נדר, אלא בלשון החלט, דמחליט את הדבר להקדש, ואחרי דזאת לא חלה מה שהוא בעצמו מודה, כשם שאין קנין בדבר שלב"ל, כך אין הקדש בזה, א"כ איזה חיוב נדר יש עליו?

6אך לפ"ז יובן היטב, דהוא הדבר אשר דברנו, דגמר הלב בהקדש פועל חיוב, והאמירה פועלת החלטה להקדש, ואחרי דכל אמירה לא תתכן בלי גמר הלב מקודם, נמצא דיש תמיד בהקדש גם חיוב וגם החלטה, וכשהאחרון מאיזה סיבה לא חל, כמו דבר שלבל"ע, ממילא ישאר עליו החיוב, דבזה כ"ע מודים דאחת הוא אם הוא דבר שבא לעולם אם לא בא. וא"כ אין מקום כלל להשגת הראב"ד, דגם אם לא אמר בלשון אתן, חיוב נתינה יש עליו ממילא, מצד עצם הגדר דהקדש בכ"מ.

7והראב"ד אינו פליג בעיקר הדבר וס"ל דגם גמר-הלב בלבד פועל החלטה גמורה, וממילא אין עליו חיוב הגוף, דהא תיכף יחול החלות בחפצא, וכשמפני איזה סבה לא תחול חלות ההקדש, הרי אין כלל חיוב הגוף בזה, זולת היכא דאמר בלשון נדר.