דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני ב

1דברי הרמב"ם (פ"ד מהלכות אסורי מזבח) שקשים לכאורה אחרי דהוא פסק כריוה"ג. - חקירה בדבר שהוא שלו ואינו ברשותו אם יכול לאסור. - ראיה מע"ז (נג, ב) - באתנן מסתעף האיסור מהקנין ולא להיפך וראיה לזה מב"ק (ע, ב). - וזהו ההבדל בין הגמ' דזבחים והגמ' דתמורה. - השטמ"ק בהגהתו אינו מתקן כלל, אך להיפך.

2בתמורה (ל, ב): "נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרים. ויהיו מוקדשים אתנן ומחיר חל עליהן מקו"ח וכו'? תלמוד לומר לכל נדר, להוציא את הנדור; טעמא דמעטינהו קרא, הא לא מעטינהו קרא, הוה אמינא, כי יהיב לה מוקדשין חל עליהן אתנן ומחיר, והא לאו ממונא הוא? אמר רב הושעיא, בממנה על פסחו ורבי היא, דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה, החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח, רבי אומר אף מכדי מקח, שאם אין לו, ממנה אחרים עמו על פסחו, ועל חגיגתו ומעותיו חולין, שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן".

3וברמב"ם (פ"ד מהל' איסורי מזבח הלכה טו): "נתן לה בהמת קדשים באתננה, לא נאסרה למזבח ואפי' מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה, לא נפסלו המוקדשין, שכבר זכה בהן גבוה משעה שהוקדשו".

4וגם זה צריך ליישב, אחרי דהרמב"ם כאמור, לעיל פוסק כר' יוסי, א"כ למה מדחיק אנפשיה לאוקמי דוקא בפסח, יותר היה לו לאוקמי בקדשים קלים דהוה ממון בעלים; ובר מן דין קשה, מדוע לא אוקמי הגמ' בכאן כבכל מקום בנ"ד "הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים, כמו דמתרץ הגמ' למשל בזבחים (קיד, א) על קושית הגמ' "מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? בק"ק, ואליבא דר' יוסי הגלילי, דאמר ק"ק ממון בעלים הוא"? - הלא דבר הוא?

5אכן לפי דברינו הקודמים גם זו תתישב בטוב טעם - והי' העקוב למישור. - דהנה נסתפקתי בהא דקי"ל "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", אם גם "אינו ברשותו" בכלל, דגם ע"ז נאמר "אין אדם אוסר" - או, דאף על פי, שלענין הקדש שוה אינו ברשותו לאינו שלו, דבשניהן אמרינן דאין אדם יכול להקדיש, אבל לענין איסור לא דמי זה לזה - וטעמא רבה יש לחלק ביניהם, כמובן.

6ומצאתי שכבר עמד ע"ז הגאון בספרו עונג יו"ט (ס' פב) להכריע כהצד השני וע"ש, שמביא ראיה לזה מהא דמבואר בע"ז (נג, ב): "ישראל שזקף לבינה, להשתחוות לה ובא כותי והשתחוה לה אסרה וכו', כתחלה של ארץ ישראל דאמר רחמנא 'ואשריהם תשרפו באש' - מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו'. אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז, וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי". - ואם נימא דאיסור הוה כמו הקדש, ואינו יכול לאסור בדבר שאינו ברשותו, א"כ מאי מהני הא דגלי אדעתייהו דניחא, כיון דאינהו גופייהו אי הוי פלחו להו לא הוי אסרו דהא לאו ברשותייהו קאי, והאשירות הם ביד עכו"ם בדין גזל. - ואע"פ שהאילנות מחוברים לקרקע דאינה נגזלת כמבואר בב"מ (ז, א) דבקרקע אפילו אינה ברשותו מצי מקדיש לה כל שיכול להוציאו בדיינין, אך הלא מרה דשמעתתיה הוא ר' אליעזר והוא סובר בשבועות (לז, ב) דמשביע עדי קרקע חייב, משום דדריש רבויי ומעוטי, וסובר כר' אליעזר דקרקע נגזלת; אלא ודאי דאע"פ דבאינו שלו אין יכול לאסור, שאני אינו ברשותו דאוסר - ולהכי אם היו הישראלים בעצמם פלחו להו הוי אסרו, ובהא דגלו אדעתייהו דניחא להו הוי כמו שהיו בעצמם פלחו.

7ויוטעם הדבר ביותר, לפי דעת הריב"ש בתשובותיו (סי' שנט), וכאשר נבאר לקמן, שזוהי ג"כ דעת רש"י, דהא דאמרינן דאינו ברשותו אינו יכול להקדיש, זהו דוקא בקדושת דמים, אבל לא בקדושת הגוף, דהא הילפותא היא מביתו דמיירי בקדושת דמים; וגם בסברא יש מקום לחלק, דבקדושת דמים דהקדושה היא רק בשיווי החפץ, הנה דבר שאינו ברשותו לאו ממון היא, משא"כ קדושת הגוף, דהקדושה היא בעצם הדבר לא איכפת לן מה דעתה אין הדבר ברשותו, דס"ס עצם הדבר יוקדש, דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. -

8ואותו ההבדל יש ג"כ בין מכירה לאיסור, דמכירה בעיקרה היא "שינוי הרשות" ובדבר שאינו ברשותו אין ביכלתו לעשות זאת, משא"כ באיסור דהוא איסור גופו גרם לו - ודבר אין לזה להרשות.

9ולכן, בזבחים, דקושית הגמ' "והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" - שפיר מתרצינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי, - ואעפ"י שגם לדידיה, אם כי ממון בעלים הוא, הוה אינו ברשותו מטעם איסורי הנאה, אבל הלא הוכחנו דאדם אוסר דבר שאינו ברשותו; אבל בתמורה דקאי לענין אתנן, דאע"ג דגם בזה יש איסור לגבוה, אבל הלא שם האיסור מסתעף מהקנין, ולא להיפך - כמבואר בב"ק (ע, ב) עי"ש "רבא אמר לעולם כרמי בר חמא, אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, ואי תבעה ליה קמן בדינא מי אמרינן ליה קום הב לה אתנן, אלא אע"ג דכי קא תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן - ה"נ אע"ג דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים, אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי הויא מכירה" עי"ש. עכ"פ מבואר להדיא, דבאתנן בעינן קנין ממוני, וכיון דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להקנות, שפיר פריך הגמ' והא לאו ממונא הוא, אף לר' יוסי דהא ס"ס איסור הנאה יש בדבר.

10וצדק הרמב"ם בדבריו, דדחיק לאוקמי דוקא בפסח אף דפוסק כר' יוסי כנ"ל.

11ועי' בשטמ"ק שם בתמורה דגרס שם בקושית הגמ' "והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" - אבל, כמדומה לי, כי בזה הוא מקלקל ולא מתקן - דאדרבא אם היה מקשה מצד זה היתה הגמ' מתרצת בנקל בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי, אך הקושיא היא "והא לאו ממונא הוא" - כנ"ל דהאיסור הרי יצמח מהקנין הממוני, וזה לא שייך בכאן - וזה קשה אף לר' יוסי הגלילי.