דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני י

1קושית התוספות בתמורה (ב, א). - מחלוקתם לכאורה, אם שייך המושג ירושה בקרבנות. - לכאורה היא גם מחלוקת אמוראים בזבחים (ז, ב). - חקירה בטעמא דיורש סומך, אם הוא מצד בעלים, או מצד פרט היוצא מן הכלל. - נ"מ בבן היורש את אמו, ובמנחה של כהן שמת ואין לו רק בת, או בנים חללים. - לפי מה שביארנו במק"א בהגדר סמיכה, אין נ"מ בבן היורש את אמו, דבכל האופנים בעינן בזה סמיכה. - חקירתנו מפורשת בזבחים (ו, א). - ההבדל בין ה"מקופיא" של יורש ובין ה"מקופיא" של עשה שבחטאת. - ההבדל בין סמיכה לתמורה.

2תמורה (ב, א): "הכל לאתויי מאי? לאתויי יורש, ודלא כר' יהודה, דתנן יורש סומך, יורש ממיר, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר, יורש אינו סומך יורש אינו ממיר. מאי טעמא דר' יהודה, יליף תחלת הקדש מסוף הקדש, מה סוף הקדש יורש אינו סומך, אף תחלת הקדש יורש אינו ממיר. וסמיכה גופא מנלן, תלת 'קרבנו' כתיבי, חד קרבנו ולא קרבן עכו"ם, וחד קרבנו ולא קרבן חבירו, וחד קרבנו ולא קרבן אביו. ולר' מאיר דאמר יורש סומך, והכתיב קרבנו? ההוא מיבעיא ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה וכו'. ור"מ דאמר יורש ממיר, מ"ט?" - ועי' בתוס' שם (ד"ה ורבי מאיר), שתמהו בזה מאד: "וא"ת, אמאי איצטריך טעמא לר' מאיר, כיון דלית ליה קרבנו ולא קרבן אביו, אלמא אית ליה יורש סומך, וא"כ אית ליה למימר דיורש מימר, דהא ילפינן זה מזה?" - ואם כי מצאו לזה תירוץ ככתוב שם, אבל המעיין היטב יראה מה דחוק תירוצם.

3והנלע"ד בזה, דהנה לכאורה אם נמצה את עומק הדין בגדר מחלוקתם נראה דבזה הוא, אם שייך המושג ירושה בקרבנות, דאע"ג ד"מוקדשין לאו דידיה היא" עי' בב"ב (קכג, ב), אך הלא כבר ביארנו, (בפרק ח) דנהי דלא הוה בעלים בהבע"ח הוה בעלים בהקרבן, ואולי יכול זאת ג"כ להוריש לבניו, ובכל זאת, כמובן, לא שייך בזה לאמר דיטול הבכור פי שנים, דדבר שלא ניתן להתחלק הוא; ור' מאיר סובר דאמנם כן, והקרבן נקרב ע"ש היורש, וממילא הוא סומך וממיר, ור' יהודה פליג ע"ז והטעם מובן מאליו, ואחרי דבעינן בין בסמיכה ובין בתמורה בעלים דוקא הוא, היורש, לא שייך בזה.

4אבל באמת מצינו להדיא מחלוקת של אמוראים בזה, בזבחים (ז, ב): "ואמר רבא עולה הבאה לאחר מיתה, שחטה בשינוי קודש פסולה, בשינוי בעלים כשירה, דאין שינוי בעלים לאחר מיתה, ורב פנחס בריה דרב אמי אמר, יש בעלים לאחר מיתה". ועי' ברש"י (ד"ה יש בעלים) שכתב "יש בעלים, שהיורש הוא בעליה" - ועי' בפסחים (סא, א) בתוס' ד"ה וישנו לאחר מיתה, והדברים מבוארים, דמחלוקתם היא בחקירתנו הנ"ל.

5אולם אם נאמר כך, תתעורר אצלנו קושיא חזקה, קושית "ורמינהו"; דהרי בשינוי בעלים לאחר מיתה פוסק הרמב"ם כרבא (בפ' טו מהל' פסולי המוקדשין הלכה טו), ולענין סמיכה ותמורה פוסק הוא ז"ל (בפ' ג מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט ובפ' א מהלכות תמורה הלכה ה) כר' מאיר, דיורש סומך ויורש ממיר, ולדברינו הנ"ל הרי מי ששנה זו לא שנה זו?

6אך באמת הרי מלבד זאת לא יתכן לאמר, דהאמוראים יפלגו בדבר שחולקים בו תנאים, דהגמרא מקשה תמיד בכה"ג "לימא כתנאי". - ועלינו לאמר, דמחלוקת רבא ורב פנחס בריה דרב אמי הוא, אף לפי האמת דהלכה כר' מאיר, - דעדיין יש מקום לחקור בטעמו, אם הוא משום דהיורש הוה הבעלים כהנ"ל, או דדינא הוא בתור פרט היוצא מן הכלל, כלומר, דאע"ג דכללא הוא דאיש אחר זולת הבעלים לא יכול לסמוך ולהמיר, יורש שאני, אע"פ שבעצם הדבר גם הוא לא הוה בעלים, - ור' פנחס סובר כהצד הראשון, ורבא סובר כהצד השני.

7והנה כשנדקדק היטב בדבר נראה, כי אמנם יש נ"מ רבתי גם לדינא בין שני הטעמים הללו בסברת ר' מאיר דהלכה כמותו בזה, היינו: בבן היורש את אמו, אם יהיה בדין סמיכה או לא; דהלא הלכה פסוקה היא ד"בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות" (חגיגה טז, ב הל' מעשה הקרבנות פ' ג, הל' ה) וא"כ הרי האם לא היתה בדין סמיכה, דאי נימא כהצד הראשון, ועתה הוא הבעלים, הוא ולא אחר, בודאי יצטרך לסמוך, דאין נ"מ לן מה שהאם, שהוא בא מכחה, לא היתה בדין סמיכה, דס"ס הרי עתה הוא הבעלים והקרבן נקרב על שמו, ובכל המצות המוטלות על הבעלים גם הוא בכלל; אבל אם נימא כהצד השני, א"כ הרי הקרבן נקרב ע"ש המת, א"כ כל סמיכתו הוא רק במקום הבעלים, אבל כיון דהבעלים גופא לא הוו בכלל סמיכה, הרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון".

8ומלבד זאת נ"מ מחקירתנו זו, אם שייך המושג ירושה בקרבנות, גם לעוד דברים, למשל, מנחה של כהן שמת, ואין לו רק בת, או בנים חללים, אם המנחה נאכלת, או נשרפת.

9והנה לכאורה פשטות הדברים דסתם "יורש סומך" משמע דבכ"מ הוא, בלי נ"מ מאיזה צד הוא יורש, אם מצד האב, או מצד האם, - והוא מעין ראיה להצד הראשון שבחקירתנו; אבל הר"ז לא יתכן, דהא כאמור ההלכה כרבא דאין שינוי בעלים לאחר מיתה, דזה מורה דהאמת כהצד השני?

10אולם לפי מה שביארנו במק"א בהגדר ד"אין בנות ישראל סומכות", דהוא לאו מצד דבעצם אין בקרבנותיהן דין סמיכה, אך העיקר מצד דע"י הנשים, לא תוכל להתקיים מצות סמיכה, ואחרי דסמיכה דוקא בבעלים, ממילא קרבנותיהן אין טעונין סמיכה; - והראי' מהא דאמרינן במנחות (סא, ב): "א"ר יוסי מצינו, שחלק הכתוב בין קרבן אנשים, לקרבן עובדי כוכבים לקרבן נשים בסמיכה; יכול נחלוק בתנופה, לא, מה לי חלק בסמיכה, שהסמיכה בבעלים, נחלוק בתנופה שהתנופה בכהנים". ואי נימא, דבקרבנותיהן אין בעצם דין סמיכה, הנה אחרי דמקשינן תנופה לסמיכה היה ראוי להיות, שגם דין תנופה אין אצלם, אלא ש"מ דלאו דדין סמיכה אין בהן, אך מציאות הסמיכה לא תוכל להיות אצלן. - ויוצא לנו מזה דבר חדש מאד, דאף אם נתפוס כהצד השני, דהא דיורש סומך הוא לאו מצד דהוא הוה הבעלים, אך דדינא הכי דסומך במקום הבעלים, בכ"ז גם ביורש מצד האשה נמי צריך לסמוך, כיון דהא ס"ס ע"י משכחת מציאות הסמיכה, ולא שייך לאמר כיון דהוא רק במקום הבעלים א"כ הרי לא עדיפא מהבעלים, דהא גם בהבעלים - האשה - אי היתה משכחת מציאות סמיכה היתה צריכה לסמוך "ואין דנין אפשר משאי אפשר".

11נמצא, דאיך שנימא בטעמא דיורש סומך, אם הוא מצד דהוה בעלים, או דדינא הכי, בכ"ז אין הבדל מאיזה צד הוא יורש, אם מצד אב, או מצד אם.

12אולם שבתי וראיתי, דחקירתנו זו מפורשת להדיא בגמ' ערוכה בזבחים (ה, ב ודף ו, א): "למימרא דקניא להו, והאמר ר' יוחנן הניח מנחה לשני בניו ומת, קריבה ואין בו שותפות; ואי ס"ד קניא להו, נפש אמר רחמנא? - ולא קניא להו? והאמר ר' יוחנן הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה, אי אמרת בשלמא קניא להו, היינו דאין ממירין בה, דהויא להו כשותפין, ושותפין לא מצו ממירין, אלא אי אמרת לא קניא להו, אימורי נמי לימרו? שאני התם, דאמר קרא, אם המיר ימיר לרבות את היורש, אחד ממיר ואין שנים ממירין וכו'. אמר ליה רב אסי לרב אשי ומינה, אי אמרת בשלמא קניא להו, היינו דחד מיהא מימר, אלא אי אמרת לא קניא להו, היכי מימר, והאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה וכו'? מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא".

13הרי דהגמ' עצמה עמדה על החקירה זו, - והמסקנא היא פשרה בין שני הצדדים, כלומר, דלא כהצד הראשון, דהיורש הוה בעלים לגמרי בהקרבן, אך גם לא כהצד השני, דכאיש אחר הוא בהקרבן, אך דרך ממוצע בזה, כלשון רש"י שם (ד"ה ומשני) "כפרה קבועה שיהא יורש בעליו ממש אין להן וכו', אבל כפרה קופיא וצפה ממילא יש להן בו". - הלכך בכ"מ, דבעינן בעלים ממש, שם היורשין לא היה בכלל, אבל היכא דנחוצה רק שייכות בדבר, שם גם היורש יחשב.

14ומחלוקתם בשינוי בעלים לאחר מיתה היא איפוא גם לפי האמת, דמקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא, אך יחלקו בזה, אם בשינוי בעלים צריך להיות בעלים ממש, או דסגי רק בשייכות כפרה לבדה.

15והנה אמרינן שם (ז, א) "ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו, על חייבי כריתות מכפרת, על חייבי עשה לא כ"ש; למימרא דבת מינה היא, והאמר רבא, חטאת ששחטה על מי שמחויב חטאת פסולה, על מי שמחויב עולה כשירה? מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא". - ולדברינו מדוע לא פליג גם בזה רב פנחס בריה דרב אמי, אחרי דהוא סובר, דגם כפרת מקופיא נמי חשיב שינוי בעלים?

16וי"ל כמו שתרצו בתוס' שם (ו, א ד"ה מקופיא), על קושיתם מיומא (נ, ב) דקבעיא להו, בפר כה"ג, שאחיו הכהנים מתכפרין, אי בקביעותא מתכפרין והוו שותפין, ולא מצי ממיר, או מקופיא מתכפרין וכולו של כהן גדול, ומצי מימר דיחיד הוא, דאלמא לא חשיב מתכפר כשהוא מקופיא? ותרצו ע"ז: "וי"ל דבשמעתתא שניהם היורשין הוו מקופיא, לכך מיקרו שותפין ולא ממירין, אבל התם, כיון דאיכא השתא בהאי קרבן כפרת כה"ג דקביעא, לא חשיבא לגביה אחיו כמו שותפין ע"י כפרת קופיא". - ומובן, דחילוק זה יש לחלק גם בכאן, ושפיר אמרינן "על מי שמחויב עולה כשרה" לכו"ע, גם לר' פנחס בריה דרב אמי, כיון דאיכא בקרבן זה כפרת מקיבעא.

17עכ"פ נתבאר לנו מכל דברינו אלה, דהיורש אמנם לא נחשב בעל הקרבן לגמרי, דבשביל זה אמרינן, דאין שינוי בעלים לאחר מיתה; וא"כ אי אפשר לאמר כהצד הראשון שבחקירתנו, דהא דיורש סומך הוא משום דהוא נחשב להבעלים, אבל גם כהצד השני, דהוא "פרט היוצא מן הכלל", אי אפשר לאמר לכאורה, דהא גם לר' מאיר אין קרא מיוחד לרבות דיורש סומך, והגמ' לא קאמר רק דלדידיה, לר' מאיר, אין מיעוט ליורש שאינו סומך, כנ"ל, דמיבעיא ליה ה"קרבנו" לדבר אחר, ולפ"ז, דהוא פרט היוצא מן הכלל, הלא אדרבא אנו צריכין לקרא מיוחד לרבות, דיורש סומך?

18אבל באמת ניחא, דהא הסמיכה גופה הרי היא מצוה בעצם הקרבן גם לעכובא, כפשטות הגמ' בפסחים (פט, א) ובגיטין (כח, ב) ובזבחים (עד, ב) ועי' בתוס' שם (ד"ה והא ובתוס' בגיטין שם ד"ה והא), שעכ"פ לכתחלה אין להקריב קרבן בלא סמיכה, והסמיכה בעצם הרי אין לה שייכות אל הגדר בעלות, ורק גזה"כ הוא דאחר אינו סומך, ויורש כיון דעכ"פ מקופיא מכפרא, אינו נחשב ממילא בכלל אחר, וכיון דלר"מ אין מקרא מיוחד למעוטי יורש, ממילא הוא בכלל סמיכה; משא"כ בתמורה, דעצם התמורה הרי זקוק מסברא לבעלות, דרק הבעלים יש להם לעשות בקנינם כאדם העושה בתוך שלו, הנה, כמובן, היורש, שאינו נחשב לבעלים גמורים כנ"ל, לא היה בכלל, אם לאו דיש מקרא מפורש ע"ז.