דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני יב

1ראיית השב יעקב מביצה (כא, א). - השגת הנוב"י (קמא חלק או"ח ס' כט). - האבני מלואים בתשובותיו מחזק את דברי השב יעקב מפסחים (ה, א). - עצם הדבר דנדרים ונדבות אינם קריבים ביו"ט אינו מובן. - קושית הפני יהושע בפסחים שם. - חקירה בהגדר דמלאכת אוכל נפש מותר, אם הוא מצד דלא הוי מלאכת עבודה, או מצד ההנאה. - בזה פליגי רש"י ותוס'. - בהצד הראשון יש קולא, ובהצד השני חומרא, אבל לפעמים גם להיפך, ובזה מיושבת קושית הפני יהושע הנ"ל. - וזהו ההסבר של האיסור שחיטה בנדרים ונדבות מטעם דמשלחן גבוה קא זכי. - בדבר שבמקרה אין סוג הב"כח", דבזה הב"כח" מתהוה יחד עם הב"פועל". - לפ"ז נדחית לגמרי ראיית השב יעקב הנ"ל.

2ביצה (כא, א): "בעא מיניה רב אויא סבא מרב הונא, בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט? א"ל מותר. א"ל, וכי מה בין זה לנדרים ונדבות כו' וטעמא מאי, בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט, דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, אבל נדרים ונדבות אסור לשוחטן, דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו".

3ומזה הביא השב יעקב (חלק או"ח סי' כא) ראיה, לאסור לשחוט ביו"ט בהמות של נכרים, אע"פ שמוכרים בשר כשר למולים ולערלים, דמה בנדרים ונדבות, דודאי הכהנים אוכלים חזה ושוק, שהיא מצוה לאכול קדשים, ואפ"ה הואיל ולא זכו עדיין בשעת שחיטה אסור לשחוט, כ"ש הכא דיוכל להיות שאינו מוכר אח"כ לישראל כלל, ואף אם הבטיח לישראל בבטחון למכור לו, מ"מ לא עדיף מכהנים, דאוכלים ג"כ ודאי, אך כיון דאינם זוכים אלא לאחר שחיטה אסור לשחוט, ה"ה הכא דאין להם קנין עד אחר שחיטה, ובשעת שחיטה אין הדבר מבורר כלל שיגיע להם חלק בזה אסור לשחוט מטעם, לכם ולא לנכרים, כמו בנדרים ונדבות דאסור מטעם לכם ולא לגבוה.

4והנה הנודע ביהודה (קמא חלק או"ח ס' כט) סתר זאת מהא דאמרינן שם בש"ס, גבי "הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא" ד"אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיה ליה לינוקא ושרי" - והרי הדברים מדברים בעדם, דבנידון שמדבר השב יעקב ג"כ מותר.

5אולם האבני מלואים בתשובותיו (ס' ב) הביא ראיה לדעת השב יעקב, מהא דפסחים (ה, א): "ר' עקיבא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר, 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', וכתיב 'כל מלאכה לא יעשה', ומצינו להבערה, שהיא אב מלאכה". וכתבו שם בתוס' (ד"ה ואומר): "אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר וכו' אור"י דסברא הוא, דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין, אפי' אינו צריך לגחלתו, א"נ, כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו, אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור, כמו נדרים ונדבות, שאין קריבין ביו"ט למ"ד בביצה (כ, ב) אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף". והלא גם בשוחט בהמת נכרי נמי בשעת שחיטה אין הישראל יכול ליהנות ממנה, דשל נכרי היא, אלא אח"כ כשנקנה הבשר וזה לא מהני.

6והנ"ל בזה דהנה עצם הדבר, דנדרים ונדבות אינם נשחטים ביו"ט, משום דמשולחן גבוה קא זכו טעמא בעיא, הלא ס"ס אוכל נפש מותר ביו"ט, ומה נ"מ לן אם אוכל הוא משלו, או אוכל משל גבוה?

7וכדי להסביר זאת, נקדים מה שאמרנו בישוב קושית הפני יהושע בפסחים (ה, ב), על הא דאמר רבא, "ש"מ מדר"ע תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה" משום - כמו דכתב רש"י (ד"ה ש"מ), - "דאי השבתתו בכל דבר ה"ל לאוקמה ביו"ט וכו' ויאכילנו לכלבים" הא רש"י בעצמו כתב בביצה (כז, ב ד"ה חלה שנטמאת), דכיון דאין שורפין קדשים ביו"ט, ולכן אפילו לתת לפני בהמה אסור, דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא?

8ואמרנו בזה, דהנה יש לחקור בהגדר דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט, אם הוא מצד דלא הוי מלאכת עבודה, כלומר, דבשבת אמרה תורה סתם "לא תעשה כל מלאכה", אבל ביו"ט דוקא "כל מלאכת עבודה לא תעשו" והקפידה התורה דוקא על מלאכות שהן בסוג עבדות, לא כן מלאכת אוכל נפש, דלא נחשבה למלאכת עבודה; או דהוא רק מצד ההנאה, כלומר, דכמו שבשבת התירה התורה המלאכות הנעשות בשביל פקוח נפש, אע"ג דהוי בודאי מלאכה גמורה, הנה ביו"ט הרחיבה עוד התורה את ההיתר לאמר, דלא רק פקוח נפש, אך כל אוכל נפש מותר, מצד ההנאה ועונג יו"ט.

9והנ"ל, דרש"י ותוס' פליגי בחקירתנו זו. דהנה שיטת רש"י היא, דלב"ה, דהלכה כמותם, דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, הוא אע"ג דלית בזה צורך היום כלל, - ושיטת תוס' היא, דדוקא היכא דאית בזה צורך היום קצת התירו בה. [עי' בתוס' פסחים (שם), ובביצה (יב, א ד"ה השוחט), ובכתובות (ז, א ד"ה מתוך)], דהנה באמת הסברו של דבר דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, קשה מאד להשיג בשכל, אחרי דכל עיקר סבת ההיתר הוא הלצורך, וכיון דהוי שלא לצורך, הרי העיקר חסר מן הספר? והאם נימא, דכיון שהותר בשבת לצורך פקוח נפש, הותר נמי שלא לצורך פקוח נפש, דזהו נגד השכל לגמרי, וה"נ?

10ובשביל זה סוברים התוס', דעיקר דינא דב"ה נאמר, רק היכא דאיכא צורך היום קצת, וכל עיקר חידושם, דכיון דהתורה התירה ביו"ט בשביל עונג יו"ט גם עונג כל דהו סגי.

11אבל רש"י סובר, דבזה גופא הוי מחלוקת ב"ש וב"ה, דאי נימא כהצד השני, א"כ הרי בהמלאכה גופא אין שום סבה להתיר, וכל ההיתר הוא רק בשביל התכלית והמטרה שבה, כלומר, הצורך שיש בזה, וכיון דאין כאן צורך, הרי בדותא היא לאמר בזה היתר; אבל ב"ה סובר כהצד הראשון, וא"כ לא הצורך הוא הסבה לההיתר, אך המלאכה גופא שהיא מלאכת אוכל נפש, וממילא לא הוי מלאכת עבודה, ואחת היא לנו מתוצאות הדבר, אם ישתמש בזה לצרכו, או לא, וז"ש: "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", - דכיון דהמלאכה היא בדבר שיש בו אוכל נפש, הרי תו אין סבה מן התורה לאסרה.

12נמצא, דהצד השני בזה הוא לחומרא; אבל כשנדקדק היטב נראה, כי לפעמים הוא להיפך, דלהצד הראשון יהיה לאיסור, ולהצד השני להיתר. הנה סברת רש"י, דלכן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט, אע"ג דהבערה לצורך היא, דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת, אך כיון דאחשבה רחמנא להבערתן הלכך מלאכה היא; אך זהו ניחא דוקא להצד הראשון, א"כ ההיתר הוא לא בשביל סבת הצורך, אך משום דבעצם לא הוי מלאכת עבודה, ואה"נ דאם היה מלאכה גמורה לא היתה התורה מתרת בשביל הנאת האדם; וא"כ בנ"ד דזהו גופא, דהתורה מפקדת ומצוה דוקא שנעשה זאת, זהו גופא עושה את המלאכה למלאכת עבודה, ולכן אע"ג דיש לאדם ג"כ צורך בזה אסור. - אבל אם נימא כהצד השני, מאי איכפת לן, דרחמנא אחשבה והוי מלאכה, דהלא בכ"מ מלאכת אוכל נפש הוי מלאכה, אלא שהצורך מתירה לעשות, והצורך הרי לא נסתלק גם בכאן.

13ופוק חזי, דהתוס' שפליגי על רש"י בהא דמתוך כנ"ל, פליגי גם על דעת רש"י בהא ד"אחשבה" ואומרים (שם) בביצה, דהא דאין שורפין תרומה ביו"ט, הוא רק גזירה תרומה אטו קדשים, דלשיטתם אזלי בהגדר דמלאכת אוכל נפש כהצד השני, וממילא אין ב"אחשבה" סבה לאיסור, דהא ס"ס לצורך הוא.

14וממילא מסולקת קושית הפני יהושע על רש"י הנ"ל, דשפיל לסיפא לקרא "וש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", א"כ ממילא מוכח גם הא, דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי משום אחשבה הלא זה לא יתכן רק להצד הראשון, וא"כ כל ההקפדה ביו"ט היא על המלאכת עבודה, וכיון דרחמנא אחשבה, ומוכרח הוא לעשות את הדבר מצד מצוה, הרי זהו גופא עבודה, דהעבד עושה מצד ציווי אדונו, אם כי דבעצם הדבר לא הוי כלל מלאכה בזה, דנותן לפני כלבו; - אבל הכא הלא קאי למאן דלא ס"ל מתוך, וא"כ הוא סובר כהצד השני, והאיסור ביו"ט לא הוי כלל מצד העבודה, אך מצד המלאכה, אלא דלצורך התורה התירה, לא שייך כלל לדידיה הגדר דאחשבה. [ואין להקשות היא גופא מנ"ל, דלמא אית ליה שפיר מתוך, אלא דאסור מצד דהוי מלאכת עבודה כנ"ל? דכמובן, דיש לחלק, דשאני הכא דהמצוה גופה באה מחמת יו"ט, ותו לא הוי מלאכת עבודה].

15וזהו ההסבר של איסור השחיטה ביו"ט בנדרים ונדבות מטעם שמשולחן גבוה קא זכו, עי' בתוס' פסחים (מז, א ד"ה ואי): "וקשה לר"י לפירושו וכו', וכי בשביל שלא יהא עכשו ראוי, אע"פ שיהיה ראוי לבו ביום יהיה אסור, הלא כשאופה העיסה לאורחים, אינה ראויה עד שתאפה וכו', ושוחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה, אלא כיון שמותר לאחר זמן לבו ביום אין זה חסרון", - הלא דתמיד בשעת שחיטה אין זה עדיין דבר אוכל נפש; ולפי דרכנו בדרך רש"י, הלא ההיתר הוא לא בשביל הצורך אח"כ, אך בשביל המלאכה בעצמה שהיא מלאכת אוכל נפש כאמור, אלא באמת לא בעינן אוכל נפש בפועל, ודי לן אם בכח הוי אוכל נפש, - דהב"כח" יתהוה תמיד קודם הב"פועל" כמובן, - אבל בהקדש כיון שכבר הנחנו בפרק הקודם, דדבר שאמרינן משולחן גבוה קא זכו הנה קודם ההשתמשות בפועל אין לו מאומה, בזה הב"כח" יתהוה בב"א עם הב"פועל", כלומר, דדבר שהוי בעצם אוכל נפש, הנה גם מקודם שראוי לאכול בפועל הלא ראוי הוא בכח, אבל בהקדש כל האכילה הוא משולחן גבוה והאכילה בדבר הוא לא עצם, אך מקרה, ודבר שבמקרה אין סוג הב"כח" כמובן.

16וא"כ בשעת השחיטה לא הוי עוד אוכל נפש, והוי מלאכת עבודה, דאסורה אע"פ שיש בזה צורך אוכל נפש כאמור.

17וממילא מובן, דלפ"ז אין לזה שום שייכות לנידון השב יעקב דגם בהמה של נכרים, אך הרי בודאי הזכות יש לבעלים עוד מחיים למכור את הבשר לכל מי שירצו, והזכות יש לישראל לקנותם, בזה הוי בודאי בכח אוכל נפש כמו בכ"מ, ולכן שפיר קאמרינן בהני "בני באגי" דשרי.

18וממילא מסולקת גם ראית האבני מלואים מהא דתוס' פסחים (ה, א), דאע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר, אבל בודאי זה לא הוי באותו הגדר ככל דבר שראוי לאחר הזמן, דגם מקודם יש לו זכות בכח, דהא אסור בהנאה, ובכל ההנאות, א"כ הרי גם בהזכות הזאת נאסר בהנאה, אלא דלכשישרף פנים חדשות באים לכאן, נמצא דגם בכאן הב"כח" יתהוה רק עם הב"פועל", וממילא בשעת המלאכה אין זה עדיין אוכל נפש.