דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני יג

1ספיקת הקצוה"ח (בסי' שפו ס"ק ז). ראייתו מפסחים (כט, א) וקושיתו מב"ק (צ, א). - קושית הפנ"י שם ותירוצו דחוק. - באיסוה"נ הנה בזמן האיסור גם בכח לא הוי ממון. אע"פ דאח"כ מותר. פנים חדשות באות לכאן. - וזהו גם ההסבר בקידושין (סב, ב). - וממילא נסתרה ראית הקצוה"ח.

2ומענין לענין, - בקצוה"ח (ס' שפו ס"ק ז), מסתפק בשורף חמצו של חבירו בפסח באופן שמותר להשהותו עד אחר הפסח, כגון חמץ נוקשה דרבנן כמבואר בטא"ח (ס' תמב), אי נימא כיון דהשתא תוך הפסח לא שוי מידי פטור מלשלם, או נימא כיון דלקמיה שוי, דהיינו אחר הפסח יתחייב המזיק. והביא ראיה מפסחים (כט, א), דאמרינן שם: "האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, וי"א לא מעל וכו'. מ"ד מעל קסבר, דבר הגורם לממון כממון, ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון", אלמא דדבר שהשתא לא חזי אך לאחר זמן חזי, גורם לממון הוא. - והקשה ע"ז מב"ק (צ, א), המוכר עבדו לאחר ופסק עמו עמ"נ שישמשנו שלשים יום, ר' מאיר אומר, הראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו, ר' יהודה אומר, שני, מפני שהוא כספו", וטעמא דר' מאיר הוא, משום דסובר, קנין פירות כקנין הגוף דמי. - והלא ר"מ סובר דגורם לממון כממון דמי, כדאיתא בב"ק (עא, ב), וכיון דלאחר שלשים דשני הוה, הרי בתוך שלשים נמי יחשב לגורם לממון, ואמאי איננו בדין יום או יומים?

3והנ"ל בזה, - דהנה באמת תמה הפני יהושע על הא דחשבינן בחמץ של הקדש רק לגורם לממון, הא כיון דבהקדש ליכא ב"י, ומותר להשהותו, מהראוי לדונו לממון גמור רק בפחות מעט כפי ערך ההמתנה? - וזהו באמת שאלה שכדאי להתבונן בזה, דאטו מי שיש לו שט"ח על חבירו, והזמן גוביינא עוד לא בא, האם נימא דלע"ע איננו שוה כסף?

4ועי' בתירוצו שרוצה לחדש, דבאמת הקרן הוא מחויב לשלם לההקדש, אף אם נימא דגורם לממון לאו כממון דמי, והא דקתני "י"א, לא מעל", הוא רק לענין חומש ואשם, משום דכל עיקרו של מעילה הוא בשביל שינוי הרשות מהקדש לרשות המועל, אבל בנ"ד, הרי אם נאמר דברשותיה קאי, הרי צריך ביעור וחייב לשורפו ולא הוי ממון כלל ולפ"ז כמובן נסתרה ראית הקצוה"ח מכאן לענין חמץ נוקשה. -

5אלא שתירוצו זה דחוק עד מאד, כמו שכתב בעצמו ז"ל, דהא לאוקימתא דר' יוחנן, דטעמא דמ"ד לא מעל הוא כרבי נחוניא, הלא פטור אפילו מקרן, ומשמע דגם לטעמא דגורם לממון הוה ג"כ כנ"ל? ולפי דרכנו נאמר, דלא דמי לשט"ח שלא בא עוד לידי גוביינא, דשם גם מקודם הוי ממון בכח, אלא שכדי לקבל בעד זה ממון בפועל נחוץ המתנה בזמן, וזמן ממילא קא אתי; משא"כ באיסורי הנאה, הנה עתה בזמן האיסור גם בכח לא הוי ממון כלל, כאמור לעיל, דגם בהזכות להשתמש בזה בעתיד, גם בהזכות הזאת לע"ע הרי אסור בהנאה, - ואם כי באמת לאחר הזמן יהיה מותר בהנאה, פנים חדשות באות לכאן. - ועי' בקדושין (סב, ב) "אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו, ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך, ה"נ דהוה קדושין? הכי השתא, התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת". - ודוק והבין דגם שם הוא הבדל מעין זה.

6והנה כבר ביארנו בחלק א' שמעתתא ה' מש"א, דחלוק איסור הנאה דרבנן מאיסור הנאה דאורייתא, בזה, דאיסור דרבנן מונע רק ההשתמשות בפועל, ממילא נסתרה ראיית הקצוה"ח לענין חמץ נוקשה לגמרי, כיון דכל איסורו הוא רק מדרבנן, נמצא דבעצם הרי הוה שפיר ממון, אלא דאריה הוא דרביע עליה להשתמש בזה עתה, אבל כיון דראוי לאחר הזמן הרי חסר רק זמן, דממילא קא אתי כנ"ל.