דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני יח

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ג מהלכות שקלים הלכה ד). - ו' המהפך את השיטות. - ולכאורה שניהם חלקו בין הדבקים. - ההבדל בין ירושה ובין שותפות, דבירושה כו"ע מודו, דהוה כולו לזה וכולו לזה. - הדבר מבואר בב"מ (ב, א) בתוס' ובירושלמי שקלים (סוף פרק א). - ירושה מתהוה תמיד מסבה אחת, לא כן שותפות דכמספר השותפים כן מספר הסבות. - בזה נתבארה שיטת הראב"ד. - הרמב"ם לשיטתו בגדר שותפות בכ"מ. - אבל לדידיה יש בכל שותפות דין מקח וממכר ופטור מטעם לקוח. - מה דהגמ' קאמר מטעם "לך" ולא מטעם לקוח לפ"ד דא ודא אחת היא. - אי אפשר דסוגית הגמ' קאי למ"ד דחטאת השותפים מתה והרמב"ם לשיטתו.

2רמב"ם (פרק שלישי מהל' שקלים הלכה ד): "האחין שעדיין לא חלקו מה שהניח להם אביהם, וכן השותפים שנתנו שקל ע"י שניהם פטורין מן הקלבון. במה דברים אמורים, בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות, אבל אם הביא זה מעותיו וזה מעותיו וערבום ועדיין לא נשתנו המעות ולא הוציאום הרי אלו חייבין בקלבון. נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון עד שישאו ויתנו בשותפות זו האחרונה וישתנו המעות". וכתב ע"ז הראב"ד: "לא מצאתי לזה שורש לא בגמרא ולא בתוספתא ולא בירושלמי, ואני אומר, שהטעהו מה שראה במקצת ספרים (שקלים א, ז) האחים והשותפין, והוא טעות סופרים ואינו כן, אלא האחין השותפין".

3ועי' ברמב"ם (פ"ו מהלכות בכורות הלכה י) שכתב: "הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הם פטורים מן המעשר עד שנולדו ברשותו. לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות והביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים וערבום ונשתתפו בהן הרי המאתים פטורים מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור. וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הן פטורין מן המעשר. אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות בין לשותפין בין לאחים חייבין במעשר". - ואם כי הראב"ד לא השיג בכאן, כאשר כבר העיר ע"ז הלחם משנה, אבל אין שום ספק, כי השגתו בהלכות שקלים חלה גם בכאן.

4וכל עיקר המחלוקת שביניהם הוא בהגירסא, אם עלינו לגרוס בהמשנה (שקלים א, ז) "האחין השותפין" כאשר כן גורס גם רש"י ז"ל (ביצה לט, ב ד"ה האחין השותפין), או "האחין והשותפין" שזו היא גירסת הרמב"ם ז"ל, והוא"ו הנ"ל הוא ו' המהפך את השיטות לגמרי מן הקצה אל הקצה; כי אם נגרוס "והשותפין" נמצא שבגופא דעובדא אין שום חילוק בין ירושה לשותפות, דבשניהן אפשר למעט ממעשר בהמה מצד "שכל טלה מהן כמכור", וכן לענין קלבון מהראוי ששניהם, גם האחים וגם השותפים, היו צריכים להתחייב בזה, ואם יש לחלק בזה הוא רק בין שנולדו להם קודם השותפות ובין שנולדו להם בשותפות לאחר מכאן, דבאופן השני הרי הם חייבים במעשר בהמה גם באחין וגם בשותפים, וכן לענין קלבון רק אז המה פטורים כשנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות.

5והנה מלבד מה שבלתי מובן הוא עצם החילוק גם של הרמב"ם וגם של רש"י והראב"ד, דלכאורה כולם חלקו בין הדבקים, דבאמת איזה הבדל יש בין נולדו קודם השותפות או לאחר השותפות, ואיזה הבדל יש בין ירושה לשותפות, דהא ס"ס כ"ז שלא חלקו גם להיורשים יש דין שותפות; הנה מלבד זאת כדאי לעמוד על הדבר, שהרמב"ם שנה בזה טעם אחר לגמרי; דהנה בגמ' בכורות (נו, ב) איתא על משנה זו: "ת"ר, 'יהיה לך' ולא של שותפות, יכול אפילו קנו בתפיסת הבית, ת"ל 'יהיה'. הרי דכל הטעם דבשותפות פטורין הוא מצד "לך" ואילו הרמב"ם תפס טעם אחר לגמרי, דכל הטעם דפטור הוא מצד לקוח, שמקורו הוא מפסוק אחר לגמרי כדאיתא שם (נה, ב): "דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אין בלקוח ובמתנה, אף צאנך ובקרך אינו בלקוח ובמתנה"; ובאמת אם הטעם היה מצד ה"לך" הרי אין שום כלל גם סברא כל שהוא לאמר, דהנולדים בשותפות לאחר מכאן יהיו חייבים במעשר, הא ס"ס דבר של שותפות הוא ואיך אנו קורין בזה "לך", ולפיכך הזהיר הרמב"ם להדגיש, שכל טעמא דפטור הוא מצד "שכל טלה מהן כמכור", ולכן כשנולדים להם בשותפות לאחר מכאן חייבים במעשר "שהרי ברשותם נולדו", אבל כ"ז טעמא בעי מאין יצא לו להרמב"ם לפרש שלא כדברי הגמ'?

6ולפי דרכנו יתבארו ויתלבנו גם הדברים האלה:

7דהנה כבר העירותי בהפרקים הקודמים (פרק יד), דאם גם נימא דגדר השותפות הוא חצי לזה וחצי לזה, אבל בירושה כו"ע מודו, דלכל אחד מהיורשים שייך כל הדבר וחסר לו רק מה שיש ג"כ להיורש השני אותה הזכות, והסברנו בזה את תירוצו של התוס' בב"מ (ב, א ד"ה וזה נוטל רביע) שחלקו בין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי לבין ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא עיי"ש, אבל באמת הדברים מבוארים בירושלמי שקלים (סוף פרק א הלכה ד) דאיתא שם: "ר' אבין אמר ר' שימי בעי, מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה את פוטרו מן הקלבון? א"ל לא שניא היא, שהוא נותן סלע א' שלימה, מעתה אפילו חלקו ונשתתפו פטורין מן הקלבון? ר' בא בשם אבא בר רב הונא, היא שני אחים שירשו את אביהן, היא שני גיסין שירשו את חמיהן". - והדברים לכאורה סתומים, דקארי לה מאי קארי לה ודמפרק לה מה מפרק לה? אבל באמת השקלא וטריא הנ"ל מוסבת על הציר הזה, המקשן לא הבין את ההבדל בין שותפות וירושה והוא מקשה ממ"נ, אם היורשים נחשבים כאדם אחד לענין מעשר בהמה ולענין קלבון, הנה גם השותפים יחשבו כאיש א' ויהיו חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון? והתרצן בא להראות על ההבדל שיש בין שני הדברים האלה, וכדי להדגיש כי "תפיסת הבית" הוא לאו דוקא, אך עיקר ההבדל הוא מצד דלירושה יש גדר אחר לגמרי מזה של שותפות, הוא אומר "היא שני אחין שירשו את אביהן היא שני גיסין שירשו את חמיהן", דבשני אחים היה אפשר לנו לטעות ולאמר, דכל עיקר הטעם הוא משום דהדבר נשאר כדאשתקד, היינו כמו שהיה בחיי אביהם, כיון דשם תפיסת הבית עליהם בלי שום הפסק בינתים, ולהכי אשמעינן דאף בשני גיסין נמי הדין כן, אע"ג דלא היה כזאת מקודם, וש"מ דכל נקודת הכובד בזה הוא משום דגדר ירושה שאני.

8ועיקר ההבדל שביניהם הוא בזה, דבירושה גם בשני אחים או בשני גיסים וכדומה, הלא סבת הירושה היא לכל אחד מה דהוה בן לאב או חתן לחמיו, והגע עצמך האם הסבה הזו נגרעת במאומה, מה שמלבדו יש עוד בן או עוד חתן, אלא דכשיש עוד בן או עוד חתן הנה גם להלז יש הסבה הזו, אבל עכ"פ לכ"א מהם יש סבת ירושה בכל הנכסים שנשארו מהמוריש; אבל לא כן בשותפות דלכל אחד יש רק סבה לחלק, דמהיכן נתהוה השותפות מזה שכל אחד הניח חלק בזה ע"י כסף או שוה כסף. בקצור, הירושה מתהוה תמיד מסבה אחת לא כן השותפות דכמספר השותפים כן מספר הסבות, וזהו דאמרינן בבכורות הנ"ל דמה"לך" ממעטינן רק של שותפות ולא של ירושה, משום דבזו האחרונה קרינן שפיר "לך", אחרי דכל אחד הרי הוא יורש שלם וחסר לו רק מה שגם השני הוא יורש כמוהו. וא"כ הוה כולו לזה וכולו לזה ועל כל אחד קרינן ביה שפיר "לך", לא כן בשותפות דחציו לזה וחציו לזה כנ"ל לא קרינן בזה "לך".

9ומובן, דבזה נתבארה לגמרי דעת הראב"ד.

10אבל הרמב"ם לשיטתו שהבאנו בהפרקים קודמים דסובר דבשותפות בכ"מ הוא בגדר כולו לזה וכולו לזה, וא"כ לכאורה היה צריך שגם בשותפים יהיו חייבים במעשר בהמה ופטורים מקלבון, דהא קרינן ביה שפיר "לך" כנ"ל?

11אכן הוא ז"ל מצא בזה עצה אחרת, דהא באמת הערתינו הקודמת נכונה, דאיך אפשר לאמר, דיהיה כולו לזה וכולו לזה אחרי דכל הסבה הוא רק לחלק, ואיך יהיה כח התולדה גדול מכח האב? אך הא לא קשיא, דאפשר לאמר, דאע"פ שכל אחד הכניס רק חלק להשותפות, אבל כיון שסוף סוף נשתתפו יחד, הנה זהו גופא גדר השותפות דכל אחד מקנה חלקו לחבירו וממילא תו יש לכל אחד כל הדבר.

12וז"ש הרמב"ם דכל דינא דבשותפות פטורים ממעשר בהמה הוא כ"שהביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים וערבום ונשתתפו בהן, שכל טלה מהן כמכור", כלומר דאם גם נימא דקרינן ביה "לך" על כל אחד מצד דלכל אחד יש כל הדבר, הרי ע"כ מצד דכל אחד הקנה את חלקו לחבירו, וא"כ הרי כל טלה הוא כמכור; "אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן חייבים במעשר", דהא ממ"נ ליכא בזה למעוטי לא מצד לקוח ולא מצד "לך", אחרי דלכל אחד שייך כל הדבר, ואת הטלאים לא לקחו אך כבר נולד ברשותם.

13בקצור, להרמב"ם יש תמיד בהתהוות השותפות מין מקח וממכר, אבל אח"כ כשכבר נתהוה תו אין הבדל כלל בין שותפות לשל יחיד לענין מעשר בהמה ולענין קלבון וכדומה. -

14ואם כי בגמ' בבכורות הנ"ל איתא הטעם משום "לך" ולא משום לקוח? הנה בקל אפשר לישב לפי דברינו, דאמנם דא ודא אחת היא כמובן; או נאמר, דכיון דכבר הבאנו דחקירתנו בגדר השותפות במחלוקת התנאים היא שנויה, בהא דחטאת השותפין שמת אחד מהם אי למיתה אזלא, כמבואר בהערות הנ"ל, הנה אפשר דסוגית הגמ' קאי לאותו מ"ד, דס"ל דגדר השותפות הוא חצי לזה, וממילא אפשר למעט שותפות מצד "לך"; אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דבחטאת השותפין אין מיתה כנ"ל, וא"כ אי אפשר כלל למעט בזה מצד "לך", אך ממילא הרי יש לפ"ז מעוט אחר מצד לקוח, דבהתהוות השותפות יש כאמור מין מקח וממכר.