דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני ח

1קושית האבני מלואים (בס' כח) על דעת הרא"ה דגם בדיני ממונות אמרינן כיון דפסקה פסקה מגמרא נדרים (כח, ב). - תירוצו אינו מספיק. - מה דפשיטא ליה לאבני מלואים, באמת אינו ברור ופשוט כלל. - הסתירות הרבות שיש בזה, אם נקראו הבעלים - בעלים לאחר ההקדש בקדשי מזבח. - האמת דנקראו בעלים של הקרבן, אך לא בעלים של הבע"ח גופא. - בקדשי בדק הבית הנה נהי דעצם הדבר לא הוה שלו, אבל השיווי הממוני ברשותו הוא. - ולפ"ז אין מקום לקושית הא"מ הנ"ל.

2נדרים (כח, ב): "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון - ולעולם? אמר בר פדא, פדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות, עד שיקצצו, נקצצו פודן פעם אחת ודיו. ועולא אמר, כיון שנקצצו שוב אין פודן. א"ל רב המנונא, קדושה שבהן להיכן הלכה? וכו' א"ל רבא, מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה בכדי".

3והנה הר"ן בחידושין גיטין (פד, א ד"ה בתר) על הא דאמרינן שם, בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי, כיון דפסקה פסקה, כתב ע"ז בשם הרא"ה ז"ל "דמהא שמעינן, שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום א', שזכה מקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה".

4ובאבני מלואים (ס' כח ס"ק נג ד"ה אמנם) הרבה לתמוה על דברי הרא"ה מהגמרא הנ"ל, איך ס"ד דבר פדא ורב עולא לאמר, דהקדושה פקעה בכדי, אחרי דגם בדיני ממונות אמרינן כיון דפסקה פסקה? - וגם לרב המנונא, הלא כל טעמא רק משום דקדושה שבהן להיכן הלכה, ולדעת הרא"ה אין זקוקים אנו כלל לזה?

5ותירץ, דכל טעמא דהרא"ה הוא, משום דס"ל דכשם באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אמרינן כיון דפסקה פסקה, דכיון דכבר נפקה מרשות הבעל שוב אינה נכנסת לרשותו; ה"נ בנותן קרקע לחבירו גוף ופירות, יום אחד זוכה המקבל בקרקע לעולם, דכיון שיצאה הקרקע מרשות הבעל ליום אחד שוב אינו נכנס לרשות הבעלים, וא"כ ממילא זוכה המקבל מתנה בתורת הפקר, כיון דלית ליה בעלים. אבל בהקדש, אע"ג דיצאה מרשות הבעלים להקדש לשעה אינו נעשה הקדש דמאן זוכה אותו אח"כ להקדש, וכיון דלא הקדישו אלא לזמן, נהי דיצאה מרשות בעלים, אבל דהקדש תו אינו, אלא למאן דסבירא ליה קדושה לא פקעה בכדי, א"כ הו"ל הקדש ע"י תחילת ההקדש.

6אכן תירוצו אינו מספיק, דמלבד שלשיטת הרמב"ן שהבאנו, דיש חצר להקדש, לא יתכן, דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתה, כיון דיצאה מרשות בעלים שוב יזכה הקדש מתורת הפקר אך גם לשיטת תוס' לא יתכן דהא אמרינן שם בגמ': "א"ל אביי, וקדושת הגוף לא פקעה בכדי, והתניא שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים, כל ל' יום עולה, לאחר ל' יום שלמים, ואמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי? הכא במאי עסקינן, דאמר לדמי". - ולדברי האבני מלואים, דגם אם נימא קדושת הגוף פקעה בכדי מ"מ מרשות הבעלים יצא, איך יכול להקדישו לשלמים לאחר ל' יום, הא אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו? וגם כשאמר לדמי מה יועיל אחרי דגם בדיני ממונות יוצא מרשותו לעולם ועד, ושוב איננו בעלים לפעול בזה כאדם העושה בתוך שלו?

7אולם מה דפשיטא ליה להאבני מלואים, דגם בהקדש שייך הגדר כיון דפסקה פסקה, לענ"ד איננו ברור ופשוט כלל וכלל. - עי' זבחים (קיד, א): "בשלמא רובע ונרבע משכחת ליה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו, אלא מוקצה ונעבד, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, דאמר ק"ק ממון בעלים הוא". - ובחולין (מ, ב): "מיתיבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א, חייב שלש חטאות ואוקמינן בחטאת העוף, ובחצי קנה פגום, טעמא דחטאת העוף הוא דכולהו בהדי הדדי קאתיין, אבל זבח לא, ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מאי איריא חטאת העוף, אפילו חטאת בהמה נמי? כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא". - ועי' בתוס' שם (מא, ב ד"ה כיון), שהעירו על הסתירה מהא דזבחים הנ"ל, דמשמע להדיא, דאינו חשוב בעלים אע"ג דקניא ליה לכפרה וסוברים לאמר, דמחלוקת אמוראים היא בזה עי"ש.

8אולם בע"כ אי אפשר לנו לאמר, דלא הוה בעלים כלל בקדשי מזבח, דהרי דעת כמה תנאים דהבעלים מפגלין כמבואר בזבחים (מז, א); ובזאת הלא כו"ע מודו דכל הקרבנות צריכות דעת בעלים כמבואר בנדרים (לה, ב), ובחולין (לט, א): "א"ר יוסי ק"ו הדברים, ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכל הולך אלא אחרי העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחרי השוחט, מאי אין מחשבה פוסלת בחולין כו' אלא פשיטא מעבודה לעבודה, וה"ק ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה אין הכל הולך אלא אחרי העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא באותה עבודה, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחרי השוחט". - ובזבחים הנ"ל: "אמר אביי, רבי אלעזר ב"ר יוסי ור' אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו סבירא להו, זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכו' תרווייהו אית להו דר' אלעזר ב"ר יוסי השתא בחוץ אמרינן, בפנים מיבעיא". - ומה ק"ו הוא זה, הא אדרבה בחולין יכולין הבעלים לאסור משום דהוי בעלים, אבל בקדשים מאיזה כח יפסלו אחרי דאינם לא עובדים ולא בעלים. אלא ש"מ דהגדר בעלות לא נפקע מהם לגמרי - ועי' בב"ק (עו, א): "אלא לעולם ל"ש קדשי קדשים ול"ש קדשים קלים, ודקשיא לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון, מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". שכל זה מורה שעדיין הבעלות קיימת.

9אבל באמת הצעת הדברים כך הוא: דבקדשי מזבח יש בעלים בהקרבן, אך אין בעלים על הבע"ח גופא, כלומר, דאם כי עצם הבע"ח קנין הקדש הוא, אך הקרבן, היינו הכפרה, הוא מין תשמיש, ככל תשמישין דעלמא, ולתשמיש זה הוא לבדו בעלים ואין לזרים חלק בזה.

10ולהכי בכ"מ, דאנו דנים מצד עצם הדבר, כמו, מוקצה ונעבד, דשוה גם בחולין וגם בקדשים, שם שפיר אמרינן גם על המקדיש "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", - אבל כשאנו דנים מצד הקרבן, כמו לענין מחשבות פסולות המיוחדות רק בקרבנו', ושם בודאי אמרינן, דהבעלים הוי בעלים ושפיר קאמרינן ד"הבעלים מפגלין" "וכל הקרבנות צריכות דעת בעלים" - "והשתא בחוץ אמרינן, בפנים מיבעיא".

11וזהו הטעם דבשינוי בעלים אין פוסל רק כשמחשב שיתכפרו בו בעלים אחרים, אבל כשיחשוב בגוף הזבח לשם אחר איננו פוסל, משום דבגוף הזבח אין כלל בעלים - אבל עכ"פ בהקרבן הוא בודאי בעלים דהלא גם הגדר ירושה אית בהו, כדאמרינן בריש תמורה (ב, א) יורש סומך יורש ממיר - ועי' שם (לב, א).

12אכן בקדשי בדק הבית, בקדושת דמים, לכאורה משמע, דלא הוי כלל בעלים, עי' שם בב"ק (שם) בתוס' ד"ה והשתא תורא דשמעון, שכתבו "והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה', היינו בקדשי בדק הבית, דלא מיקרי על שם בעלים" - אבל באמת גם זה אינו, עי' בב"ק (סט, ב) "לענין פדיה אוקמה רחמנא ברשותיה, דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו, קריה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש" וברש"י שם (ד"ה מאן תנא) "ואי לאו דידיה הוא לא יהיב חומש, שאין מוסיף חומש אלא בעלים, דכתיב ממעשרו", ועי' בתוס' שם (ד"ה קריה), והרי בכל הקדשים קי"ל ג"כ דהמקדיש מוסיף חומש כמבואר בזבחי' (ו, א) ובתמורה (י, א) ועוד מקומות, ומזה ראיה, דבכ"מ בקדשים לא נפקע בעלותו, ועי' בירושלמי מעשרות (פ"א ה"א) "אף ידי הבעלים לא יצא, מאחר שאומר לו פדה אתה ראשון" דלמותר להגיד, דגם מזה מוכח כהנ"ל - ועי' בתוס' מנחות (עא, ב ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש), דהא דאמר שמואל, דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, הוא דוקא בבעלים "דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו" - דאנו רואי' מזה ברור, דגם בקדשי בדה"ב הנה השיווי הממוני עדיין ברשות בעלים קיימת, ולכן תיכף כמסלק ע"י הפדיון את הקדושה הנה בעלותו חוזרת וניעורה בכל תקפה, משא"כ באחר, נהי דהקדושה פקעה, מ"מ במה קנאן, זולת כשפודאן בשוין, דזהו גדר אחר מצד חילול, משום דנתפס פדיונו.

13ובר מן דין הרי מבואר להדיא ביבמות (פח, א) דבהקדש נאמן לאמר נשאלתי, משום דבידו למתשל עלה, ועי' בפסחים (מו, ב) "דר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה היא" - ואם כי בתוספות שם (ד"ה הואיל בתרא) כתבו, דבמעשר שני והקדש לא אמרינן דממוניה היא בשביל זה, אבל עכ"פ זכותו בהממון לא נפקעת, דהא עדיין בידו לעשות תחבולה שיהיה ממונו.

14הכלל איך שיהיה, אין שום מקום לפ"ז לקושית האבני מלואים הנ"ל - דהגדר דכיון דפסקה פסקה מובן, דהיא רק באופן דהיה רגע שפסקה בעלותו לגמרי, מבלי שום יחוס והשפעה ממנו בהדבר - אבל בהקדש לא היה גם רגע שפסקה בעלותו לגמרי - ויחוסו והשפעתו לא חדלו מעולם לפעול - כנ"ל ולא שייך כלל הגדר הזה כמובן מאליו.