דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי א

1שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי דקדוק המל"מ (בפי"ח מהלכות פסוהמ"ק הלכה יב), דגם בבשר טמא לפני זריקה יש הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - לשון הרמב"ם מוכח להיפך. - לר' שמעון דס"ל דאין איסור חל על איסור בקדשים קשה ל"ל האי קרא דלא ירצה בפיגול. - עצם הלאו של לא תוכל לאכול בשעריך כולל כל הדברים שלא נעשו בהם מצותם. - וא"כ בפיגול קודם שקרבו כל מתיריו לא שייך כלל הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - וקצת ראיה לזה מדברי הרמב"ם (בפ"ג מה' מעילה הלכה א). - ולפ"ז בבשר קדשים שנטמאו לפני זריקה אין כאן מלקות כלל מדאורייתא. - ומעין ציור לזה ע' בחולין (קא, א).

2רמב"ם (פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה יב): "אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה, שנאמר 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל' וכו', ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות". ואח"כ (בהלכה טז) לענין אדם שנטמא בטומאת הגוף כתב: "אינו חייב כרת על אכילת קודש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש".

3ובמל"מ (בהלכה יב הנ"ל) כתב: "ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך וכמו שפסק (בפי"א מהל' מעשה הקרבנות הל' א וד) יע"ש".

4אכן תמוהים מאד הדברים הללו, דשפיל לסיפא דקרא "אבל מכין אותו מכת מרדות" וזה הלא מראה להדיא, דרק איסור דרבנן הוא, ואם היה בזה איסור דאורייתא משום לא תוכל לאכול בשעריך ולוקה בשביל זה, למה נחוץ עוד לאיסורי וסיגי דרבנן אתמהה? [ועי' בתוס' במכות (יג, א ד"ה גרושה וחלוצה) דכיון שיש בזה חיוב מלקות משום גרושה דאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן משום חלוצה].

5וגם זאת הרי נחוץ להבין, למה בהלכה הנ"ל לענין טומאת בשר לפני זריקה הוסיף את הדברים "אבל מכין אותו מכת מרדות", ובהלכה טז לענין טומאת הגוף לפני זריקה שתק מזה, הלא דבר הוא?

6והנראה לי בעזה"י לומר בזה דבר חדש, דהנה בתוס' בזבחים (מה, ב ד"ה אבל העצים) כתבו: "וא"ת, מאי איריא משום דאין נאכלין, תפ"ל דאין איסור טומאה חל עליהם, דהא יש בהן מעילה, ורבי שמעון היא דאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין לפי שאין איסור חל על איסור (כריתות כג, ב)? ועוד חטאות הפנימיות אמאי צריך למעוטינהו מפיגול לר' שמעון, ואמאי חייבין עליהם משום נותר וטמא והא אית בהו מעילה ואין איסור חל על איסור? ומיהו בזה י"ל, דמשכחת לה לאחר שניתך הבשר ועדיין ראוים לאכילה, דתנן במעילה (ט, ב) דמועלין בהן עד שיתוך הבשר. ומ"מ קשה מפיגול, שהרי פקע פיגולו מכי משלה בו האור, ומעצים קשה דיש בהן מעילה לעולם? וי"ל דתנא דר' שמעון דהכא סבר ליה כההוא תנא דר' שמעון דאמר התם, יש פיגול בעולין ויש נותר בעולין". - אבל לכאורה הרי עדיין יקשה לר' שמעון למה לי האי "לא ירצה" לאמר "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכו' עד שקרבו כל מתיריו" כמבואר בזבחים (כח, ב) ובכ"מ, תפ"ל דאין איסור פיגול חל על איסור קדשים של הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך?

7ונחוץ לנו להתבונן בעצם הגדר דקדשים לפני זריקה לוקה משום הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, והיכן רמיזא זאת בהפסוק? עי' ברמב"ם (בפי"א מהל' מעשה הקרבנות) בכל הפרטים שיש בהם מלקות בשביל זה ותראה, כי הלאו הזה כולל כל הדברים שלא נעשו בהם מצותם, כמו עולה, דלוקה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, דחסר בזה המצות "כליל תהיה", או באוכל מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה, או קדשים קלים לחומת ירושלים דחסר בזה המקום הראוי להם, - וזהו שכתב (בהלכה ד) שם: "כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה שנא' 'לא תוכל לאכול בשעריך' וכו', כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמם בשערי המקום", היינו כנ"ל משום דחסרה מצותן מצות הזריקה בשערי המקום; וא"כ האי בשעריך איננה הסבה להיתר, אך הסבה לאיסור, דיען שעומד הדבר להזרק, לכן אסור מקודם.

8וא"כ הגע עצמך, בפיגול קודם שקרבו כל מתיריו דמלבד שאינו עומד להזרק, אך אדרבא איסור זריקה איכא כאן, דע"י הזריקה הלא יוקבע הפיגול ואסור לכתחלה לעלות דם פסולין למזבח, ומשנה שלימה שנינו בזבחים (פד, א): "כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו". ואם כי בפיגול אמרינן שם (מג, א), דאף אם ירדו יעלו, הלא הוא דוקא כשמשלה בהן האור, אבל עכ"פ לכתחלה בודאי אסור לו לעלות, איך שייך בזה הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך; וקצת ראי' לזה דהלא הרמב"ם (בפ"א מהל' מעילה הלכה ג) כתב: "ואזהרה של מעילה מזה שנאמר, 'לא תוכל לאכול בשעריך וכו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולה לשם". (ובפ"ג שם הלכה א) כתב: "קדשי מזבח שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מדברי סופרים. וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר בארנום, מועלין בהן מד"ס וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתו כגון ששחטן בדרום וכו', או ששחט בלילה וכו'". אלמא לענין מעילה דמסתעפת להרמב"ם מן הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, לא שייך מדאורייתא היכא דאין כאן היתר זריקה.

9ומובן דבזה מסולקת קושיתנו, דלא שייך בכאן לאמר אין איסור חל על איסור, דזהו רק בשביל שיש האיסור הקודם אין חל האיסור החדש; אבל בכאן הרי אדרבא, בבת אחת שיעמוד האיסור החדש נפקע לגמרי האיסור הישן, דתיכף מכשחשב מחשבת פיגול, הלא אף אם נימא דלא יחול משום דאין אחע"א, אבל ס"ס הרי לענין זה יחול, דיוקבע הפיגול לאחר זריקה כשנפקע האיסור קמא, וממילא הרי נפקע תיכף האיסור דלא תוכל לאכול בשעריך, ולכן בעינן שפיר הקרא ד"לא ירצה".

10ועתה יתבארו דברי הרמב"ם כמין חומר, דלפ"ז בטהור שאכל מקדשים שנטמאו קודם זריקה אין כאן מלקות מדאורייתא כלל, לא משום טומאה ולא משום לא תוכל, משום טומאה כדאמרינן שם בזבחים (לד, א) "כיון דלא קרינא ביה 'וטומאתו עליו ונכרתה' לא קרינא ביה 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל'" ומשום הלאו דלא תוכל נמי לא כנ"ל, דאין כאן היתר זריקה, דאדרבא ע"י הזריקה יוקבע האיסור טומאה ויהיה בכרת, ורק מדרבנן לוקה מכת מרדות. [ואם כי עדיין יש בזה הלאו דלא יאכל כי קודש הוא, דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו - ועי' רש"י פסחים (כד, א ד"ה כל שבקדש פסול), אבל עכ"פ אין לוקין ע"ז, דהוה לאו שבכללות כדאמרינן שם].

11אבל לענין אדם שנטמא בטומאת הגוף שאוכל מבשר קדשים טהור קודם הזריקה, הנה נהי דלדידיה לא תועיל הזריקה, אבל בעצם הבשר הרי הזריקה באה עכ"פ בתור מתיר, וא"כ איכא מלקות מקודם משום הלאו דלא תוכל, ובזה דייק וכתב "אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש" ולא כתב בזה מכת מרדות, דהא איכא בזה מלקות מדאורייתא, כנ"ל.

12ועי' בחולין (קא, א) "האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתיים ור' שמעון פוטר. ור"ש ממ"נ אי איסור חל על איסור לחייב נמי משום גיד, אי אין אחע"א לחייב משום טומאה דקדים, ואי אין בגידין בנ"ט לחייב משום גיד? אמר רבא, לעולם קסבר אין בגידין בנ"ט, ושאני התם דאמר קרא, 'על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה' מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצתה זו שגידו אסור ובשרו אסור". ואם אין ראיה מכאן לדברינו, אך כעין ציור לזה אנו רואים מכאן, דפעמים ע"י הצטרפות שני אסורים ביחד המה מבטלים זה את זה דאין אף אחד, ה"נ בבשר טמא לפני זריקה.