דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי י

1גם אם הדבר כפשוטו יש מקום לדעת הרמב"ם. - ההבדל בין איסור גופו גרם לו ובין איסור אחר גרם לו. - בדבר שאיסור אחר גרם לו הנה כל רגע ורגע הוא סבה חדשה. - הדחוי הוא הסבה להאינו חוזר ונראה. וכל סבה צריך להיות קודם המסובב. - דרך אגב מתישבת בזה קושית הט"ז (או"ח ס' תרמ"ו) ועפ"י ההנחות האלה הנה דעת הרמב"ם מוכרחת היא, דאסורין רק עד שיבנה המזבח.

2גם לו יהיבנא, דהדבר כפשוטו, שבכל האיסורים בקדשים אמרינן דאינו חוזר ונראה - אף שקשה להפריד בזה מכל האיסורים והוה מלתא בלי טעמא - ג"כ יש מקום לדעת הרמב"ם, דלענין האיסור "בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" לא שייך כלל המושג הנ"ל, בהקדמת ההנחות הצודקות האלה:

3א) עפ"י מה שביארנו בח"א מספרנו זה (שמעתתא א פרק א) דברי הגמ' בפסחים (מח, א): "ממשקה ישראל מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל. יכול לא יביא מן המוקצה? אמרת, מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו, אף כל דבר שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה, שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו". - ואמרנו שם דטעות הוא לאמר, דכונת הגמ' לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא, דלפ"ז הרי כל האיסורין שבתורה בחפצא הן, ובאמת כתב הר"ן להדיא בנדרים (יח, א ד"ה הלכך) דכל ל"ת שבתורה איסור גברא הוא; ומה"ט דעת הרבה ראשונים, דנדרים חלין על כל האיסורין, ואם אמר קונם שלא אוכל נבילות וטרפות חייב משום בל יחל (עי' בטור יו"ד ס' רטו סע' ו)?

4אך התבונן נא בהבדל הלשונות, דבנדרים אנו מחלקים בכ"מ בין איסור חפצא לאיסור גברא, ובכאן אנו מוצאים שמות חדשים לגמרי: "איסור גופו גרם לו ואיסור דבר אחר גרם לו". ברם דזהו שני מושגים נפרדים: דבמס' נדרים מגביל את מהות האיסור, ובכאן את סבתו; כלומר, דבכל איסור צריכים אנחנו להגביל את מהותו אם דהחפץ אסור מהאדם או להיפוך דהאדם אסור מהחפץ, זהו המושג איסור חפצא ואיסור גברא, דהלשון מראה דההבדל הוא בהאיסור עצמו. אבל גם באופן דהאיסור הוי איסור גברא עדיין יש לחקור בסבתו, אם הוא בגופו או בדבר אחר, דבודאי ע"פ רוב האיסורין שבתורה כמו למשל, נבילה וטרפה, אם דמהות האיסור הוא איסור גברא, אך הסבה להאיסור הן נמצא בגוף הדבר האסור, אך יש כאלה, שגם הסבה היא בדבר אחר; וזהו שאמר בכאן בין איסור גופו גרם לו לאיסור דבר אחר גרם לו, להראות כי לא בעצם האיסור הוא דן בזה, אך על הגרם לו, על הגורם והמסבב את האיסור. והדברים ברורים, דרק אז נקרא מן האסור, כשהסבה הוא בהאסור, אבל מוקצה דכל איסורו הוא מצד איסור שבת ויו"ט הן גם הסבה היא בהאדם, הרי הדבר הוא מן המותר.

5ע"כ עלינו למצוא בכל איסור את הגרם והסבה אם הוא בגופו או בדבר אחר.

6ב) עפ"י מה שביארנו שם (בשמעתתא ד פרק ו) את הגמ' במנחות (נד, א): "תנן התם, בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן, רב ור' חייא ור' יוחנן אמרי, משתערין כמות שהן שמואל ור"ש ב"ר ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו וכו'. אמר רבה, כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן". - ובתוס' שם (ד"ה דמעיקרא): "תימא, דבריש המצניע (שבת צא, א) בעי רבא, הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, מאי קא מבעיא ליה, הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור, דליכא שיעורא בשעת הנחה, ומשום דתפחה לא מחייב טפי, דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפילו לבתר דתפחה פטור, דלכמות שהן משערינן מדאורייתא?"

7ואמרתי שם ליישב, דשאני דבר שאיסור גופו גרם לו מדבר שאיסור דבר אחר גרם לו; דבהראשון רק סבה אחת להאיסור בראשית התהוותו, ואח"כ הוא רק המשכת האיסור, דיומשך כ"ז שאין דבר המבטלה, אבל בהאחרון כל רגע ורגע הוא סבה חדשה. למשל איסור נבילה ואיסור אכילה ביוה"כ, דמובן, דהאיסור הראשון הסבה היא מה דנתנבלה, וכ"ז דלא נפקע ממין מאכל היינו שלא נפסל מאכילת כלב נמשך האיסור ממילא, אבל ביוהכ"פ דהאיסור אכילה הוא מצד דהאדם צריך להתענות, א"כ כל רגע ורגע שמצווה להתענות היא סבה חדשה ודבר בפני עצמו; והבחינה לזה, דבהאיסורים מהסוג הראשון אם יופקע עפ"י מקרה האיסור הוא משום דיש סבה המבטלת, אבל בהסוג השני יופקע האיסור משום דאין עוד סבות חדשות; למשל ביוהכ"פ בכלות היום לא יהיה המושג דנתבטל האיסור, אך מצד דאין יותר גורם וסבה לזה.

8והנה הסברא ד"משתערין לכמות שהיו", מובן דהוא ג"כ מטעם הנ"ל, כיון דאח"כ הוא רק המשכת האיסור, א"כ ההמשכה הוא רק כפי הסבה לא פחות ולא יותר; וא"כ דבר שאצ"ל, דזהו רק בדברים שאיסור גופו גרם לו, כמו טומאה - דהוא בודאי בגוף הדבר - או נבילה, או חלב, או פיגול ונותר שחשיב שם, שכולם שייכים להסוג הנ"ל, אבל באיסור מלאכה בשבת, דבודאי כל רגע ורגע הוא סבה חדשה לאיסור, ולא נימא, דאסור הוא עתה לעשות מלאכה בשביל שהי' אסור לפני שעה, בודאי בזה אין כל סברא לאמר דמשתערין לכמות שהיו, ואם מקודם לא היה שיעור בדבר לא יתחייב עתה כשעשה המלאכה בשיעור שלם? דזוהי בורכא, כמובן, ולכן אם היה מוציא את הגרוגרת כשתפחה בודאי היה חייב, וסרה קושית התוס'.

9ג) גם זה ודאי מסברא, דבכ"מ דאמרינן "כיון שנדחה אין חוזר ונראה" הוא בשביל שנדחה לכן אין חוזר ונראה, וא"כ צריך להיות מקודם דחוי ואז יסובב המסובב; אבל באופן דאם היה חוזר ונראה לא היה מיקרי זאת כלל דחוי, ורק אם לא יהיה חוזר ונראה יהיה דחוי, דאז לא יהיה שייך הגדר הנ"ל דאיך "נתלי תניא בדלא תניא", דהסבה לא תוכל להולד מהמסובב כמובן.

10ועפ"י ההנחה הזאת דהיא מהמושכלות הראשונות ישבתי קושית הט"ז בא"ח (ס' תרמו ס"ק ו) שכתב: "ומ"ש בסוגיא זאת, דלא נפשט הבעי' בנראה ונדחה דהיינו באשחור בי"ט, ואין היתר אלא באשחור בעריו"ט, ולמה כתבו הרמב"ם והרא"ש והטור סתם, אם מיעטן כשר ולא כתבו דוקא באשחור בעיו"ט. ובאשחור וביו"ט ראוי להחמיר, כיון דהוה ספיקא דאורייתא דהא בעיא זו היא דבעי ר' ירמיה לעיל בסמוך, אם יש דחוי אצל מצות, אם יש לדמותו לקרבנות דהוה דחוי מן התורה? והב"י תירץ, דכיון דבידו לתקן לא הוה דחוי כדאיתא בזבחים, דכל היכא שהוא בידו לא הוה דחוי, והתיקון הוא מאחר שיכול למעט כדאיתא בגמ', שלוקט לאכילה ויש לו הושענא אחריתי. ול"נ לע"ד, דביו"ט א"א לתקן כדי שיהיה כשר דהא דמשני בגמ' במלקט לאכילה, היינו שאין כונתו אלא לאכילה משא"כ כאן שאתה אומר שיוכל לתקן נמצא שימעט בשביל התיקון, וזה אסור ביו"ט"? עכ"ל.

11אך האמת הוא כנ"ל, דלעולם אין הדין ד"אין חוזר ונראה", יוכל להחשב בתור סבה להדחוי, כיון דהוא רק דבר מסתעף מזה. - והגע עצמך בנ"ד, אם היה הדין, למשל, דאין דחוי אצל מצוות ואם נתמעט כשר, הרי לא היה מקשה הט"ז את קושיתו, איך יכול הוא למעט ביו"ט דהא זה כבר הקשה הגמ', ומתרץ שמלקט לאכילה, כלומר, דהוא אינו עושה תיקון, רק אוכל, והתיקון נעשה ממילא; ורק כל קושיתו הוא, כיון דבאמת יש דחוי וא"כ גם נתמעט היה צריך להיות פסול, וכל ההכשר דנתמעט הוא משום שיוכל למעט בידים, א"כ הלא עיקרו בא בשביל התיקון וזה אסור; והרי זהו ממש ציורנו הנ"ל, דאם היה הדין דחוזר ונראה הרי לא הוה כלל דחוי, דהא אז יהיה מותר לו ללקוט בידים וכל שבידו לא הוה דחוי, ורק מצד דאין חוזר ונראה אנו רוצים להכניס זאת בכלל דחוים, וזה לא יתכן כנ"ל דאין הדבר המסתעף יכול להיות סבה להעיקר, - ואדרבא אמרינן דיכול ללקוט בידיים ולא הוה כלל דחוי, וצדק הראשון - הב"י - בריבו.

12ובזה נבוא למטרתנו בדרך ישר ונימא כך: האיסור באכילת קדשים כשהמזבח פגום הלא בודאי הוא מסוג האיסורים דדבר אחר גרם להם, דהסבה הוא לא בגוף הדבר בהבשר או בהשירי מנחה, אך בדבר אחר - בהמזבח - (הנחה א'). וא"כ הן כל רגע ורגע שהמזבח פגום הוא סבה חדשה לאיסור הקדשים ולא המשכת איסור מסבה אחת. - ואם יתוקן המזבח והיה הדין דחוזר ונראה היו הקדשים מותרים באכילה, לא מפני דנתהוה סבה חדשה המבטלת את הקודמת, אך פשוט מפני דאין עוד סבות חדשות לסבב איסורים - (הנחה ב'). ובשביל זה גם האמת כן, דבכאן חוזר ונראה, דגם אם נגביל את המושג ד"כיון שנדחה" מצד דיומשך האיסור, אע"פ שיש סבה המבטלת, הן זהו לא יתכן רק בדברים שסבה אחת מונחת ביסוד איסורם, ואח"כ הוא רק המשכה, דאז הוא הגדר, דאע"פ שנתעוררה סבה המבטלת בכ"ז האיסור מהסבה היסודית נמשך כמקדם; אבל איסורים כאלה שזקוקים בכל רגע לסבה חדשה, א"כ בזמן שנפסקו אלה הסבות, איך נימא דאין חוזר ונראה, הא על סבות חדשות אין כלל דחוי, דהא כל רגע ורגע הוא סבה חדשה ואיסור חדש, א"כ הדחוים אמנם אינם חוזרים ונראים דמה שעבר אין להשיב, וכשחוזר ונראה אין כלל דחוים - והבן. - אמנם, אם היינו קובעים בראשית הדחוי דבב"א יועמד דאין חוזר ונראה לעולם, א"כ הרי היה גם בכאן סבה אחת ביסוד האיסור לעולם, אך כאמור, דהא דאין חוזר ונראה הוא רק דבר המסתעף מהא דנדחה, ונחוץ להעמיד מקודם הדחוי - (הנחה ג'), ותורת משה אמת באמרו דאסורין רק עד שיבנה המזבח.