דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי יא
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 9 11
Open in the reader →1לכאורה הדבר נסתר מגמ' זבחים (ע"ג, ב). - דעת השטה מקובצת, דמטעם הפקר ב"ד נגעו בה. - הקושיות שהקשה הטורי אבן ע"ז מר"ה (כח, א), מסוכה (לא, ב) וחולין (פט, א), מזבחים (עח, א) וממנחות (כג, א). - לפ"ז תסולקנה כל הקושיות הנ"ל, דבכל המקומות הנ"ל אי אפשר לבוא מצד הפקר ב"ד. - בזה תתישב קושית התוס' בגיטין (נה, ב).
2הרי באנו לידי זה, דבאיסור דבר אחר גרם לו לא שייך דיחוי, וגם הא כבר ביארנו בח"א מספרנו זה (שמעתתא א פרק ה), דכל איסורי דרבנן הם מסוג של איסור דבר אחר גרם לו. אולם לכאורה כל הבנין הזה נסתר מהגמ' זבחים (עג, ב): "אמר רבא, השתא דאמרי רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצי", אלמא להדיא, דאף איסור דרבנן עושה דיחוי?
3אכן עי' בשיטה מקובצת שם (בהשמטות) שנדפס בש"ס ווילנא שכתב: "משמע, דצריך להביא קרבן אחר, ותימא לה"ר שמואל וכו', הא קמייתי חולין לעזרה באידך קרבן שיביא כיון דמדאורייתא נתכפר בקרבן של תערובות שהקריב כבר וכו'? לכך נראה להר"ר מנוח, דכיון שבא הפסול קודם שחיטה, הפקר ב"ד הוה הפקר, ואפקעוה רבנן לממוניה מיניה, וא"כ אינו מתכפר בו, כיון שאינו שלו ואינו עוקר כלל דבר מן התורה". - חזינן מזה, דתפס דגם הדחוי בזה הוא רק מדרבנן, וא"כ אדרבא מזה עוד סייעתא לדברינו, דלכאורה הלא ס"ס כיון דאיסורא דרבנן רביע עליה, וממילא הרי יש בזה לאו מדאורייתא הלאו דלא תסור, הרי שוב יהיה בגדר דחוי מדאורייתא? אם לא כשיטתנו, דס"ס הרי ישאר רק איסור דבר אחר גרם לו, דזאת אין בכלל דחוי.
4ובזה יש ליישב כל הקושיות שהקשה ע"ז הטורי אבן בר"ה (אבני שהם כח, א).
5א) מר"ה (כח, א), דסבירא ליה לרב יהודה: "שופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא"?
6ב) מסוכה (לא, ב) וחולין (פט, א), דאמר רבא "לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר", אף דהוא מרא דעובדא, דס"ל דכיון דנדחה מדרבנן שוב אינו חוזר ונראה?
7ג) מזבחים (עח, א): "נתערב בדם התמצית ישפך לאמה וכו', אם לא נמלך ונתן כשר"?
8ד) ממנחות (כג, א): "נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה, לא יקטיר, ואם הקטיר עולה לבעלים". מדוע לא נימא ג"כ, כיון דאמרו רבנן, לא נקריב, אי נקריב לא מרצי?
9אולם לפ"ז לק"מ, דבהראשונות, בשופר ולולב של ע"ז בודאי לא נוכל לבוא בזה מצד הפקר ב"ד; דהא בשופר קי"ל, דאף "הגוזל שופר ותקע בו יצא", אפילו לא נתיאשו הבעלים ממנו ולא בעינן בזה בעלות - ע' בשו"ע או"ח (ס' תקפו סעיף ב), ובלולב עי' באו"ח (ס' תרמט סעיף ג), דמיירי מיום א' ואילך דלא בעינן לכם, ואף דבגזול אינו יוצא; אך הלא כבר ביארו האחרונים והלכו בזה נמושות לבאר, דכח ב"ד יפה רק להפקיע את הבעלות, אבל לא להכניס בבעלות אחרת.
10ובהאחרונות בדם ובקומץ, עי' שם בשיטה מקובצת הנ"ל ותראה שהרגיש מלבד הנ"ל בטו"א גם מהא דיבמות (צ, א) גבי דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה, דאמרינן שם, דבעלים נתכפרו? ובתירוצו הטעים גם זאת באמרו שם, דרק היכא שבא הפסול קודם שחיטה שייך בזה הגדר דהפקר ב"ד, "אבל גבי ההוא דבמזיד לא הורצה לא שייך הפקר ב"ד הוה הפקר לאחר שנשחט בהכשר ואינן יכולין להפקיע ההקדש כי אם קודם שחיטה", וממילא מובן, דבזה תסתלקנה גם שתי הקושיות של הטו"א הנ"ל מדם ומקומץ, דבשניהם הלא הפסול אחרי שכבר הותחלו העבודות.
11ועי' בגיטין (נה, א): "ורב יהודה אמר ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת, מ"ט, יאוש כדי קני, ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת, שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות". ובתוס' שם (עמוד ב ד"ה שלא) הקשו ע"ז: "וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, דמן התורה אין צריך להביא קרבן אחר?", ולדברי השטה מקובצת הנ"ל מובן דלק"מ, דאף אם נודע אחר הזריקה אבל החסרון - היינו מה שהוא גזול - הוא מקודם השחיטה, ושייך שפיר ע"ז הגדר הפקר ב"ד הפקר וממילא תו אינה מכפרת מדאורייתא כנ"ל.