דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי ט

1כל גדר דאינו חוזר ונראה הוא רק באיסור קדשים ולא בשאר איסורים. - ועלינו לבקש את הגדר הנ"ל באיזו נקודה המיוחדת רק לקדשים לבד. - כ"מ דאמרינן דחוי הוא לא מצד שורש האיסור, אך מצד דחוי המתיר. - בקדשים עלינו לבקש סבות להיתר ובחולין להיפך דעלינו לבקש סבות לאיסור. - ההבדל בין איסור בקדשים ובין איסור קודש. - מזבח שנפגם לענין אכילת קדשים זהו רק איסור בקדשים ולכן לא שייך בזה דחוי להרמב"ם. - ואותו ההסבר בההבדל שבין איסור קודש ובין איסור בקדשים נאמר גם בזבחים (לו, ב ובע"ז נב, ב).

2דרך יותר פשוטה וברורה בהבנת דעת הרמב"ם:

3הנה כל גדרא דאינו חוזר ונראה אנו מוצאים רק בקדשים ולא בשום איסורים אחרים, דאנו רואים דכמה אסורים שחוזרים להיתרם - ועי' בשו"ע יו"ד (ס' מד סעיף ו) "יש מי שכתב שכשאמרו ניטלו הכליות כשרה, היינו כשניטלו ביד או כשנבראת כך, אבל אם ניטלה ע"י חולי, כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה". אך מובן, דגם למ"ד זה אין מכאן שייכות להגדר הנ"ל, דזהו ענין אחר לגמרי, ורק במצות מבעיא לן אם יש דחוי עי' סוכה (לג, א) ובחולין (פז, א) ועוד, אבל באיסורים לא אשכחינן גם ספק בזה - ובמנחות (נד, ב) דחפץ בתחלה לאמר "מר סבר יש דחוי באיסורא" שם הוא מושג אחר לגמרי, כמובן, וגם שם אסקינן תיובתא למ"ד יש דחוי באיסורין.

4ולכאורה מאיזה טעם אנו מבדילים בין איסורי קדשים לשאר איסורים? וע"כ עלינו לבקש מקור הגדר דאינו חוזר ונראה באיזה נקודה המיוחדת רק בקדשים לבד ולא בשאר איסורים.

5ואמנם אחרי ההתבוננות הראויה הננו רואים, דבכ"מ דאמרינן דחוי הוא לא מצד שורש האיסור, אך מצד דחוי המתיר. - עי' בכל המקומות דאמרינן הגדר הנ"ל: בפסחים (צז, ב): "המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים" ולא קרבה היא גופא שלמים משום דנדחה; או המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, ולא קרב הוא עצמו פסח ג"כ מטעם הנ"ל. - ובתמורה (יח, ב) המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה; וביומא (סד, א) "שני שבזוג ראשון ירעה", ובכריתות (כח, א) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה; ובזבחים (יב, ב) "אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה"; ושם (עג, ב) "אמר רבא, השתא דאמרו רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצה וכו' כמאן דאמר בע"ח נדחים"; וגם הא ד"בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה" (תמורה כו, א) המובא בכ"מ, וגם מזבח שנפגם בכלל; בכולם נדחה המתיר, דתיכף משהוקדש הרי הועמד איסור קודש, ורק בקדושת הגוף הנה ביחד עם האיסור מתהוה גם דין המתיר, כלומר, דבכל קדשי מזבח הנה בעת ההקדש חל תיכף הדין של העבודות המתירות דיתירו גם לאכילת אדם וגם לאכילת מזבח, וביחד עם המשכת האיסור נמשך גם דין המתיר שיש בהעבודות. אבל כאן שהמתיר נפסק לרגע אחד באותה העת שהאיסור נמשך או דלא עמד כלל המתיר למדס"ל דחוי מעיקרא הוי דחוי אין אנו מוצאים, שיוכל להתהוות המתיר מחדש, דוק ותשכח, דזהו הגדר שייך בכל המקומות שהבאנו.

6ומובן דבכל האיסורים לא יתכן זאת, דרק בקדשים דכיון שנדחה הדין המתיר ממילא הקדשים באיסורם הם עומדים, דתיכף משהוקדש אין לנו לבקש סבות לאיסור, אך אדרבא עלינו למצוא סבות להתיר, וכיון דזאת נדחה, הנה איסור הקדש לא פקע בכדי; אבל בכל האיסורים מאי איכפת לן שנדחה המתיר, דאין לנו לבקש בזה סבות להתיר, אך להיפך כיון דאין סבה לאיסור ממילא הדבר מותר, והאיסור הרי נפסק כיון דנתבטלה הסבה לזה.

7ועתה אחרי דברי האמת וצדק האלה הרי דעת הרמב"ם מוכרחת, דרק במזבח שנפגם קודם הזריקה שייך למימר כיון שנדחה אין חוזר ונראה, דנדחה המתיר ונשאר ממילא האיסור קודש, אבל במזבח שנפגם אחר הזריקה הרי כבר קרבו כל מתיריו, וא"כ האיסור קודש כבר חלף והלך, ואם כי "אין אוכלין בגינו שירי מנחה" הוא רק איסור חדש המתהוה, איסור בקדשים, אך לא איסור קודש ומ"ש האי איסור מכל האיסורין שבתורה, דגם כאן כיון דאין סבה חדשה לאיסור, ממילא הרי כבר ניתר הדבר.

8וע' זבחים (לו, ב): "בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהן משום טומאה" וברש"י שם (ד"ה משום טומאה): "ואע"ג דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה", דזהו שאינו נאכל רק צלי הוא איסור ככל איסורין, ורק דהאיסור הוא בקדשים, אך לא הוי איסור קודש - ועי' בזבחים (סח, א): "אימור דא"ר יהושע לאפוקה מידי מעילה, למיסק ליה לחובה מי אמר", ובתוס' שם ודו"ק.

9ועי' בע"ז (נב, ב): "לימא מסייע ליה, מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח, ששיקצו אנשי יון וא"ר ששת ששיקצו לעכו"ם. אמר רב פפא, התם קרא אשכח ודרש, דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה', אמרי היכי נעביד, ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא", וראיתי מקשים ע"ז מהא דע"ז (מז, א): "כי אתא רב דימי אמר, באשירה שבטלה קמיבעיא ליה, יש דיחוי אצל מצוות או אין דיחוי אצל מצוות", ובקדשים הרי בודאי יש דיחוי, א"כ הלא גם זולת הטעם דאבנים שלמות, א"א לבנות בהם המזבח מצד דחוי? אבל לפ"ד מובן דלא קשיא מידי, דנקוט זה הכלל בידך, דהבדל רב בין איסור בקדשים ובין איסור קודש, ובכאן רק איסור בקדשים הוא, אך האיסור הוא ככל איסורין שבתורה.