דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי יג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 9 13
Open in the reader →1עכ"פ מוכח מזה, דכל ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית לענין הקרבה. - דברי התוס' בחולין (כב, ב) קשה לפ"ז. - ואפשר לומר בזה עפ"י שיטת התוס' דהיכא דבידו לתקן קצת לא הוה דחוי. - אבל בכל האופנים תרוצם השני שם זהו סתירה גלויה להא דאמר רבא הנ"ל. - ונראה דסברי בזה, דכל ספק פסול גם הדחוי הוה בספק.
2עכ"פ איך שנפרש בהא דאמר רבא "השתא דאמרי רבנן לא נקריב", בכל האופנים מוכח מזה, דלענין הקרבה בקדשים כל ספק פסול עושה דחוי ודאית, דהא אמר "אי נקריב לא מרצי", ומשמע ברור, דצריך להביא קרבן אחר; וזהו דבר שאין צריך לפנים לאמר דה"אינו חוזר ונראה" הוא רק באותה המדה של הדחוי העבר, ולא יותר, כמובן; וכיון דגם עתה שהוכר האיסור ונסתלק הספק אינו מרצה בודאי, מכ"ש קודם, בעודנו הדבר מכוסה בספק, דפסול מצד ודאי.
3אולם עי' בחולין (כב, ב): "בעי ר' זירא, האומר הרי עלי עולה מן התורין או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו, ספיקא הוי ונפיק, או דילמא בריא הוי ולא נפיק". ובתוס' שם (ד"ה והביא): "וא"ת, כיון דממ"נ הא' פסול, האיך יכול להקריבם? וי"ל, דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, א"נ כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב".
4ולכאורה קשה מה יועיל גם היכא דעבר כהן והקריב, הא כיון דלפני הקרבה הוי ספק, ממילא הרי נכנס בסוג נדחה, שאינו חוזר ונראה? הן אמת דפסקינן דבע"ח אינן נדחים, עי' ברמב"ם (פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד ובפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ג), אבל עדיין יקשה בהא דאמרינן שם: "אמר רבא ת"ש פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול. אי אמרת בשלמא בריא הוי שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי, אצטריך קרא למעוטי ספיקא?" ואיהו הרי סובר דבע"ח נדחים כדאיתא שם בזבחים, א"כ לדידיה הרי אין נ"מ כלל אי בריא הוי או ספיקא הוי, ואע"ג דבכאן הוי דחוי מעיקרא; אך עי' בכל המקומות בש"ס פסחים (צח, א) יומא (סד, ב) כריתות (כח, א) תמורה (כו, ב) קדושין (ז, ב) זבחים (יב, א ודף נט, א) ומשמע דמאן דסובר בע"ח נדחים סובר ג"כ דדחוי מעיקרא הוי דחוי, וביותר לפי מה שכתבו בתוס' זבחים שם (יב, א ד"ה ש"מ), דכשדחיה בידים כההוא דפסחים (צז, ב) שהפריש נקיבה לפסחו כו"ע מודו דבע"ח דחוי מעיקרא הוי דחוי ועי' בלח"מ (בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד), וה"נ הרי איכא בכאן דחיה בידים כשמפריש לכתחיל' תחיל' הציהוב דמידי ספיקא לא נפקי?
5איברא, דלפי מש"כ שם התוס' בזבחים (ד"ה וש"מ), דגם בדחיה בידים היכא שבידו לתקן קצת, כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן, דאי בעי מפקר נכסיה לא הוי דיחוי, וה"נ לענין תורין הרי יש בידו לתקן לחכות בהקרבתם עד שיצהיבו. אבל עדיין יש להעיר בזה, כיון דלענין בני יונה הרי בודאי הוה דיחוי דהא בזה הרי אין בידו לתקן, וא"כ הם פסולים בודאי אף אם ספיקא הוא, דבתחלת הציהוב לא יצאו עוד מכלל קטנים, דהא זה לא עדיף מדרבא בזבחים כשהוכר לבסוף האיסור; וא"כ עדיין יקשה, מדוע אמר "ספיקא הוא ונפיק", הא עדיין מידי ספיקא לא נפקי, דלמא תחלת הציהוב באמת קמי שמיא גליא, דהיא בכלל קטנות ובכ"ז אינו יוצא בזה בתור בני יונה, אחרי דס"ס לדידן ספיקא הוא, וממילא הוי דחוי ודאית, דלא עדיף זאת מהוכר האיסור כנ"ל, ובתור תורין בודאי אינו יוצא כיון דהוי בכלל קטנים? הן אמת, דאי נימא דתחלת הציהוב הוא בכלל גדלות הרי שוב יוצא מצד התורין, דלא שייך בזה דחוי מצד הספק שבזה כאמור, דהא בידו לתקן ולחכות, אבל כיון דזה גופא מספקא לן בגדר תחלת הציהוב, הא מידי ספיקא לא נפקי, ואיך אמר בזה "ונפיק"?
6אולם בזה עוד יש מקום לפקפק ולחלק ביניהם, אבל תרוצם השני זהו סתירה גלויה להא דאמר רבא, באמרם "דיצא ידי נדרו דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב", וא"כ הרי גם בכל הזבחים שנתערב בהן אחד מן הפסולין הרי הכשרים לא נדחו כלל, דאף אם נימא דזהו בכלל דחוי מעיקרא דלא הוה דיחוי כדחפצנו לאמר מקודם, אבל כמובן כל הנ"מ בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה הוא רק לענין ה"חוזר ונראה" דבהשני אמרינן דאינו חוזר ונראה - אבל בעצם הדחוי בעת שהוא דחוי הרי אין הבדל ביניהם?
7ונראה מזה, דתפסו דכל ספק פסול בקדשים גם הדחוי לענין הקרבה הוי בספק, וממילא זהו ודאי, דהאחד ראוי להקריב - וקשה איפא מדוע אמר רבא דלא מרצה, הא הכשירים לא נדחו כלל?