דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי יז

1אף אם נתפוס כהצד השני בכ"ז ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית. - שאני חולין מקדשים, בחולין דרוש האיסור לסבה מיוחדת, לא כן בקדשים, שההיתר דרוש לסבה מיוחדת. - בזה יוצדקו דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' פסוהמ"ק הלכה א). - בזה תסתלקנה הקושיות שהקשו הראשונים על שיטת הרמב"ם בספיקא דאורייתא מהא דחולין (יב, א) ומר"ה (יג, א). - בזה יש פרפרת נאה לישב קושית הפמ"ג ממנחות (ו, א).

2אמנם לאחר העיון בזה נ"ל לאמר דבר חדש. אף אם נתפוס בכל ספיקא דאורייתא לחומרא כהצד השני, ועוד יותר, דאף אם נקבל להלכה פסוקה כדעת האומרים דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, בכ"ז בקדשים כו"ע מודו דספק פסול עושה דחוי ודאית לענין הקרבה - דגם בזה, בעניני הספיקות, שאני חולין מקדשים. - דבמק"א (לעיל פרק ט) ביארנו את ההבדל העיקרי שביניהם בזה, דבחולין האיסור דרוש לסבה מיוחדת ובאין סבה שתאסרהו הרי ממילא הדבר מותר, ובקדשים הוא להיפך דההיתר דרוש לסבות מיוחדות, היינו הד' העבודות המתירות - ובאין המתיר הרי ממילא באיסורא קיימי. - כי ע"כ רק בחולין ישאר הספק - ספק השקול כשאין הספק מתנגד להחזקה הקודמת, כמו, למשל, ספק חלב ספק שומן, שהספק נופל בעיקר מציאות הדבר; אבל בקדשים, כל הספיקות בפסולי המוקדשים, גם אלה הספיקות שהם בעיקר מציאות הדבר, כמו ספק טריפה כלאים ויוצא דופן וכדומה, גם אלו מלבד "הפסול בגופו" שבהם חסר בהם העבודות המתירות, כדאמרינן בחולין (פ, ב): "מנין לכל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה, ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו', לימד על הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה" - ועי' ברמב"ם (פ"ג מהל' איסורי מזבח הלכה ז). וא"כ כל הקדשים בחזקת איסור הן עומדים, ומספק אתה בא להתירן אל תתירן מספק, דזהו נגד החזקה - ולכן כל ספיקא דפסולי המוקדשין אי אקריב לא הורצה בודאי, אף דבכל הספיקות בחולין נימא דמה"ת להקל - כאמור - דכללא היא בכ"מ דאזלינן בתר חזקה מדאורייתא.

3ובזה יוצדקו דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' פסוהמ"ק הלכה א): "כל הזבחים שנתערב בהן א' מחטאות המתות וכו' כולן ימותו, לפי שבע"ח חשובין הן ואינן בטלין, ואם הקריב הורצה, שאין בע"ח נדחים". - ומשמע להדיא, דאם בע"ח היו נדחים לא הורצה, אע"ג דסובר בכל הספיקות, דרק מדרבנן לחומרא.

4וראה זה דבר פלא דבזה יסולקו הקושיות הראשיות שהקשו הראשונים על שיטת הרמב"ם הנ"ל בספיקא דאורייתא היינו מהא דחולין (יב, א) דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקדשים דלא חיישינן דלמא טרפה הוי, ולשיטתו קשה, הא בלא"ה כל ספק מותר מדאורייתא אפילו ליכא רובא? ועוד הקשה הכרתי ופלתי (בית הספק ד"ה והנה יש) מהא דר"ה (יג, א) דאמר התם "מהיכן הקריבו עומר, דלמא הביא שליש ביד נכרי, והתורה אמרה קצירכם", ולהרמב"ם קשה, דקארי לה מאי קארי לה, הא כל ספיקא מותר מדאורייתא? דלפ"ז לא קשה מידי, דבשניהם אלמלא דאזלינן בתר רובא היה אסור, כיון דדרוש סבה להתיר אל תתירנה מספק כנ"ל, דאין ספק מתיר מוציא מידי ודאי איסור.

5ובזה יש פרפרת נאה בידינו ליישב גם הקושיא שמקשה בעל פרי מגדים בגינת ורדים על הנך דסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, מהא דמנחות (ו, א) דאיצטריך לפסוק מיוחד "מכל אשר יעבור תחת השבט, פרט לטריפה שאינה עוברת", "דאי ממשקה ישראל (מן המותר לישראל), הו"א, למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר". - ולדבריהם ל"ל קרא הא בלא"ה אסור מספיקא, שמא נטרפה ולבסוף הקדישה, כיון דהוה טריפה שאינה נכרת, והניחא למ"ד טריפה אינה חיה י"ל שחיתה לאחר הקדישה י"ב חודש, אלא למ"ד טריפה חיה ל"ל קרא בלא"ה אסור מספיקא?

6אבל לפ"ד לק"מ, דזו היא הנותנת, דאמנם כשיש לנו מיעוט מיוחד לפסול טריפה בקדשים, אז גם ספק טריפה כמו, למשל, כל הזבחים שנתערב בהן טריפה נעשה דחוי בודאי כנ"ל משום דחסרו הדברים המתירים; אבל אלמלא היה לנו האי קרא ורק מצד דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ילפינן, א"כ הרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" ככל איסורי חולין דעלמא, שאמנם בכולם ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל החומרא שבהם הוא רק בגדר ספק כנ"ל, וה"נ לא יעשה מספק דחוי ודאית ולא יצטרך להביא קרבן אחר דאדרבא ספיקא של חולין בעזרה יש כאן - וכיון דבכל טריפה שאינה נכרת לפי הנ"ל יש ספק, אם נטרפה ולבסוף הקדישה או הקדישה ולבסוף נטרפה, הו"א דלא יצטרך להביא קרבן אחר, להכי אתי האי כל אשר יעבור לאמר, דגם בהקדישה ולבסוף נטרפה פסול וממילא גם בספק כמו בכל הזבחים שנתערבו נעשה דחוי בודאי כנ"ל.