דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי יט

1עצם שיטת השטה מקובצת אינה מובנת, ובכלל צ"ע מאי שייך הפקר ב"ד בקרבנות. - וביותר יקשה ממשנה מפורשת במנחות (נא, ב) בגר שמת. - אין כח ב"ד יפה להפקיר למפרע דלא עדיף כח ב"ד מכח הבעלים בעצמם. - שחיטת הקרבנות היא על הבעלים כמבואר בקדושין (מא, ב) ושאר העבודות הן על הכהנים כמבואר שם (כג, ב). - ולכן שייך לומר קודם השחיטה הפקר ב"ד הפקר. - בכל הקרבנות גם בלי שליחות כשרים אלא דאינם מרצים. - ובזה יוטעם מה דאמר בכאן הלשון "לא מרצה".

2עצם שיטת השטה מקובצת (זבחים עג, ב) שהבאנו בהפרקים הקודמים (פרק יא), דגם בקדשים שייך הגדר דהפקר ב"ד הפקר, אך לאחר השחיטה תו אין בכחם להפקיע, לכאורה בלתי מובנת כלל, דאיזה הבדל בזה בין לפני שחיטה ובין לאחר השחיטה? אמנם גם בקדשים קלים מחלקינן לר' יוסי דממון בעלים הם, הוא דוקא קודם שחיטה, אבל לאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי, אבל שם הכונה "לאחר שחיטה" לאחר העבודות המתירות כדפירש"י בב"ק (עו, א ד"ה דר' יוסי הגלילי), ובכאן הרי קמפליג מהשחיטה לשאר העבודות המתירות ובזה הרי "לא פלוג"? ובכלל צ"ע מאי שייך הפקר בקרבנות, דממון הקדש ולא ממון בעלים הוא כמבואר בזבחים (קד, א)? וביותר יקשה דהרי משנה מפורשת במנחות (נא, ב שקלים פ"ז מ"ו): "גר שמת והניח זבחים, אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל צבור". עכ"פ דהזבחים כשירים אע"ג שנכסי הגר נעשים הפקר ממילא, ומה יועיל בכאן ההפקר ב"ד דס"ס ע"י זה לא יופסל הזבח?

3וא"א לאמר דכחן של רבנן יפה להפקיר זאת למפרע, ונמצא דלא נעשה כלל הקדש מעולם, דנראה דלא יתכן דס"ס מה דהוה הוה והנעשה אין להשיב, ועי' ברש"י גיטין (לג, א ד"ה תינח דקדיש בכספא) שפירש: "איכא למימר אפקעינהו לקדושין בגט דדבריהם, ואמרו ליהוי מעות למפרע מתנה, וממילא פקעו, שהרי כשקידש עמ"נ כן קידש". ועי' בב"ב (מח, ב) דפירש (רשב"ם) בפשוט: "תינח דקדיש בכספא יכולין חכמים להפקיע הקדושין, דהפקר ב"ד הפקר גבי ממון, וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמי, דלא הוו קדושין". - והדבר מבואר דהפקר ב"ד לא עדיף מהפקר בעלים גופא, דאינו מועיל להפקיר רק מכאן ולהבא, אבל לא יתכן שיפקירו למפרע בהזמן שכבר עבר. - ולכן בב"ב, דההפקעה הוא בעת מעשה הקדושין גופא, דעשה שלא כהוגן ותלויה וקדיש, הדבר פשוט כיון דהפקר ב"ד הפקר הוי כאילו קדשה בגזל ובחמס; אבל בגיטין ובש"מ, דהפקעה היא לאחר מכאן בעת הגירושין שנעשו שלא כדין, וזקוקים אנו להפקעה למפרע, אינו מועיל ההפקר ב"ד, דס"ס מאי דהוה הוה, שע"כ הוכרח להזקק להטעם "שהרי כשקידש עמ"נ כן קידש" - וס"ס הדרא קושיתנו לדוכתה?

4והנ"ל בזה עפ"י מה דמבואר בקדושין (מא, ב), דשחיטת קדשים הוא על הבעלים ושחיטת אחרים מועלת רק מגדר שליחות, אבל בשאר העבודות המתירות אסקינן שם בפרקא קמא (כג, ב), דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. אמנם הרשב"א (בחידושיו שם) כתב בישוב הקושיא שהקשו הראשונים מהסתירה שבהגמ' דקדושין הנ"ל להא דנדרים (לה, ב), דבעיא לן, הני כהני שלוחי דרחמנא, או שלוחי דידן נינהו, דמיבעיא לן על השחיטה שכשרה גם בזר, ובכ"ז עפ"י רוב הכהנים היו השוחטין בקרבנות; דבזה א"א לפשוט מצד מי איכא מידי, דאיהו לא מצי עביד, אחרי דכשר גם בזר, אבל לא זו הדרך של שאר הראשונים, והסתירה תרצו בהרבה אופנים. - ועכ"פ לדבריהם, השחיטה מוטלת על הבעלים ואח"כ כבר עשה את חובתו, ורק מצות הכהנים הוא לגמור את שאר העבודות המתירות. ועי"ז יוטעם היטב שיטת השטה מקובצת, דקודם השחיטה שייך הפקר ב"ד, וממילא אינה מועלת השחיטה כיון דזקוקים אנו בזה לגדר שליחות מהבעלים ואיננו - משא"כ לאחר שחיטה, דכבר נפסק יחוס הבעלים לשאר העבודות המתירות כנ"ל, גם אם יפקירו, ס"ס הקרבן בהרצאתו הוא עומד ע"י מצוות הכהנים.

5והנה במק"א יבואר אצלנו, הא דגר שמת והניח קרבנות, דהקרבנות נקרבים, אע"ג דאין כאן שליחות הבעלים, משום דבכל הקרבנות מלבד פסח גם בלי שליחות כשרים, אלא דאינם מרצים.

6ובזה יש לנו פרפרת נאה להבין לשון חכמים שאמר "השתא דאמרי רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצה", דלכאורה פסול הל"ל כיון דסבירא ליה דבע"ח נדחים, וכבכל דחוי דעלמא? דלפ"ז יוטעם מאד, דלענין הכשר הבשר אינו מונע ההפקר ב"ד, דלא גרע זאת מגר שמת דנעשה הפקר ממילא כנ"ל, וסתם רק דלא מרצה דזהו מדאורייתא, אחרי דלענין הרצאה בעינן שליחות בעלים כנ"ל.