דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי כ

1קושית התוס' על רש"י בפסחים (פ, ב). - מהנחתנו בהפרקים הקודמים תצא לנו הנחה שלישית, דבפסח שאני דשם גם בפסול מדרבנן לא הוי חולין בעזרה. - וממילא הצדק עם רש"י.

2פסחים (פ, ב) במשנה: "הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה", ובגמ' דייק ע"ז "טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה".

3ובתוס' שם (ד"ה נזרק) כתבו: "פירש בקונטרס, שהוא טמא הדם או הבשר, וקשה לריב"א דבטומאת הבשר ע"כ ציץ לא מרצה לאכילה, אלא לפטור מפסח שני, וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות, וכר' נתן, דלא בעי אלא גברא דחזי, וא"כ היכי דייק טעמא דנזרק ואח"כ נודע, הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח שני; וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן מדמפלגי בין שוגג למזיד, וכן אמר בהאשה רבה (יבמות צ, א) והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני, כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה?" ובשביל זה סתרו פירש"י ופרשו בשם הריב"א, דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם.

4והנלענ"ד להצדיק את דברי רש"י ז"ל עפ"י מה שביארנו בהפרקים הקודמים דעת השטה מקובצת, דגם בקדשים שייך הגדר דהפקר ב"ד, אלא שיש הבדל בזה בין קודם השחיטה לאחר השחיטה, משום דלאחר השחיטה אין להבעלים שום יחוס ממוני אל הקרבן ורק כפרה יש לו בו, דע"ז לא שייך המושג הפקר.

5ומשתי ההנחות האלה תצא לנו הנחה שלישית דאמנם בפסח, דאף כשנטמאו הבעלים או שמתו אחר השחיטה נמי תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ולר' יוחנן בן ברוקה ישרף מיד, כמבואר בפסחים (פב, א) וברמב"ם (פ"ד מהל' קרבן פסח הל' ג) ולר' שמעון אף כשמשכו הבעלים את ידיהן אחר השחיטה נמי הדין כך כדאיתא שם (פט, א), וא"כ שם יחוס הבעלים אל הפסח לא נפקע עד אחרי ההקרבה. - ועי' ברש"י (שם פב, ב ד"ה והא אנינות) שכתב: "שאפי' מתו נדב ואביהוא לפני זריקה, אין הזריקה נפסלת בכך, דחטאת לא דמיא לפסח דעיקרו לאכילה, דאילו חטאת לא חיישינן לאוכלין דידה דלכפרה אתיא" - והבן. וממילא לפ"ז שפיר שאני פסח מכל שאר הקרבנות, דאמנם בכל פסולי דרבנן שאחר השחיטה בכל הקרבנות אין כוחם יפה לחייב את הבעלים בקרבן אחר, דהא הוי חולין בעזרה, אבל בפסח שפיר יכולים לחייבו בפסח שני ע"י הפקר ב"ד דהוי הפקר מדאורייתא, ואף לר' יוחנן דס"ל, דאכילת פסחים לא מעכבא, אבל הלא גם לדידיה הא בעינן גברא דחזי לאכילה, ולכך גם הוא סובר, דכשהיה חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, דאין זורקין עליו כדאיתא בפסחים (עח, ב), וע"י ההפקר ב"ד תו ליכא גברא דחזי לאכילה, דהא אין הפסח נאכל אלא למנויו. וממילא צדק רש"י בדבריו.