דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי כא

1תוס' פסחים (נח, ב) דהא דכל הקרבנות שהקריבן קודם תמיד של שחר פסולין הוא רק מדרבנן. - אמנם הלשון פסול משמע לכאורה דאינו מתכפר ג"כ. - וכן קשה על תוס' פסחים (סב, א). חקירה בפסולי דרבנן בהשחיטה גופא אי שייך הגדר דהפקר ב"ד. - כחם של ב"ד יפה להפקיע לא רק על לעתיד. אך גם בהוה. - ובזה יתישב הכל.

2פסחים (נח, ב) בתוס' (ד"ה העולה) כתבו: "ולמאי דאמרינן בהתכלת (מנחות מט, ב), דליכא עיכובא בהקדמה לתמיד אתי שפיר הא דאמרינן בריש עירובין (ב, א) שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים, שנאמר ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שהן פתוחין ולא בזמן שהן נעולין; דמטעם ששחטן קודם תמיד של שחר לא הוו פסולין. והא דתניא בתוספתא דמכילתין (פ"ד ה"ב), כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין, שאין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת, ואין לך שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו', האי פסולין היינו מדרבנן". - וכך כתבו ג"כ בעירובין (ב, א ד"ה שלמים).

3אולם עי' ביומא (כט, א ד"ה אלא) שפלפלו בזה הרבה ובהמשך הדברים כתבו: "אבל לשון התוספתא משמע, דאפילו אם זרק הדם בדיעבד ועשה כל מצותו אפילו הכי פסולין, דקתני שהקריבו ולא קתני ששחטן, ואי מדרבנן אמאי פסולין". ודחקו לאמר "ונראה דפסולין דקאמר היינו הבשר מלאכול, אבל בעלים נתכפרו, כדאשכחן כי האי גוונא בפ"ב דזבחים (כו, ב) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' - פסול, ואמר שמואל פסול הבשר, אבל בעלים נתכפרו". - שקשה מדוע לא פרשה הגמ' זאת להדיא בשום מקום, ומן הסתם פסול הכונה דאינו מתכפר ג"כ?

4ועי' בתוס' בפסחים (סב, א ד"ה כי לית ליה) שכתבו: "נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן, דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לחומרא ובין לקולא, ומדאורייתא לא אמרינן הואיל כלל אפילו לחומרא וכו'. ואין להקשות, אי מדרבנן היאך יתחייב פסח אחר, הא קמייתי חולין לעזרה? לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר". וגם בזה הדוחק מבואר, דסתימת הלשון פסול משמע דלעולם פסול אף כשעבר וזרק הדם?

5אמנם לפי מה שהביאנו בפרקים הקודמים דברי השטה מקובצת, שחילק בין פסול דרבנן קודם השחיטה ובין פסול דרבנן לאחר השחיטה, דבהראשון שייך הגדר דהפקר ב"ד הפקר וממילא שוב אינם מתכפרים הבעלים מדאורייתא כהסברנו לעיל יש ליישב הכל. דהנה יש לחקור בפסול דרבנן בהשחיטה גופא, אם שייך הגדר דהפקר ב"ד, אכן לפי הטעמתנו בפרק יח עפ"י השינוי בדברי רש"י בגיטין (לג, א) ובב"ב (מח, ב) בהגדר דאמרינן "ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה" - שממילא מבואר גם זאת, דאמנם אין כחן של ב"ד יפה להפקיר למפרע, אבל ביכלתם להפקיר לא רק לעתיד, אבל גם בהוה, כלומר כמו בב"ב שם דהמעשה שלא כהוגן מצד המקדש היה בעת מסירת הכסף ולא קודם, אך באותו הרגע חל גם ההפקר ב"ד, וממילא הוי כאילו קדשה בגזל ובחמס. - וא"כ לפ"ז בפסול דרבנן בשחיטה גופא שוב שייך הגדר דהפקר ב"ד, דבאותו הרגע נפקע בעלותו, ושוב אינו מתכפר מדאורייתא.

6ועתה ניחא הכל, דאף דביבמות (צ, א) אמרינן גבי דם שנטמא וזרקו, דכיון דמדאורייתא הציץ ומרצה אין כחן של רבנן יפה רק לאמר דלא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל ס"ס בעלים נתכפרו; זהו רק משום דהפסול נעשה רק אחר השחיטה, דתו לא שייך הגדר דהפקר ב"ד, אבל בקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר, או גבי הא דרב חסדא בפסחים דאית ליה הואיל לחומרא, דבשניהם אם כי הפסול הוא רק מדרבנן, אבל הפסול הרי נעשה במעשה השחיטה גופא דהשחיטה וההפקר ב"ד באין כאחד, וממילא נפקע בעלותו ושוב אין מתכפר מדאורייתא. - וא"ש דסתמו בשניהם פסול גם על הבשר וגם על הכפרה, הבשר מצד דהוא שב ואל תעשה, והכפרה מצד הפקר ב"ד כנ"ל.