דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי כב

1דבר נאה של הס' ים התלמוד בב"ק (לג, א). - אם אמנם שהדבר נאה, אכן אינו מתקבל כלל. - בכל המקומות דאנו מוצאים שם הגדר דחוי הוא באופן דאף אם יהיו חוזרים ונראים, בכ"ז לא יתוקן העבר ע"י זה. - ולא כן בנ"ד, שהחוזר ונראה מתקן את העבר למפרע. - ומלבד זאת הלא לא איסור קדשים יש בזה אך איסור של חולין בעזרה, ועל איסור זה לא שייך הגדר דחוי.

2ראיתי בים התלמוד ב"ק (לג, א) שכתב בישוב קושית התוס' (ד"ה איכא) שהקשו שם גם לר' ישמעאל דאמר יושם השור יהיה קדוש כשהקדישו ניזק למ"ד למפרע הוא גובה?: "ונראה דבר נאה ומתקבל, דהא מבואר, דכל שלא ראוי להקריבו בשעת ההקדש הוי דחוי מעיקרא ואינו קדוש; ומעתה מיושבת קושית התוס', דהכי קאמר הש"ס הקדישו ניזק איכא בינייהו, היינו שהקדישו קדה"ג, וא"כ לרע"ק דס"ל שותפין נינהו לא נדחה מעולם מהקרבה, דהרי תיכף כשהקדישו יכול להקריבו דשלו הוא, משא"כ לר' ישמעאל אינו קדוש אף דאמרינן למפרע הוא גובה, משום דהואיל בשעה שהקדישו לא חזי להקרבה שהרי יכול המזיק לסלק בזוזי, וא"כ אף שכעת לא סילקו בזוזי ונעשה שלו למפרע, מ"מ אינו קדוש, הואיל ואידחי אידחי". ע"כ תוכן דבריו.

3ולענ"ד, אם כי הדבר "נאה" באמת, אך אינו מתקבל כלל. דוק ותשכח בכל המקומות שיש בהן הגדר דחוי ותראה, כי בכל אלו גם כשבא הזמן וחזר ונראה, ואף אם יהיה הדין באמת דחוזר ונראה, בכ"ז ע"י זה לא יתוקן העבר, דעכ"פ הלא היה איזה זמן דהיה נדחה; - כמו, למשל, הפריש נקבה לפסחו, או בהמה של שני שותפין והקדישה חציה, או אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו, או שני שבזוג ראשון של שני השעירים, או מזבח שנפגם, או מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו, דבכולם אף כשאח"כ חזר ונראה, בהראשון - ע"י שהורעה עד שנסתאב, בהשני - ע"י שחזר ולקח החציה השנית, בהשלישית - ע"י שעה תשובה, בהרביעית - ע"י שהביא עוד זוג, בחמישית - ע"י שהותקן המזבח, בהששית - ע"י שהעני אח"כ, אבל בכל אלה ע"י זה לא יסתלק למפרע הדחוי העבר שהיה באיזה זמן, וזה גורם דאינו מועיל גם מה שחזר ונראה.

4ודוק עוד בכל המקומות ששקלינן וטרינן בענין דחוי, כמו בזבחים (יב, א): "מגדף בה ר' אבהו, א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה, אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרא הוא, ואי דאפרשינהו מאתמול נראה ונדחה הוא?" ושם (לד, ב) "קיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר" - דמקשינן "ולהוי ליה דיחוי?" - ובמנחות (נט, ב): "מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשרה, ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב עליה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. ואם משליקט לבונתה חשב עליה, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת". דמקשינן ע"ז "ותיהוי פך ואמאי פסלה במחשבה, דחוי הוא?" דגם בכל אלו, הנה הרגעים שהיה דחוי ישארו בתקפם בדחייתם גם עתה שהזמן, או איזה סבה ידועה גרמו שחזרו ונראו.

5והתבונן נא גם בכל המקומות בתלמוד לענין דחוי אצל מצוות - סוכה (לג, א): "בעי ר' ירמיה, נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט, מהו, יש דחוי אצל מצוות או לא", ע"ז (מז, א): "רב דימי אמר, באשירה שבטלה קמיבעי' ליה, יש דחוי אצל מצוות או אין דחוי אצל מצוות", ושם ובסוכה (לג, א) ובחולין (פז, א): "כסהו ונתגלה פטור לכסות, כיסהו הרוח חייב לכסות, ואמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא שנו, אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי"? - דגם בכל אלה הגדר הוא הכל מטעם ד"העבר" הנדחה מעכב את ה"חזר ונראה" של ההוה.

6אבל כשתצויר מציאות ש"החוזר ונראה" יעקור את הדחוי למפרע, כלומר, דע"י ההוה יתוקן גם העבר מעיקרו בזה לא אשכחינן מעולם הגדר דחוי, ולא יתכן בזה הגדר הנ"ל; דכאמור בהפרקים הקודמים הא ד"כיון שנדחה" זהו סבה ד"אינו חוזר ונראה", אבל כאן הלא כשיבוא תור המסובב נעקרה הסבה לגמרי.

7וציור כזה הלא הוא למדס"ל דבע"ח למפרע הוא גובה כשאקדיש ניזק. וא"כ צדקו מאד בעלי התוס' בקושיתם אמאי לא יהא קדוש אף לר' ישמעאל, ותפסו בתירוצם דבאמת כשגבאו הניזק לבסוף דקדוש למפרע אף לר' ישמעאל ולא שייך למימר בזה הגדר דחוי, דהא לבסוף כשאיננו מסלק בזוזי הרי אגלאי מלתא למפרע, דלא נדחה מעולם מהקרבה. ולא דמי גם להא דאמר רבא (זבחים עג, ב) "השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה", אף דלבסוף הוכרו, דשאני התם דסבת האיסור הוא הקבוע מתערובת הפסולין, והסבה הזאת אינה מסולקת למפרע גם לפי מצב ההוה, דס"ס היה זמן ששם קבוע מתערובות פסולין היה על הקרבן - משא"כ הכא.

8ומלבד זאת דבריו לא יתכנו מצד אחר, דהא כבר ביארנו דהגדר נדחה הוא רק באיסורי קדשים, אבל בשאר איסורים לא לשתמט תנא דלימא דכיון שאסור היה באיזה זמן יאסר לעולם. - ובכאן גם טרם שגבאו הניזק האיסור דרביע עליה הלא הוא האיסור חולין בעזרה דאולי יסלקנו בדמים ולא נעשה הקדש מעולם, והאיסור של חולין בעזרה הרי הוא איסור ככל האיסורין שבתורה, איסור חולין ולא איסור קדשים, ואין בזה כלל הגדר דחוי.

9ואל תשיבני מהדיחוי של ר' יוחנן (זבחים יב, א): "בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה", דגם שם הלא כל הדחוי הוא מצד החולין שבה? דדוק ותשכח, דגם שם הדחוי הוא לא מצד החציה השנית שהיתה חולין מקודם טרם שלקחה, דהא הרי הוא ככל הקדש שטרם ההקדש אינו ראוי להקרבה מצד דהוה חולין, דבודאי לא שייך בשביל זה להדחותה - והדיחוי, שבזה הוא כמובן על החציה הראשונה דהוה הקדש, ובכ"ז פסולה להקרבה - והפסול שבה הלא הוא מצד בעל מום, כיון דהוה רק חציה - ופסול מום למותר להגיד, דהוא מאיסורי קדשים - ומזה הרי נפקא ליה לר' יוחנן כל חדושא דדחוי בבע"ח, כדאמרינן ביומא (סד, א): "ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם, הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו נדחו". - וודאי פסול מום כזה לא הוה בכלל הפסוק וישאר בדחויו לעולם, אבל איסור חולין לעזרה כמובן לא מאיסורי קדשים הוה, דיהא שייך בו הגדר דחוי.