דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי ה

1[תשובה לגאון אחד]

2השגה על חדושי בפרק א' מהא דמכות (יז, ב). - הא ל"ק, דחדושי הוא רק בבשר העומד לאכילת אדם. - וגם באכילת אדם לא שייך חדושי ביוצא, אחרי דקי"ל דזריקה מועלת ליוצא - משא"כ בטומאה דאין הציץ מרצה על אכילות. - קושית הלח"מ כיון דהרמב"ם פוסק שאין הציץ מרצה על אכילות מדוע כשנטמא הבשר והחלב כשזרק הורצה בדיעבד? - חקירה בהגדר דאם אין בשר אין דם אם הוא שם פסול בפני עצמו או לא. - התוס' סוברים כהצד הראשון והרמב"ם סובר כהצד השני. - מדברי הגמ' שם בפסחים משמע כהרמב"ם.

3ע"ד מה שהשיג הדר"ג על חדושי בפרק א', דבבשר קדשים טמא לפני זריקה ליכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, מהא דמכות (יד, ב) "אמר רבא, זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש", ואחת מן המלקות הוא מצד הלאו הנ"ל, אע"ג דהזריקה לא תועיל עוד לבשר היוצא, ומה לי פסול יוצא או פסול טומאה, ע"כ ת"ד.

4הא ל"ק, דלא אמרתי זאת רק בבשר העומד לאכילת אדם כמו שלמים ותודה חטאת ואשם, וכיון שנטמא הרי אין הזריקה מרצה על הבשר מאומה ולא שייך הלאו מצד דהוי לפני הזריקה; אבל באכילת מזבח הזריקה פועלת תמיד את פעולתה, אף דהבשר פסול מצד אחר, דהא הלכה כר' יהודה, דנשפך דמה אם עלתה תרד, ובכל הפסולין אם עלו לא ירדו כדאמרינן בזבחים (פד, א), וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה ו-ז), ומה גם בנ"ד, בפסול יוצא, דהרמב"ם לשיטתו (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לג): "וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן", וע' בראב"ד שהשיג ע"ז. ונראה דטעמא דהרמב"ם משום דמפרש הא דאמרינן בספ"ק דמעילה (ז, ב): "כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה", דלשריפה ר"ל להקטרה, משא"כ באכילה, וכן מורין דברי הכ"מ בד"ה כתב הראב"ד יעו"ש. (וע"ע בתוס' יו"ט פ"ק דמעילה מ"ג בד"ה מועלין בהן וחייבין), ובודאי דה"ה גם בבשר עולה, דאע"פ שיצאו אם החזירן מקטירן לכתחלה, ולכן שפיר לוקה בזה משום הלאו הנ"ל, דהא איכא בזה היתר זריקה להתירן להקטרה, דרק לזה הם עומדים.

5אכן גם בבשר חטאת ואשם הנאכלים, כשיצאו חוץ למחיצתן שפיר לוקה לפני הזריקה משום הלאו הנ"ל, ואין בזה שום השגה לדברי; דלא אמרתי מעולם דכשיש עוד איסור בדבר מלבד האיסור דקודם זריקה שלא יעבור על הנ"ל, דזה יהיה מלתא בלא טעמא, והלא כל עיקר חדושי הוא רק היכא דהזריקה אינה באה בתור מתיר, אך בתור אוסר, דשם אינו עובר על הלאו דלא תוכל, דכל עיקרו הוא רק מצד הקדמת האכילה לפני הקרבת המתירים, ובזה הרי אין במציאות כלל מתירים, אבל ביוצא כיון דהא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא במנחות (יב, א, ודף מז, א) ובמעילה שם, וקי"ל כותיה, עי' ברמב"ם (פ"ב מהל' מעילה הלכה ו) הרי הזריקה שפיר באה בתור מתיר, ואם כי עדיין יהיה אסור לו לאכול, פסול אחר גרם לו בזה והראי', דמקודם היה בו מעילה ואח"כ לא, ונקרא אחר הזריקה "קרבו כל מתירין", דחייבין עליו משום פגול נותר וטמא, שפיר לוקה מקודם משום הלאו הנ"ל כבכ"מ לפני הזריקה, דהוא לפני הקרבת המתירים.

6משא"כ בטמא דלא שייך בזה לאמר דזריקה מועלת כמו ביוצא, דכל טעמא דר"ע הוא משום דיוצא פסול מחמת ד"א היא כדאמרינן שם במנחות, ועי' רש"י פסחים (לד, ב ד"ה א"א בשלמא יעו"ש), ואי משום רצוי הציץ הלא הוא רק על טומאת הדם ואעולין, אבל על אכילות "ר' יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות" כדאיתא במנחות (כה, ב) ובפסחים (עז, א): "ודכו"ע אין הציץ מרצה על אכילות, דליכא תנא דשמעית ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא רבי אליעזר. וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ז) וגם אחר הזריקה לא יחשב זאת לקרבו כל מתיריו עי' שם בפסחים דלא יחייב בזה משום פיגול; - וא"כ בתור מתיר אין הזריקה פועלת מאומה בזה, אך ורק לסבב ולקבוע את האיסור טומאה; וכן בפיגול לפ"מ דפסק הרמב"ם כרב גידל במעילה (ג, ב) דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה כמבואר (בפ"ג מהל' מעילה הלכה ג) ועי' בכ"מ ובלח"מ (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לג), ובאמת כן הוא מבואר בתוספתא דמנחות (פ"ד הלכה ח): "נטמא הקומץ וקטרו חוץ לזמנו עדיין מועלין בשיריים, וחייבין עליהן משום פיגול, שהציץ מרצה על הטמא" דעכ"פ חזינן מזה, דאע"ג שהיתה הקטרה, ואם כי בטומאה, אך הלא הציץ מרצה, ובכ"ז כיון דהוה במחשבת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה כר' גידל, א"כ גם שם הזריקה אינה מרצה כלל להיתר, אך ורק לאיסור, גם בזה אמרת שפיר, דלא שייך הלאו דלא תוכל, דהוא בעיקרו על אכילתו לפני הרצאה.

7והנה הלח"מ שם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לד) הקשה כיון דהרמב"ם פוסק כאמור שאין הציץ מרצה על אכילות, מדוע פסק כשנטמא הבשר והחלב דבדיעבד כשזרק הורצה ובקרבנות ומנחות צבור באין לכתחלה ג"כ (פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ז, וטו)?

8ובאמת הקושיא חמורה מאד, עי' בפסחים (עז, ב ודף עח, א) דטרחינן לאוקי מתני' כר' יהושע ואמרינן "ל"ק כאן לכתחלה כאן דיעבד" ואח"כ "ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור", ורש"י (עח, א ד"ה ביחיד) מפרש שם דהוא משום ד"טומאה הותרה בצבור" ובתוס' (ד"ה הא) מפרש משום ד"ציץ מרצה על אכילות"; אבל להרמב"ם ג"ז וג"ז לא יתכן, דהא כאמור פוסק דאין הציץ מרצה על אכילות, וגם פוסק דטומאה דחויה היא בצבור (בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה טו): "ומפני מה מחזרין על הטהורים מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בצבור, אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק", ועי' בשאגת אריה (ס' לח) - והדברים עתיקים.

9ועי' בזבחים (קד, א) ברש"י (ד"ה מידי דהוה אדיעבד), שכתב דקל היה לו לר' יהושע בדרשא זו, דאם אין בשר אין דם, דאם זרק הורצה; כלומר דלא פסיקא ליה כ"כ האי דרשא. וזהו כנראה טעמא דרש"י שם בפסחים, דאע"ג דאין הציץ מרצה על אכילות, בכ"ז בדיעבד הורצה, אבל בשיטת הרמב"ם לא יתכן גם זה, דהא כתב להדיא בטעמו של דבר מפני ש"הציץ מרצה על הטומאה" והדרא קושיא לדוכתה?

10ועלה על דעתי עתה בעמדי בענין הזה לאמר, דהנה יש לחקור בגדרא דהאי מלתא ד"אם אין בשר אין דם" מהו מהותו של הפסול בהדם, אם הוא שם פסול בפני עצמו, כלומר דכמו דאשכחינן דהדם נפסל ע"י לינה, יציאה וכדומה, כן גם זה דאין בשר סוג מיוחד שע"י נפסל הדם לזריקה; או דהפסול וחסרון שיש בבשר מתהוה גם בדם, וכמובן לא במציאות, אך בדינא, ולמשל, כשנאבדו הבשר הוי בדינא לענין הזריקה כמו נשפכו גם הדם וכן כשיצא הבשר חוץ למחיצתו או נטמא כנ"ל.

11ועל ציר חקירתנו זו תסוב מחלוקת התוס' והרמב"ם ז"ל בהא דכשזרק הדם בנטמא הבשר בדיעבד הורצה. בעלי התוס' סוברים כהצד הראשון שבחקירתנו, וממילא כיון דגם בנטמא בסוג ד"אין בשר" יחשב, הרי אינו מועיל על הדם רצוי ציץ, דהציץ מרצה רק על פסול טומאה, אבל האי דאין בשר הוא שם פסול בפני עצמו כאמור, ולכן הוכרחו לפרש בכאן דרצוי הציץ הוא לא על הדם, אך על הבשר גופא, וממילא לא יכנס כלל בנטמא להסוג דאין בשר, והא דלכתחלה לא יזרוק הוא רק מדרבנן. - והרמב"ם ז"ל סובר דאמנם כן - כהצד הראשון - הוא ההוה אמינא בגמ', שבשביל זה הוכרח לאמר דר' יהושע סובר דציץ מרצה על אכילות, שבאמת בשביל זה היה ראוי שיזרוק לכתחלה אף מדרבנן, אע"ג דרצוי הציץ מדרבנן הוא רק בדיעבד, אך הלא כיון דהציץ מרצה על האכילות, א"כ לענין הדם גם בלי הציץ מרצים, דהא אין כלל חסרון דלא ירצו אחר דיש בשר. - אך לבסוף הוא מסיק כהצד השני שבחקירתינו וא"כ קושיא מעיקרה ליתא, דנהי דאם אין בשר אין דם, וגם בנטמא יחשב זאת לאין בשר כיון דאין הציץ מרצה על האכילות, אך זה פועל רק דהחסרון שיש בבשר הוי כאילו יש ג"כ בדם, א"כ הלא שוב פסול הדם הוא רק פסול טומאה, כלומר דלענין זריקה יחשב לנו בדין כאילו נטמא גם הדם, וע"ז הלא קא מרצי ציץ. - וז"ש "אלא ל"ק, כאן לכתחלה כאן דיעבד", דמקודם שסבר דטעמא משום דהציץ מרצה על האכילות היה ראוי לזרוק לכתחלה, אבל עתה כיון דהדר מזה, וכל טעמא היא משום דהציץ מרצה על הדם - והוא מרצה רק בדיעבד ולא לכתחלה, אבל בצבור, אף אם טומאה דחויה היא הלא מרצה גם לכתחלה כמו בכ"מ בדם שנטמא.

12וא"ש מה שאמר "אלא", דהדר לגמרי מהא דלעיל, ולפירוש התוס' הלא לא הדר כלל, אך רק הוספה הוא בא להוסיף.

13וקצת ראיה להצד השני שבחקירתנו, דלכאורה א"נ דהוא פסול חדש כנ"ל, מנ"ל דהוה גם לעיכובא, דלמא הוא רק למצוה כדאמרינן בכ"מ בקדשים כשלא שנה עליו הכתוב? אבל לפ"ז ניחא, כיון דמתהוה הפסול והחסרון בבשר גם בדם, א"כ בכל האופנים הרי נכנס זאת לסוג פסול שכבר שנה עליו הכתוב לעכב.

14ומדברי הגמ' שם בפסחים משמע להדיא כשיטת הרמב"ם וכפי דברינו הנ"ל - עי' שם דפרכינן: "ור' יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא? וכו' אלא ל"ק, רואה אני את דברי רבי אליעזר בנטמא ודברי ר' יהושע באבוד ושרוף. בנטמא מ"ט משום דמרצי ציץ, הא שמעית ליה לר' יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות? אלא ל"ק, רואה אני את דברי רבי אליעזר בצבור, רואה אני את דברי ר' יהושע ביחיד. - בצבור מ"ט משום דטומאה הותרה בצבור, חדא דשמעית ליה לר' יוסי דאמר טומאה דחויה היא בצבור? וכו' אלא רואה אני את דברי רבי אליעזר בדיעבד ודברי ר' יהושע לכתחלה. - דיעבד אפילו ר' יהושע נמי מודה הוא, דקתני מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה?" וכו' - הנך רואה דמקודם שחפץ לאמר רואה אני את דברי רבי אליעזר בנטמא אף לכתחלה הוא שואל מהא דס"ל ד"אין הציץ מרצה על אכילות" ולבסוף שמסיק דהוא רק בדיעבד מקשה רק "אפילו ר' יהושע נמי מודה", ולשיטת התוס' עדיפא הו"ל להקשות דעצם הדין אינו אמת, דגם בדיעבד לא יוכשר כדמקשה מקודם? אבל לשיטת הרמב"ם א"ש, דמקודם שחפץ לאמר דסובר גם לכתחלה ע"כ צ"ל שאין כלל החסרון דאין בשר בזה, וזה לא יתכן רק למדס"ל דהציץ מרצה על אכילות, אבל לבסוף דאסקי דהוא רק בדיעבד אמרינן שפיר דאין הציץ מרצה על אכילות והוה זאת בכלל אין בשר אלא ד"דיו לבא מן הדין להיות כנדון" ועל הדם לא יעמוד פסול גדול יותר מבשר, וא"כ הוא רק פסול טומאה, דציץ מרצה בדיעבד ולכן הוא שואל רק "אפילו ר' יהושע נמי מודה".