דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי ו

1[המשך מהתשובה הנ"ל]

2לפי דברי התוס' בזבחים (קד, א) הנה כל דברי הגמ' בפסחים לא יתכנו כלל. - בנטמא הבשר הטעם משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. - אולם הרמב"ם לא פסיק כר"ש. - ועלינו לאמר דגם לזה אקשינן לדם. - ואע"ג דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה. הלא הוא משום רצוי ציץ. - אבל הרמב"ם לשיטתו דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל. - וראיית התוס' מפסחים אינה ראיה דר"י לשיטתו דאית ליה כל העומד. - נ"מ מדברינו גם לענין זבחים.

3ועוד נ"ל בזה, דגם אם הרמב"ם סובר בפירוש הגמ' כדעת בעלי התוס', בכ"ז כל דבריו בזה אמת וצדק. דהנה לכאורה לפי דברי התוס' בזבחים (קד, א ד"ה מאן דאמר), דכל עיקר טעמא דר' יהושע דנטמא בשר או שנפסל דלא יזרוק הוא רק מדרבנן מצד גזירה אטו אבוד ושרוף דליכא בשר כלל, אבל מדאורייתא משמע דלא שייך בזה לאמר "אין בשר אין דם" כיון דאיכא במציאות; א"כ הרי כל דברי הגמ' בפסחים בסוגיא הנ"ל לא יתכנו כלל, דל"ל כל הני מילתא דהציץ מרצה על אכילות וטומאה הותרה בצבור, הא הדבר פשוט דבצבור לא גזרו?

4ובאמת נחוץ להתבונן, הא מפשטות הכתוב לא נוכל למילף רק כשאין בשר במציאות, ומדוע פשיטא ליה להגמ' כ"כ דגם כשנפסל בכלל "אין בשר"?

5וע"כ עלינו לאמר כמו שביארנו בפרק ג' דכיון דאמרינן דכל העומד לשרוף כשרוף דמי כדאיתא במנחות (קב, ב) לכן יחשב זאת לאין בשר. [ועי' בגיטין (עט, א) אבל קדמה "דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה קאזיל ובשטמ"ק בבא קמא (יז, ב ד"ה בעיא רבא קושית ריב"ק בר' מאיר ז"ל)] אולם הרמב"ם משמע דסובר דלא אמרינן דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולית הלכתא כר"ש, והראי' דפסק (בפ"ד מהל' פסוהמ"ק הלכה יט): "המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי וכו'. ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסוהמ"ק". ועי' בכריתות (כג, ב): "אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל", ואמרינן בגמ' (כד, ב), דטעמיה משום דסובר "כלי שרת מקדשין בו את הפסול לכתחלה ליקרב וכל העומד ליזרק כזרוק דמי", והרמב"ם הלא פוסק (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה יט): "וכלי שרת מקדשין דם הפסול לקרב", וע"כ, דטעמיה דפסק כנ"ל גבי אשם תלוי דהבשר ישרף הוא משום דסובר, דלא אמרינן דכל העומד. - ועי' בחלקת מחוקק באהע"ז (ס' קכד סק"א) ובב"ש שם (סק"ב) וא"כ הדרא קושיא לדוכתה?

6ועלינו לאמר, דאמנם כן כשנפסל הבשר קרינן ביה "יש בשר" כיון דלא הוה כשרוף; אלא כיון דכל עיקר דינא דאם אין בשר אין דם, לאו מסברא קאמרינן אך מגזה"כ "ועשית עולותיך הבשר והדם", ומקשינן זה לזה, דכמו שאין דם אין בשר כך אין בשר אין דם, גם לענין זה אקשינן דכמו שכשנטמא הדם או שיצאו חוץ למחיצה דאין בשר, כן כשנטמא הבשר או שיצא אין דם, ולאו משום דהיא בכלל אין בשר, דהא ס"ס יש כאמור.

7ואע"ג דבאמת כשנטמא הדם יש בשר בכ"ז, כדאמרינן "דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה"? אך הלא הוא מצד מלתא אחריתי מצד הרצוי של הציץ, אבל מצד הדם לבד הרי אין בשר בכה"ג, וממילא בבשר דלא שייך רצוי ציץ כנ"ל מקשינן שפיר, דמצד הבשר לבד נטמא הבשר אין דם.

8והנה הרמב"ם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לו) פוסק: "וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל" ועי' בכ"מ ובלח"מ - וז"ש פסחים (טז, ב) "מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר", ומבואר דלדידיה טהור לגמרי אפילו מדרבנן; ולהכי לא נמצא ברמב"ם כלל האי דינא דדם שנטמא וזרקו דבמזיד לא הורצה המובא בכ"מ בש"ס שם בפסחים וביומא (ז, א) וביבמות (צ, א) וגיטין (נד, א) וזבחים (מה, א) ומנחות (כה, א), ועי' מה שכתב הרמב"ם (פיה"מ עדויות ח, ד): "והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זה שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחייא טהור" אבל עכ"פ כיון דלדידיה דם קדשים אינו מקבל טומאה כלל, ולא משכחת מעולם דטומאת הדם יעשה איזה עכובא בבשר, וא"כ מנ"ל דטומאת הבשר יעשה איזה עכובא בדם כיון דלא מצד הסברא קאמרינן כנ"ל, אך מהקישא של הכתוב וזאת הרי בודאי לא נכלל בהכתוב?

9ולכן צדקו בעלי התוס' ז"ל שאמרו, דבאמת בכאן לא שייך לאמר "אם אין בשר אין דם" והוא רק מדרבנן מצד גזירה אטו אבוד ושרוף, אחרי דגם הם סוברים כנ"ל דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל - עי' בפסחים (יז, ב ד"ה אבל דם לא).

10ובמנחות אע"ג דלא שייך כנ"ל, דהא שם כשנטמא הקומץ אין שיריים מדאורייתא, אי לאו משום רצוי הציץ, וא"כ הרי אפשר להקיש דג"כ כשנטמאו הבשר אין קומץ? עי' בתוס' מנחות (ט, ב בד"ה אותן שיריים) שכתבו: "וי"ל, כיון דילפינן מנחה מזבח תהא כזבח, דכיון דלא אבדו הוי כאילו הן בעין; וצריך לחלק בין זה לנטמא, דכיון דאין זבח נפסל ע"י חסרון, אע"ג דשיריים נפסלים עבדינן ליה כזבח להקטיר קומץ עליהם". א"כ ה"נ כיון דס"ס בזבח כשנטמא הבשר יש דם מדאורייתא, ה"נ במנחה אע"ג דשם לא שייך הטעם של זבח.

11ולכן פסק שפיר הרמב"ם דבין בזבחים ובין במנחות כשנטמא, ביחיד אם זרק והקטיר הורצה, ובצבור זורק ומקטיר לכתחלה, אע"ג דאין הציץ מרצה על טומאת אכילות, ואע"ג דטומאה דחויה היא בצבור, כיון דכל טעמא דלא יזרוק ולא יקטיר הוא רק מדרבנן.

12וראיית התוס' שם בפסחים מהא דאמ"ר מתני' דלא כר"י, אלמא דזקוקים אנחנו דוקא לטעמיה דציץ מרצה על אכילות, אינה ראיה כלל לפ"ז, דלר' יוסי לשיטתו כנ"ל דאית ליה דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, ולדידיה בודאי כשנטמאו השיריים לא יקטיר מדאורייתא אי יסבור כר' יהושע, דהא קרינן בזה "אין שיריים" במציאות כיון דכשרוף דמי, משא"כ לפי ההלכה דלא אמרינן דכשרוף דמי.

13וכל מה שטרחנו בזה ליישב דברי הרמב"ם הוא רק מצד מנחות, אבל מצד זבחים באמת קושית הלח"מ מעיקרה ליתא, דהא הרמב"ם פוסק דציץ מרצה על העולין, וא"כ מדאורייתא הוה כמו החלב קיים דזורק את הדם, והפלא על הרב לח"מ שהקשה מזבחים? אולם נ"מ מדברינו גם לענין זבחים כשנאבדו האימורין וגם כל הבשר נטמא דבכ"ז בדיעבד הורצה, אף דשם לא שייך הא דציץ מרצה על העולין - כמובן.