דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי ז

1[המשך מהתשובה הנ"ל]

2בהנחתנו הנ"ל יש להגיה אור נוגה על דברי הרמב"ם החמורים בהל' מעילה. - מה שחידש בפ"ג הנ"ל, דכל קדשים שנפסלו יצאו ידי מעילה ד"ת, ובאו ע"ז בחבילי קושיות ממעילה (ב, ב) מכריתות (יג, ב) מהמשנה ומקושית הגמ' שם. - וגם דבריו שם בפ"ג הנ"ל דנהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמאו בכ"ז פטור קשים מאד. - וגם סותר הרמב"ם את עצמו לדבריו שם בהלכה א' ובהלכה ט'. - עפ"י דברינו הנ"ל יתישבו הכל. - ובהקדם דעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות מעילה) דאזהרה דמעילה הוא מהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - גדר המעילה כפי המבואר במעילה (טו, א) הוא לאו מצד איסור קודש, אך מצד דמיוחדין לד'. - השקלא וטריא בגדר המצוה של הקרבת המתירים, אם המצוה הוא בכל הקרבן או רק בחלק האכילת מזבח לבד. - הגע עצמך באלה הפסולין דאין בהן מעילה לכו"ע האם פקעי בהו איסור קודש? - הוא הדבר אשר אמרנו דאיסור קודש הוא איסור ככל האיסורין שבתורה, והמעילה הוא מצד דמיוחדין לד' דהוא מושג קניני וממוני. - בזה תסולק קושית התוס' על רש"י בקדושין (נז, ב). - בזה יוצדקו גם דברי המהרש"א שם (נו, ב). - לפ"ז מכל המקומות שהקשו על הרמב"ם אדרבא יש ראיה לדבריו. - ההבדל בין אכילת מזבח לאכילת אדם, דשם אין כאן מושג הלכתחילה ודיעבד. - חילוק הנתה"מ דבקדשי בדה"ב המעילה הוא מצד גזל ובקדשי מזבח הוא מצד כפרה, אינו נכון, אלא הכל מצד דמיוחדין לד' - ומוכח מזה דהרמב"ם סובר כרב גידל בכל הדברים. - אולי יש חילוק בין זבחים למנחות. - [ההשגה על ראיתו מפיגול אינה השגה. - כשעצם האיסור אחד הוא, אך משתנה בפרטיו שם לא שייך הגדר דאין אחע"א].

3נחזור לענינינו מה שחדשנו, דהיכא דליכא היתר זריקה בדבר אין הלאו דלא תוכל, וגם חלקנו בין יוצא לנטמא, דבהראשון עובר על הלאו הנ"ל ובהאחרון אינו עובר כנ"ל.

4והנה אחרי עיון מעט בזה, כמדומה לי, שיש בזה להגיה אור נוגה על דברי הרמב"ם החמורים מאד בהל' מעילה. בראשונה מה שחדש (בפ"ג הלכה א') דכל קדשי מזבח שנפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות וכו' מועלין בהן מד"ס. וכבר באו ע"ז בחבילי קושיות. א) מהא דמעילה (ב, ב) "עלו מהו שירדו, רבה אמר אם עלו ירדו, רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו וכו'. תנן, קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן, בשלמא לרב יוסף ניחא, אלא לרבה קשיא? מאי מועלין בהן מדרבנן". הרי לרב יוסף דקי"ל כותיה משמע דמועלין מדאורייתא?

5ותירוצו של הכ"מ דהא דלרב יוסף הוה מדאורייתא היינו אליבא דרבי שמעון, אבל לרבי יהודה הא אמרינן דלכו"ע ל"פ דאם עלו ירדו, אינו נכון כלל, דהא הרמב"ם בעצמו פוסק בכל הני פסולים דקחשיב הכא (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה ז), שאם עלו לא ירדו? וכבר הקשה זאת שם הלח"מ.

6ב) מהמשנה דכריתות (יג, ב): "יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב, והוא נותר, מן המוקדשין, ביוהכ"פ". אלמא, דחייב מעילה מדאורייתא אף על נותר, אע"פ שלכתחלה בודאי אינו ראוי למזבח, וע"כ דמעילה בכאן הוא דאורייתא, דעל דרבנן ליכא אשם מעילות כמבואר במעילה (שם) "מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן, דאורייתא משלם חומש ואשם, דרבנן לא"?

7ג) קושית הגמ' שם בכריתות: "ונתני ה' חטאות ונוקמה כגון שאכל כזית פיגול?" לא יתכן כלל לפ"ז, דפיגול הרי הוא בר' עבודות של דם, והרמב"ם הרי כותב להדיא שם "או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום", דאין בזה מדאורייתא מעילה, וא"כ אם יהא ה' חטאות הרי לא יהיה אשם מעילות? [ועי' בתוס' זבחים (סז, א ד"ה והרי) ומשמע קצת משם דגם הם סוברים בזה כהרמב"ם עי"ש] והשנית, דבריו שם (בפ"ג הלכה יא) "נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא וכו' הר"ז פטור", והוא מהגמ' דמעילה (י, א) "הכל מודים, שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה דפטור", אכן בכ"ז קשים מאד דבריו גם בזה, דהא בתוס' שם (ד"ה הכל מודים) הקשו: "האי בשר קדשי קדשים שנטמא ה"ד אי קודם זריקת דמים אמאי אין מועלין, והא ביוצא וכו' אפילו ר"ע לא פליג אלא בנהנה לאחר זריקה משום דאתא זריקה ומפקי מידי מעילה, אבל קודם זריקה מודה דמועל וכו'? ונראה לפרש, דהכא מיירי בנטמאת קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה, וקמ"ל אע"ג דאיכא מצות שריפה עליה מ"מ מכי זריק חשוב נעשה מצותו", אבל הרמב"ם שבפירוש אמר בדבריו "נהנה קודם זריקה" הרי הדרא קושיא לדוכתה?

8וגם סותר הרמב"ם את עצמו בסתירות גלויות דשם (הלכה א) כתב: "אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו, ואח"כ לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר או האימורין וכו' בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן, שהרי היה לו שעת התר לאכילה כמו שביארנו". הרי דדוקא כשנזרק הדם ואח"כ נטמא הבשר רק אז אמרינן דאין מועלין.

9ושם (הלכה ט): "יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ, אע"פ שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן, שהרי קרב הקומץ כמצותו". וזה סתירה גלויה לכל הנ"ל; דמרישא (הלכה א) משמע, דבנטמא קודם הזריקה אף כשזרק אח"כ נמי מועלין, והראי' דמקודם כלל שם נטמא ויצא ביחד ואח"כ הוסיף דברים מיוחדים ליוצא וכתב "או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים" ועי' בכ"מ שכתב ע"ז "כלומר, ואח"כ זרק הדם דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר", הרי דרק ביוצא אין מועלין אף כשיוצא לפני הזריקה כיון דזרק אח"כ, אבל בנטמא רק אז אין מועלין "אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואח"כ נטמא" דאל"כ הרי היה לו לכלול יוצא ונטמא בהדי הדדי. - ומסיפא (הלכה יא) הרי דיבר בפירוש, דאף קודם זריקה אין מועלין בנטמא וכאן הוא כעין פשרה בין שני הקצוות, דקודם זריקה מועלין בנטמא, ולאחר זריקה לא, כדעת התוס'.

10ובאמת הפשרה הזו לא תתכן להרמב"ם מצד אחר, דהא, כאמור, דעתו דאין הציץ מרצה על אכילות, ואם יש מעילה בנטמא לפני הזריקה, הלא גם הזריקה לא תועיל להוציא זאת? וע' בפסחים (עח, א): "הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא? אלא למקבעיה בפיגול ולאפוקי מידי מעילה קמפלגי, רבי אליעזר סבר, מרצה ציץ עליה ומשוי ליה כטהור וקבע ליה בפיגול ומפיק ליה מידי מעילה, ור' יוסי סבר, לא מרצי ציץ עילויה ולא מפיק ליה מידי מעילה". הרי בפירוש אתמר, דלמדס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות אין הזריקה מוציאה מידי מעילה?

11וגם להתוס', אם כי לשיטתם אזלי בפסחים, דמסקנת הגמ' הוא דציץ מרצה על אכילות, בכ"ז גם לדידהו קשיא, דמאי פריך הגמ' על הא דנטמא "פשיטא", כיון דהא אדרבא יש פלוגתא דתנאי בזה והוה לן למיפרך להיפך "לימא כתנאי"?

12אך עפ"י דברינו הנאמרים לעיל יש חומר בידינו להאיר אור נוגה על כל הדברים העמומים האלה, נעשה נא סך-הכל מכל דברינו ותצאנה לנו ההנחות האלה:

13א) רק אז עובר על הלאו דלא תוכל כשיש בזה היתר זריקה, אבל במקום שלא יוכל לבוא מעולם לידי היתר זה אין כאן הלאו הנ"ל.

14ב) וכמובן, דכ"ז הוא רק בקדשי מזבח כאלה שהלאו בהם הוא רק מצד הזריקה, כמו למשל חטאת ואשם דכשנזרק הדם הרי נעשה היתר, אבל בקדשים אלה שהלאו הנ"ל הוא אצלם ג"כ לאחר זריקה, כמו עולה ואימורים וכדומה במנחות, אין הבדל בזה אם יש היתר זריקה או לא. ואע"ג דגם בזה הן הלאו הוא מצד אכילת מזבח, אך הלא קי"ל כמעט בכל הפסולין דאם עלו לא ירדו כמבואר (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה ז), א"כ עדיין שם אכילת מזבח לא נפקע מהם.

15ג) יש הבדל בין יוצא לנטמא, דבהראשון כיון דזריקה מועלת ליוצא עובר על הלאו הנ"ל, אבל בטמא כיון דאין הציץ מרצה על אכילות אין כאן הלאו הזה באכילות אדם לפני הזריקה, ובכ"ז באכילת מזבח כיון דאם עלו לא ירדו עובר על לא תוכל לאכול בשעריך כנ"ל.

16ד) דעת הרמב"ם (בפ"א מהל' מעילה הלכה ג) "ואזהרה של מעילה מזה שנאמר, לא תוכל לאכול בשעריך וגו' מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולה לשם, והוא הדין לשאר כל קדש". ועי' בראב"ד ובכ"מ ובמשל"מ שם ובלח"מ (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הל' לד), וא"כ ממילא בכ"מ דעובר על הלאו הנ"ל שם יש מעילה מדאורייתא, ומכלל הן אתה שומע לאו.

17והיוצא מזה, דבשר קדשי קדשים שנטמא או שנפסל מסבה אחרת טרם קרבו כל מתיריו אין בהן מעילה מדאורייתא, אבל באימוריהן או בעולה שכולה כליל יש הבדל, שאם נפסל בפסולין כאלה שאף אם עלו ירדו אין בהן מעילה מדאורייתא, אבל בפסולין שרק לכתחלה לא יעלו מועלין בהן מן התורה. - וגם מה שאמרנו ברישא, דבקדשי קדשים הנאכלים אין מעילה בפסולים יש בזה יוצא מן הכלל, למשל יוצא, אע"ג דגם הוא פסול אך כיון דזריקה מועלת שפיר מועלין לפני הזריקה וכן בפיגול למאן דפליג אר"ג וס"ל דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, תו מועלים מדאורייתא לפני הזריקה.

18והצעת הדברים בגדר מעילה כך הוא, עי' במעילה (טו, א) "א"ר ינאי, אין חייבים משום מעילה אלא, על קדשי בדק הבית ועולה בלבד, מ"ט, דאמר קרא, 'נפש כי תמעול מעל מקדשי ד'', קדשים המיוחדין לד' יש בהן מעילה, אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים". ועי' בתוס' זבחים (מה, א ד"ה רואה אני): "ועוד י"ל, דר' ינאי לא איירי אלא בדבר הניתר לטהורים, אבל באימורים ועולה, דהמעילה לא פקעה, פשיטא דאיכא מעילה דאורייתא". והנה בודאי לא עלתה על דעתו דר' ינאי לאמר, דבדבר הניתר לטהורים אין בזה כלל איסור הקדש, אלא דחדש, דגדר המעילה הוא לא מצד איסור קודש לבד, אך מצד דמיוחדין לד'. דבכל קדשים יש בהן איסור מצד שני המושגים האלה, אבל בדבר הניתר לטהורים ס"ל, דאף דטרם הותר הנה רק איסור קודש רביע עליה, אבל קניני ד' לא הוי - ואף דההלכה לא כן וכמסקנת הגמ', דבכל קדשי קדשים איכא מעילה מדאורייתא, הוא רק דבאמת אף בדברים שיש בהן היתר, אך כיון דההיתר יתהוה רק ע"י המזבח, ע"י הזריקה או ע"י ההקטרה, הרי הן לפני ההיתר מיוחדין לד' כולם, - והשקלא וטריא הוא בגדר המצוה של הקרבת המתירים, אם המצוה היא בכל הקרבן או רק בחלק האכילת מזבח לבד, כלומר אם כי בפועל מקריבין רק חלק ממנו, אך בכח, ר"ל בדינא, הוא במקום כל הקרבן או לא, דמקודם ר"ל כהצד השני ולבסוף הדר מזה.

19אבל באמת אה"נ דבעינן במעילה שיהא בדבר צורך ד', עי' ברש"י זבחים (מו, א ד"ה הוא לפני כפרה) שפירש: "דפשיטא לן, כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו, דכיון דלית ביה תו צורך גבוה ולא קרינן ביה קדשי ד'" - וביומא (נט, ב) ובמעילה (יא, א) עי"ש.

20והגע עצמך, באלה הפסולין דאמרינן בהן דאם עלו ירדו, דכו"ע מודים דאין בהן מעילה מדאורייתא, האם פקעי בהו איסור קודש? עי' בהמהר"מ בקדושין (נז, ב בתוס' ד"ה מה) דכתב, דאף בקדשים שמתו איסור קודש לא נפקע, דהא באמת גם בפסוהמ"ק שנפדו איסור קודש בכ"ז לא פקע לגמרי - ע' בקדושין (יג, ב) דמשמע להדיא דאיסור גיזה ועבודה היא מצד המשכת האיסור, ולא איסור חדש - או לר"ע, דס"ל דזריקה מועלת ליוצא, דגם שם מלבד מה דאסור הבשר מצד יוצא הן גם עדיין איסור קודש רביע עליה - ועי' במעילה (ז, ב ודף ח, ב): "א"ר חנינא, ליוצאין, ור"ע היא, דאמר זריקה מועלת ליוצא, דלאו בת אכילה היא". ושם ברש"י (ד"ה א"ר חנינא ליוצא) שכתב: "אבל לאכילה לא מרצה הא הזאה", דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דהא לא עדיף מיוצא לאחר הזריקה, ואיך פלגינן הדבר, דהאיסור קודש ישאר מצד חסרון הזריקה, והמעילה תסולק מצד הרצאת הזריקה? או לפ"מ דר"ל במעילה (ד, ב), דהיתר שחיטה שנינו או היתר זריקה שנינו, ול"ד היתר אכילה, שכבר הקשו שם בתוס' (ד"ה היתר): "וא"ת, בשלמא אי אמרת היתר אכילה שנינו היינו דקרי ליה היתר לכהנים, דהיינו לאחר זריקה, שאז מותר באכילה, אלא א"א היתר זריקה מאי היתר לכהנים איכא?" ודחקו שם לאמר, משום דכיון דעומד לזרוק כזרוק דמי. - והקשו ע"ז, א"כ לבעיא אי הלכה כר"ש או כרבנן? אכן באמת גם אם הלכה כר"ש דכזרוק דמי, אבל האם יש בזה גם הוה אמינא דיסולק האיסור קודש בהיתר זריקה לבד? ועי' בתפארת ישראל במשניות ובמלא הרועים.

21אבל הוא הדבר אשר דברנו, דמלבד איסור קודש בקדשים יש בהן איסור מצד דמיוחדין לד' והאיסור קודש הוא איסור ככל איסורין שבתורה שאין בהן מעילה, והמעילה היא רק מצד דמיוחדין לד', דהוא מושג קניני וממוני, וזה הטעם בכל אלה הדברים שפרטנו דאין בהן מעילה משום דהמושג הנ"ל אין בזה, אף דהאיסור קודש בתקפו עומד. - ויוטעם מאד מה דר"ל דהיתר זריקה שנינו, דהלא בדבר שיש בהן היתר לכהנים אמרנו דאיכא מעילה מצד דמצות הקרבת המתירין הוא בכח בכל הקרבן, וע"ז חקר, כיון דכבר נתקבל הדם בכוס, א"כ כבר הוברר החלק מזבח והשאר לא הוי איפוא מיוחדין לד', או אולי כיון דדם הכוס משפיעין על כל הקרבן הרי הוא עדיין כולו צורך ד'.

22ובהדברים הפשוטים האלה תסולק קושית התוס' על רש"י בקדושין (נז, ב) ד"ה מה שלי בשלך ועו"ש ובמהר"ם שם - דבאמת השחיטה בחוץ או גם מיתתם אינה מסלקת כלל איסור, אלא רק מפקיעה מושג הקניני, כי ע"כ אין לזה שום שייכות לענין שלך בשלי, לסלק איסור אבר מן החי.

23ובזה יוצדקו גם דברי המהרש"א שם (נו, ב) שהקשה על קושית התוס' (ד"ה המקדש בערלה) דלתני פגול ונותר וטמא; דקארי לה מאי קארי לה: "תפ"ל דמשום איסור קודש אינה מקודשת כדתנן לעיל המקדש בחלקו וגו'? וי"ל דפסיקא להו בשום דוכתא בפיגול כו' דפקע מינייהו איסור קודש". ועי' בפנ"י ובהרש"ש שם ובחת"ס חאה"ע (ח"ב סי' קנב) שבאו עליו בחבילי קושיות. - אבל לפ"ז אם כי לשונו מגומגם, אך בתכנו צדק מאד, דאין לזה ענין כלל להא דהמקדש בחלקו, דשם הא דאינה מקודשת הוא לא מצד האיסור קודש כמובן, דהא מיירי לאחר הזריקה, אך מצד הממון, דממון של אחרים הוא כדאמרינן שם, דכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו; אבל בפיגול וכו' הא אדרבא דהממון וקנין גבוה נפקע מזה, והאיסור קודש נשאר רק דהוא איסור ככל אסורין שבתורה, ושפיר הקשו דלתני זאת בכלל כל האיסורין.

24ועתה נחזי אנן, דמכל המקומות שבאו בתיובתא על הרמב"ם אדרבא סיועי קא מסייע ליה. - ומראשון נפתח, מהא דמעילה (ב, ב) הנ"ל דשם מבורר דבמקום דאם עלו לא ירדו מועלין מדאורייתא, אבל הלא כ"ז רק מצד כיון דס"ס לא ירדו הרי הן עדיין מיוחדין לד'. וא"כ הגע עצמך, דכ"ז שייך רק באכילות מזבח, אבל באכילת אדם דכל טעמא מאי דנחשבו מיוחדין לד' הוא, כאמור, משום דהדם העומד להזרק למזבח משפיע בהרצאתו על כל הקרבן, וכיון דהרצאה לא תהיה כאן בכל הפסולין הנ"ל, במה הוו צרכי ד' - ואם באכילת מזבח עוד שייך לבוא בזה מצד דאם עלו לא ירדו, אך איזה ענין הוא לאכילת אדם, דשם במקום דאין הרצאה האיסור הוא איסור לעולם, ואין כאן מושגי הלכתחלה והדיעבד.

25ולא רק מכללא אתמר זאת להרמב"ם, אך בפירוש אתמר ד"אמר רבא, הכל מודים, שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור, פשיטא, מאי קא מפסיד"? (מעילה י, א) והקושיות הרבות שיש בזה הלא כבר בארנו וכעת נוסיף רק ע"ז דיוק חזק למה כתב ברישא בשר דוקא ובסיפא אימורין וגם מה שייכות יש בין רישא לסיפא לפי שיטת התוס'?

26אבל להרמב"ם יתבאר הדבר כמין חומר, דמראה בזה באופן בולט את ההבדל בין אכילת אדם לאכילת מזבח, דבהראשונה כיון דנסתלקה ההרצאה שבזריקה שוב לא הוי מיוחדין לד', ובאכילת מזבח הוא אחר שנעשה מצוותן, אבל טעם אחד לשניהן, ונקט נטמא לדוגמא דשם אין הזריקה מרצה כלום בבשר, דאין הציץ מרצה על אכילות, משא"כ ביוצא וכדומה - וקושית התוס' שם כמובן מסולקת מאליה.

27והרמב"ם כלל זאת בלשונו הזהב "וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות וכו' מועלין בהן מד"ס, בד"א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים", ובסיפא כתב "ואח"כ לן הבשר או האימורין, או שנטמא הבשר או האימורין או שיצא הבשר או האימורין". והדברים מדברים בעצמם, דברישא מיירי רק באכילת אדם, דרק אז אמר דהמעילה הוא רק מד"ס, אבל בסיפא מיירי בין באכילת אדם ובין באכילת מזבח.

28ודבר שאצ"ל, דעתה אין קושיא כלל מהא דמשנה דכריתות דיש אוכל אכילה אחת וכו' דשם הלא מיירי באכילת מזבח כמובן.

29ועי' בתוס' ישנים שם בכריתות דכתב "והא דחייב אשם מעילות אנותר, אע"ג דלא שוה מידי. ואמרינן בפרק כל שעה (פסחים כט, א) האוכל חמץ הקדש, במועד לא מעל? - התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה" ועי' בנתיבות המשפט (ס' כח, סק"ב). אך לשיטתינו זו הדבר פשוט דהא "אלו אם עלו לא ירדו הלן וכו'" זבחים (פד, א) וגם לא נחוץ להפריד בין הדבקים בגדר מעילה כמו שחלק הנתה"מ הנ"ל, דבקדשי בה"ב המעילה היא גדר גזל ובקדשי מזבח הוא משום כפרה, אלא הכל הוא מצד גדר אחר, מפני דמיוחדין לד' בכל חד לפי מהותו, בקדושת דמים מצד השווי דרק זה מיוחד לד', ובקדושת הגוף מצד האכילת מזבח שיש בו.

30וגם ה"ורמינהו" שהקשינו שהרמב"ם סותר את עצמו מיניה וביה לענין מעילה בטומאה נמי יתיישב כמעט - דהלא ראה זה פלא היוצא מדברינו הנ"ל, דבאכילת אדם בקדשי מזבח, הנה במקום דמועלין לעולם, שם המעילה היא רק מדרבנן ואדרבא היכא דהמעילה היא רק עד הזמן בשביל זה המעילה היא מדאורייתא; וא"כ מהרישא לסיפא אין כלל סתירה, דאדרבא זו היא הנותנת שמשמע (בהלכה א) שם, דכשנטמא הבשר טרם הגיע הדם למזבח כנ"ל מועלין לעולם, בשביל זה כתב שם (בהלכה יא, ו), דבזה אין כלל מעילה מדאורייתא, - אך מובן דמעילה דרבנן יש בזה ונקט פטור משום שזה לשון הגמ', וכדרכו תמיד, אבל הכונה בודאי דפטור ממעילה דאורייתא.

31ויהיה מוכח ג"כ מזה דהרמב"ם סובר בכל הדברים כרב גידל, גם בהא דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, ולא כהר"י קורקוס ז"ל שהובא דבריו שם בכ"מ, דהא בכל אלו דמועלין בהן מד"ס חושב הוא ז"ל גם "או שעשאן במחשבת הזמן או המקום" ולדברינו אדרבא דזה דוקא לר' גידל, אבל להחולק עליו וס"ל, דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה שוב יהיה לפני הזריקה מעילה מדאורייתא.

32ומציעתא (בהלכה ט) באמת קשה, וגם מלבד זה הוא סותר שם מה שכתב (בפרק ב הלכה ז), אך לנדון זה אולי יש איזה חילוק בין זבחים למנחות, עי' במל"מ (בפי"א מהל' מעה"ק הלכה ד) ובמנח"ח (מצוה תמח אות א) לענין זה אי לוקין במנחה משום הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, והביא ראיה דהרמב"ם ס"ל דאין לוקין מהא דבעיא לן בזבחים (קי, א) עי"ש. ואם זה אמת הן גם אזהרתו של מעילה במנחה תהיה מאיזה טעם אחר.

33[ומה שהשיג הדר"ג עלי על ראייתי מפיגול דבעינן קרא דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וקשה לר"ש דאית ליה אין אחע"א אף בקדשים וע"כ דליכא בזה הלאו דלא תוכל. ואומר הדר"ג, דגם אם נימא כנ"ל עדיין יקשה דהא ס"ס איסור קודש לא נפקע בודאי ואיך יחול ע"ז פיגול? הלא, כמדומה לי, שהדבר פשוט, דרק אז שייך לאמר אין אחע"א היכא דכל אחד מהאיסורים הוא מהות בפני עצמו, כמו אשת אח ואחות אשה, חמותו וא"א - עי' ביבמות (לב, א) אבל אם עצם האיסור חדא הוא, אך משתנה בפרטיו, פושט צורה ולובש צורה, שם לא נוכל בודאי לבטל את השתנותו מטעם דאין אחע"א.

34וזו היא ראייתי, דאי נימא דמקודם יש הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, דהוא מיוחד מצד דהוי לפני הזריקה הרי לא יחול ע"ז איסור פיגול, דהוא איסור מסוג ומהות אחר לגמרי, אבל כיון דהלאו הנ"ל אין בזה, ואיסורו הוא מצד הקדש שבו ונכלל בהלאו דלא יאכל כי קודש הוא, הר"ז כולל כל הדברים, שאין בהן היתר אכילה מצד הקדש שיש בהן - ועי' רש"י פסחים (כד, א ד"ה כל שבקודש): "מדכתיב כי קודש הוא יתירא לרבות על שאר פסולי קדשי קדשים בלאו כגון פיגול ויוצא ונפשך דמו". הרי דהוא כולל גם חסרון מתת הדם וגם חסרון מצד פסולו בגופו כמו פיגול ויוצא, וא"כ אי נימא דיחול הפיגול, לא יהיה בזה מהות איסור חדש נוסף על הקודם, אלא דאותו האיסור מצד הקודש ישתנה בצורתו, דיחשב ש"בקודש פסול" לא מצד הדם אך מצד הפיגול, אך עצם האיסור לא נשתנה כלל דהכל הוא מצד "כי קודש הוא" - (ועי' רש"י פסחים (עז, ב) דם כי ליתא מעכב, דהא תרוייהו מודו אם אין בשר אין דם, דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכיון דכפרה ליתא איסורא להיכן אזל עי"ש).