דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי ח

1דעת הרמב"ם (בפ"ג מהלכות פסוהמ"ק) דבנפגם המזבח אחר הזריקה לא שייך הגדר דנראה ונדחה. - מדברי התוס' זבחים (סא, ב) נראה מפורש דפליגי ע"ז. - קצת ראיה לשיטת הרמב"ם, דלשיטת התוס' קשה מדוע בעינן שלשה פסוקים למעט מזבח שנפגם, לא ליכתוב רק הכתוב השלישי ודי בזה. - לכאורה קשה לכו"ע, ל"ל האי ד"זבחת עליו" - מובן, דנ"מ רבתי יש כשיתוקן המזבח אח"כ, וממילא אין מזה ראיה גם להרמב"ם. - ומלבד זאת תירוצנו בהפרקים הקודמים על קושית התוס' במנחות על הא דשיריים אסורין באכילה, תירוצנו הנ"ל שייך גם בזה. - חקירה בהגדר דאין חוזר ונראה, אם משום דנמשך מהות האיסור כמקדם, או דהדחוי גופא זהו סבה חדשה לפסול. - ובזה פליגו התוס' והרמב"ם.

2רמב"ם (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה כב-כה) "מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש, שעדיין לא נזרק דמם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה המזבח יקרבו, שאין בע"ח נדחין. הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותן שהדחוי מעיקרא אינו דחוי. וכן אין אוכלין קדשים והמזבח פגום שנא' 'ואכלוה מצות אצל המזבח', והוא הדין לקדשים קלים, שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום עד שיבנה".

3והננו רואים מזה ברור, דהרמב"ם מחלק בין נפגם קודם הזריקה ובין נפגם אח"ז, דבהראשון שייך הגדר "נראה ונדחה אין חוזר ונראה", ולכן כתב בסתמא "נפסלו כל הקדשים שעדיין לא נזרק דמם" אף כשיבנה ויתוקן המזבח אח"כ; וכל טעמא דבקדשים חיין או הקדיש בהמות עד שלא נבנה דאינם נדחים, הוא רק משום דבע"ח אינם נדחים, ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי; אבל בנפגם אחר הזריקה בקרבנות או במנחות אחר ההקטרה אין שייך הגדר דנראה ונדחה, שהרי כתב להדיא "שאין אוכלין והמזבח פגום עד שיבנה".

4ורבותינו בעלי התוס' אינם מחלקים בזה מאומה וסוברים, דבכ"מ גם בנפגם אחר הזריקה אמרינן דכיון שנדחה אין חוזר ונראה; עי' בזבחים (סא, ב) בד"ה ולאחר שיפרקו כתבו: "וא"ת ובמנחות (צה, א) אמאי תלי טעמא ביוצא בלחם הפנים, תפ"ל משום פגימת המזבח, ואי חזרו והעמידו בו ביום ואז יאכלוהו, הא כיון שנדחה אינו חוזר ונראה לאכול?" וכן הקשו כנ"ל בד"ה אע"פ שנסע - [ואמנם עי' בב"מ (נג, ב) בד"ה ל"פ רבנן דכתבו בפירוש כהרמב"ם בזה].

5ונ"ל להביא קצת ראיה לשיטת הרמב"ם. דהנה משלשה כתובים אנו ממעטינן מזבח שנפגם: א) "וזבחת עליו את עולותיך את שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר" (זבחים נט, א). ב) "אבנים שלמות" (שם נד, ב ובע"ז נב, א). ג) הא ד"אכלוה מצות אצל המזבח" כנ"ל, וכולהו מצרך צריכי, דמהראשון ממעטינן שחיטה, מהשני זריקה ומהשלישי אכילה. ולשיטת התוס' יקשה לא לכתוב רק הכתוב השלישי ודי בזה לדעת הכל, דכיון דמזבח שנפגם אין אוכלין הקדשים לעולם אף כשיתוקן אח"כ, א"כ הרי מיקרי זאת "אין בשר" כמו כשנטמא הבשר, ולפי ההלכה כר' יהושע דאם אין בשר אין דם, א"כ ממילא בין אם נפגם קודם השחיטה בין אם נפגם קודם הזריקה לא יזרוק את הדם ופסול הזבח, אף אם היה הדין דעצם השחיטה והזריקה יכולות להיות אף במזבח פגום, וא"כ כל הני קראי ל"ל? אכן לש' הרמב"ם ניחא, לא מבעיא דהוה אמינא דכשיזרק כשיבנה המזבח דשפיר דמי, דהא אז יסולק האיסור מהבשר, אך אף אם יזרוק כשהמזבח פגום הוא אמינא דשפיר דמי דכיון דיש עצה שהבשר יחזור להיתרו נ"ל דגם בשעה שהאיסור מוטל עליו נמי לא נוכל לאמר דהוה בכלל "אין בשר".

6אכן באמת אין מזה סתירה לדעת התוס', דהא לכאורה קשה לכ"ע, למה לי האי ד"וזבחת עליו" למעט שחיטה כשנפגם המזבח, תפ"ל מצד "אבנים שלמות", דהא לא תתקיים הזריקה? ומובן, דנ"מ רבתי יש כשיתוקן המזבח אח"כ דמצד הזריקה לא היה בזה חסרון דהא לענין הזריקה הוי דחוי מעיקרא, דמצות הזריקה חלה רק אחר השחיטה, וכיון דבעת השחיטה היה המזבח פגום, הרי מצות הזריקה נדחה מעיקרא דלא הוי דחוי, אך אז נפסל הזבח מצד השחיטה, דאיננה מועלת רק כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. א"כ אותו התירוץ הוא ג"כ על קושי' דסגי בהכתוב השלישי, דכיון דהיה המזבח פגום עוד קודם השחיטה או גם קודם הזריקה, הנה מצד ד"אכלוה מצות אצל המזבח" היה נחשב זאת לדחוי מעיקרא, דהיתר אכילה יעמוד רק אחר הזריקה, וכיון דבעת הזריקה הרי היה פגום לא נראה מעולם, וא"כ לולי הכתובים הראשונים היה יכול לזרוק את הדם ולהכשיר הזבח, ל"מ אחר תקון המזבח, אך גם קודם, דבאופן כזה מיקרי "יש בשר" כנ"ל; והבן, דכל כתוב בא להוסיף בהדחוי, דמצד הכתוב הראשון בהשחיטה יועמד הדחוי עוד מחיים, דהא השחיטה הוי ה"נראה" תיכף משהקדיש, ומצד הזריקה יועמד הדחוי רק כשהיה המזבח שלם אחר השחיטה, ומצד הכתוב השלישי רק כשהיה שלם אחר הזריקה איזה עת.

7ומלבד זאת, לפמ"ש בפרקים הקודמים ליישב קושית התוס' במנחות על הא דשיריים אסורין באכילה מהא דאם אין בשר אין דם, התירוץ הנ"ל שייך גם על קושיתנו זו, דבודאי גם הא דאין אוכלין קדשים כשהמזבח פגום הוא לא פסולא בגופו והבן. [ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם שהרכיב מין בשאינו מינו דכתב נפסלו שעדיין לא נזרק דמם שהרי אין מזבח לזרוק עליו, הרי כל החסרון הוא מצד הזריקה ומשמע דמיירי כשנפגם אחר השחיטה וא"כ למה כתב אח"כ שנא' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך תפ"ל דהא כתיב אבנים שלמות?]

8אולם עדיין נחוץ לנו להבין באמת איזה טעם וסברא יש לחלק בין הדברים לאמר, דרק כשנפגם קודם הזריקה שייך הגדר דנראה ונדחה ולא כשנפגם אחר הזריקה, כאשר ביארנו דעת הרמב"ם בפרק הקודם?

9והנ"ל דמחלוקת התוס' והרמב"ם בזה הוא, דהנה יש לחקור בגדרא דהאי דינא, דכיון שנדחה אין חוזר ונראה, אם הוא מצד דאע"פ שהסבה כבר נסתלקה ואיננה עוד, בכ"ז המסובב שנסתבבה ממנה במקומו עומד, וא"כ עדיין נמשכת מהות האיסור כמקדם; או לא-כי, דכמו שנסתלקה הסבה ממילא בזה הרי בטל גם המסובב, אך הדחוי גופא זהו סבה חדשה לפסול, וא"כ מהות האיסור הקודם כבר חלפה והלכה, אך הרגע שהיה דחוי זה מסבב איסור חדש לעולם, דזהו גופא דאין חוזר ונראה זהו מהות איסור בפני עצמו.

10ונ"מ מזה באופן שלא יתכן לאמר - לא רק במציאות, אך גם בדינא - דנמשכת מהות האיסור כמקדם, דלהצד הראשון לא יהיה שם כלל הגדר דאין חוזר ונראה, אבל להצד השני ס"ס כיון דרגע היה דחוי מזה הלא נתעורר איסור חדש, האיסור דאין חוזר ונראה.

11וזהו ההבדל בין מזבח שנפגם קודם הזריקה למזבח שנפגם קודם האכילה; דאע"פ שבשניהם יש קו אחד משותף, סבת האיסור, דהוא פגימת המזבח, אך מכאן ולהלן יבדלו ויחלקו, דבמקרה הראשון, הפגימה היא רק הסבה, אבל המסובב, מהות האיסור, הוא כבר דבר אחר, דאין כאן היתר הזריקה, כיון דבעינן אבנים שלמות ונמשך האיסור ד"לא תוכל לאכול בשעריך"; אבל במקרה השני הסבה והמהות הכל חדא הוא, דזה שנפגם היא גם הסבה וגם המהות האיסור, דגזה"כ שלא לאכול כשהמזבח פגום, אע"ג דבעצם הבשר והשירי מנחה לא נתוסף שום איסור ופסול. -

12וזהו ציר המחלוקת של הרמב"ם והתוס', דהראשון תפס כהצד הראשון, א"כ רק במזבח שנפגם קודם הזריקה שייך למימר דאין חוזר ונראה, אע"ג דהסבה איננה כבר, שהותקן המזבח, אך מהות האיסור נמשך עדיין. אבל כשנפגם קודם האכילה, איך נוכל למימר, דבדינא נמשך עוד מהות האיסור, דכל עיקרה הוא פגימת המזבח, דהא הלא לא רק במציאות נתקן המזבח, אך גם בדינא הוא מתוקן ונקרא "אבנים שלמות", והראי', שמקריבין עליו, ולכן לא שייך בזה למימר הגדר הנ"ל. והתוס' תפסו כהצד השני, א"כ אע"ג דלא נוכל להמשיך בזה על הבשר או על השירי-מנחה האיסור של מזבח שנפגם, אך כיון דס"ס היה רגע שנדחה הבשר מלאכול, מזה גופא נסתבב איסור חדש, האיסור דאין חוזר ונראה, שזהו מהות איסור בפני עצמו כנ"ל.