דרשת שבת הגדול י

1אמנם התשובה לדבר זה מה* שאמר (שם פסוקים ג-ד) "ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו", "אדם להבל דמה וגו'", ומה שאמר אחר כך (שם פסוק ה) "ה' הט שמיך ותרד" . כי דבר זה עצמו שהשם יתברך משגיח על האדם הוא בשביל זה, כי האדם הוא "מה", ומספר "אדם" הוא "מה", ולכך השם יתברך משגיח עליו, כי הקב"ה השגחתו בפרט על השפלים, אשר הם נחשבים "מה" . כמו שהוא ידוע במאמר שהוא מפורסם (מגילה לא.) "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו" . ובמסכת סוטה (ה.) "ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו), רב הונא ורב חסדא; חד אמר "אִתִּי דכא" , וחד אמר "אני את דכא" . ומסתברא כמאן דאמר "אני את דכא", שהרי השרה הקב"ה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה . אמר רב יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו , שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות , והשרה שכינתו על הר סיני.

2וזהו שהשם יתברך השגחתו על האדם, שהוא השפל. וזהו שאמר אחר כך (תהלים קמד, ה) "ה' הט שמיך ותרד", כי אתה בעליונים, והאדם בתחתונים , אשר הוא שפל , ומדת השם יתברך לשכון את דכא, ולכן "הט שמיך" לעזור אל האדם "ותרד" . ודוד עצמו רמז זה שאמר (שם פסוק ד) "ה' מה אדם", כלומר כי שם המיוחד אשר מורה על עצמו , הוא במספר "מה", יו"ד ה"א וא"ו ה"א במספר "מה" . וזה מפני כי אין לדעת עצמו יתברך , לכך השם הזה מספרו "מה", כי לשון זה נאמר כאשר לא ידע מהותו, כמו שכתוב (שמות טז, טו) "ויאמרו בני ישראל מן הוא כי לא ידעו מה הוא" . הנה הדבר נקרא "מה" כאשר מהותו לא נודע . והאדם נקרא "מה" מצד אחר, שאין בו דבר, ובזה הבחינה האדם דומה לו . ולפיכך השם יתברך שכינתו את דכא, כי מי יכיל את כבוד ה' ורוממותו, כי הוא יתברך הכל , שהרי אין לו תואר בשביל זה , עד שנאמר עליו שהוא "מה" , ואצל מי ישכון, רק אצל דכא שהוא "מה", והוא אדם, ובזה לא יוגבל שכינתו יתברך על האדם* , כי לא יתואר האדם בדבר מיוחד .

3והנה האדם הזה מצד עצמו הוא "מה", אבל מצד שהשם יתברך מגביה שפלים ורוצה בשפלים, וכמו שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" , ומצד הזה האדם הוא "מאד", כי אדם במספר "מאד" , כי מצד שהשם יתברך שוכן שכינתו את דכא, ומגביה הדכא , האדם הוא "מאד", ומצד עצמו אינו דבר, רק השם יתברך נותן לו כח , והכל הוא מן השם יתברך . וזהו ענין האדם כאשר יֵדע האדם מדרגתו, כי הוא "מה" מצד עצמו, והוא "מאד" מצד השם יתברך , אשר לו כח גדולה וגבורה ורוממות . וזהו שאמר (תהלים קמד, ג) "ה' מה אדם ותדעהו", זכר השם, ואחריו מלת "מה", ואחר כך אמר "אדם". ורצה לומר כי השם יתברך הוא "מה" מצד כי לא נודע עצמו יתברך עד שהוא יתברך "מה", והאדם הוא בעצמו "מה", ולפיכך "ותדעהו" , לכך (שם פסוק ה) "הט שמיך ותרד וגו'" .

4וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום בחכמתו (משלי ל, ד) "מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה* מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע". והמקרא קשה להלמו , ואין במפרשים שמספיק פירוש בזה* . ועוד, שאמר "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", כיון שאמר "מה שמו" אם כן שמו לא נודע, ומה "כי תדע" שאמר .

5אבל שלמה בא להודיע על חשיבות האדם. ואמר "מי עלה שמים וירד"*, כי האדם עולה לשמים מצד הנשמה, שהיא מן העליונים, ויורד מצד הגוף, שהוא בתחתונים . ואחר כך אמר "מי אסף רוח בחפניו וגו'"*, כי האדם הוא* השלמת כל הנבראים . והבריות הם שלשה; יש בריות באויר, כמו העופות. יש בריות* במים, כמו דגים. יש בריות בארץ . וזה האדם* מקיים כלם, שאם אין האדם, לא היה קיום לכל הנבראים, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת בראשית (בראשית ו, ז) "אמחה את האדם וגו'", וכי אם האדם חטא, בהמה מה חטאה. אמר הקב"ה, כלום בראתי אותם רק בשביל האדם, אם אין האדם, אין כלום, ולפיכך (שם) "אמחה מאדם* עד בהמה" . ואם כן האדם מקיים הכל .

6וזה שאמר "מי אסף רוח בחפניו", כלומר שהוא מחזיק ומקיים הרוח, והרוח מקיים הנבראים שבו . וכן "מי צרר מים בשמלה", דהיינו הנבראים אשר הם במים, והאדם מקיים המים, וצוררם* כשמלה אשר בהם הנבראים שבמים, ולפיכך אמר "מי צרר מים בשמלה". ומפני כי האדם עומד ברוח , והרוח קרוב אל האדם, כאילו הוא בידו, אמר "מי אסף רוח בחפניו" . אבל המים, האדם הוא ביבשה ואינו במים , ולפיכך אמר "מי צרר מים בשמלה", כי השמלה רחוק יותר מן היד. ואמר "מי הקים כל אפסי ארץ", נגד הנבראים שהם בארץ. ואמר כאן "אפסי ארץ" , כי הנבראים בארץ בודאי חשובים ביותר . ואפשר כי זה נאמר על אדם הראשון בפרט, והוא הקים כל אפסי ארץ בודאי, כי ממנו הכל . ואמר "מה שמו ומה שם בנו", כי שמו הוא "מה", ובנו שמו "מה", רצה לומר האדם הפרטי , כמו שאמר (תהלים קמד, ג) "מה אדם ותדעהו בן אנוש* ותחשבהו", כי "בן אנוש" נאמר על האדם הפרטי . ואמר הכתוב בשביל ששמו* של אדם "מה", ושם בנו הפרטי "מה", לכך "עלה שמים וירד אסף רוח בחפניו צרר מים בשמלה הקים כל אפסי ארץ" כמו שאמרנו, כי הוא יתברך מגביה שפלים , והאדם הוא "מה" מצד עצמו, רק מצד השם יתברך, אשר מגביה שפלים אשר הם "מה", האדם הוא הכל .

7וכן מוכח פירוש זה מדברי חז"ל במדרש* ; (משלי ל, ד) "מי עלה שמים וירד", זה הקב"ה, (תהלים מז, ו) "עלה אלקים בתרועה", (שמות יט, כ) "וירד ה' על הר סיני". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי וגו'". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (איוב כו, ח) "צורר מים בעביו". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", (ש"א ב, ו) "ה' ממית ומחיה". (משלי שם) "מה שמו", "צור" שמו, "ה' צבאות" שמו*, "שדי" שמו. (משלי שם) "ומה שם בנו", (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל". דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים וירד*", מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים ומורידה* גשמים, זה שמחלק מעשרותיו בחפניו. (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", מי הוא זה שאין תפלתו עולה לשמים ומורידה את הגשמים, זה שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו, שהוא עוצר את השמים. דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים" זה אליהו, שנאמר (מ"ב ב, א) "ויעל אליהו בסערה השמימה". (משלי שם) "וירד", (מ"ב א, טו) "רד אותו* אל תירא מפניו". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (מ"א יז, א) "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (מ"ב ב, ח) "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", (מ"א יז, כג) "ראי מי בנך". דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים" זה משה, (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים". (משלי שם) "וירד*", (שמות יט, יד) "וירד משה מן ההר אל העם". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (שמות ט, כט) "כצאתי את העיר אפרוש את כפי". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (שמות טו, ח) "נצבו כמו נד נוזלים". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", זה אהל מועד שנתבסס* בו כל העולם כולו . דבר אחר, (משלי שם) "מי אסף" זה אהרן, (משלי שם) "מי צרר" זה אליהו, (משלי שם) "מי הקים" זה אברהם, (משלי שם) "מה שמו" ה' שמו. (משלי שם) "ומה שם בנו", (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", עד כאן.

8הרי המדרש הזה גם כן תמוה מאד , ואין צריך להאריך בשאלות . אבל נראה כי המדרש הזה מפרש כפי אשר אמרנו גם כן , וזה כי הכתוב בא לומר כי השם יתברך מושל בעליונים ובתחתונים, ואין גבול לומר שהוא מושל במקום הזה בלבד. כי מה שאמר "עלה אלקים בתרועה" , רצה לומר שהוא מתעלה על הכל בתרועה שתוקעין לפניו לשפוט עליונים ותחתונים . ומה שאמר "צור שמו", "בי-ה שמו" , "שדי שמו", כלומר שיש בו הכל, ואין לו שם אחד בלבד, שהרי יש לו שמות הרבה, שנקרא* "צור", ונקרא "י-ה", ונקרא "שדי", ולכך כולל הכל. ולפיכך מושל בעליונים ותחתונים ובכחו הכל, ונקרא לפי פעולותיו, כמו שמבואר במקום אחר . ולפיכך שמו המיוחד הוא במספר "מה" , אשר לשון זה בא שאין עצמו דבר אחד מיוחד . ושם בנו גם כן "מה", וזה כמו שאמרנו , כי ישראל נקראו* "אדם" כמו שאמרו (יבמות סא.) "אתם קרוים אדם, ואין אומות העולם קרוים אדם*" . וזה כי משפט אדם עליהם, כי האדם הוא "מה" לשפלותו בעצמו, וכן ישראל הם שפלים וירודים בעצמם. והאדם, השם יתברך מגביה אותו על כל התחתונים, וכך השם יתברך מגביה ישראל, כדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון" , וזה מצד השם יתברך, כמו שהתבאר . ואם לא כן שהשם* יתברך מגביה אותם, הם שפלים בתכלית השפלות . וזה נראה בישראל, כי תיכף ומיד שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הם שפלים בתכלית השפלות , כי מצד עצמם הם "מה", רק שהשם יתברך, שהוא מגביה שפלים, הם "מאד" . ויש להבין (משלי ל, ד) "מה שמו ומה שם בנו", הוא התולדה שנמשך ממנו, והבן זה .

9ולפי פירוש דבר אחר , הכתוב רצה לומר כי לפעמים האדם עולה בתפילתו למעלה כאשר מבקש על רוח , כלומר "משיב הרוח" . וכן כאשר מתפלל על המטר , וכן כאשר מתפלל על הדבר שבארץ מה שהוא מתפלל, וזה ש"הקים כל אפסי ארץ" (משלי ל, ד) בתפלתו. וזהו (שם) "מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ" בתפלתו. ועל זה אמר (שם) "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", כלומר השם יתברך נקרא שמו "מה", ובנו, הם ישראל, נקרא שמו "מה". ולפיכך ראוי שתעלה תפלתם אל השמים כמו שאמרנו, כי הקב"ה מגביה שפלים, עד שהתפלה ראויה שתעלה השמים . וזה כאשר ישראל עושים מה שראוי לעשות, לחלק המעשר כראוי, דכתיב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו' עד בלי די". ואם אין מחלק מעשרות כראוי, אז אין התפלה עולה לשמים כלל , ואז נשאר האדם "מה" , שהלשון הזה משמע כי מה האדם נחשב, ואין תפלתו עולה לשמים כאשר השם יתברך מגביה שפלים , וכן פירוש הכתוב על פי המדרש. ומפני שלא נזכר מעשר בפסוק, רמזו דרך אסמכתא בלשון "מי אסף רוח בחפניו", שמחלק מעשרותיו בחפניו, ואותו שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו* . אבל עיקר כוונת המדרש כי חלוק המעשר לא נרמז בכתוב, רק שכך הוא האמת , כי בנתינת המעשר תלוי שמביא הברכה, ומונע הברכה כאשר לא יתן .

10וכן מה שאמר אחר כך "מי עלה שמים" זה אליהו וכו' . ואמר מי הוא הגורם על זה, אמר (משלי ל, ד) "ומה שם בנו כי תדע", כלומר כי השם יתברך שמו "מה" כדלעיל , וישראל שמו "מה" כדלעיל , ולפיכך נמצא בישראל אנשים שהם עולים לשמים בתפלתם . וכן מה שאמר "מי אסף רוח" זה אהרן, "מי צרר" זה אליהו וכו' , כלומר מי הוא הגורם שיש בישראל בני אדם העולים לשמים. וכל זה שהזכיר, הכל הוא הסבה (-כאשר-) [באשר] שמו יתברך "מה", ושם ישראל "מה", כמו שאמרנו .

11וענין זה רמזו ז"ל* במסכת חולין (פט.) , אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן, גדול מה שנאמר במשה ואהרן* ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז, ז) "ונחנו מה". ואמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן, אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה"*, וכתיב התם (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלימה" . וביאור זה , כי הארץ בשביל כך הוא יסוד הכל , והוא נושא הכל, שהרי הבריות הולכין על הארץ, והכל הוא על הארץ , בשביל כי יסוד הארץ הוא התחתון והוא השפל שבכל היסודות, כמו שידוע מן הארץ , ולפיכך יש לארץ קיום ביותר מצד השם יתברך, אשר מחזיק השפלים יותר מכל מפני שפלותם . ואמנם בשביל כי הארץ אף כי היא שפלה מכל, היא נחשבת דבר מה, ואין לומר עליה שהיא אינה דבר כלל. ולפיכך אמר כי הארץ הזאת היא עומדת על מי שהוא "מה", כלומר שדומה בעצמו אל לא דבר, כמו שהיו משה ואהרן בעיניהם "מה", והיו משימים עצמם כאילו אינם דבר, ועל אלו הארץ עומדת . ומכל זה יש ללמוד מעלת מי שעושה עצמו מה .

12ובפרק רבי עקיבא (שבת פט.) , אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מלפני* הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו, רבש"ע, תורה היכן היא. אמר לו, נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה, תורה היכן היא. אמרה ליה, (איוב כח, כג) "אלקים הבין דרכה וגו'". הלך אצל ים, ואמר ליה אין עמדי. הלך אצל תהום ואמר לו, לא בי*, שנאמר (שם פסוקים יד, כב) "תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי*, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה". חזר ואמר לפני הקב"ה, רבש"ע, חפשתי בכל הארץ, ולא מצאתיה. אמר לו, לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה ואמר לו, תורה שנתן לך הקב"ה, היכן היא. אמר לו, וכי מה אני שנתן לי הקב"ה התורה. אמר ליה הקב"ה למשה, משה בדאי אתה . אמר לפניו, רבש"ע, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אמר לו הקב"ה למשה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי", עד כאן.

13ומעתה יש לדקדק , למה זה ועל מה זה נקרא התורה על שם משה בשביל שאמר "מה אני" . אבל רצה לומר כי השטן היה מתמיה איך אפשר שתהיה התורה בארץ, כי כל מקבל יש לו יחוס עם מה שמקבל, ואם לא כן, לא היה מקבל אותו דבר . והתורה השכלית , אשר היא גדולה יותר מן העולם, כמו שאמרו* בעירובין (כא.), נמצאת אתה אומר כל העולם כולו* אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה. ואם כן היה מתמיה השטן, איך אפשר דבר זה שיהיה עומד בעולם, דבר שהוא כמה אלפים יותר מן העולם . והקב"ה השיב "לך אצל בן עמרם" . "אמר משה, מה אני שתנתן תורה על ידי", והיה מקטין עצמו עד שהוא כמו "מה". ו"אמר לו הקב"ה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא תורה על שמך" . ואף מתחילה לא נתנה על ידו רק בשביל כי משה היה עושה עצמו כמו מה , רק כי השטן היה מקטרג, וצריך שיהיה נגלה ענותנותו כאשר היה השטן מקטרג . ולפיכך כאשר אמר "מה אני", אמר הקב"ה בשביל זה נקראת על שמו, כי היא ראויה לו לפי שעושה עצמו מה, ואם כן לא יוגבל כלל, ויכול לקבל התורה, אף שהיא רחבה מן העולם . ושאר המאמר מבואר במקום אחר .

14ולפיכך כאשר נברא העולם היה עיקר שכינתו בתחתונים , הפך מאשר* יחשבו כי האדם "מה" הוא, ואין ראוי שיהיה נחשב אל השם יתברך . רק עיקר שכינתו בתחתונים היה* (ב"ר יט, ז). וזה מפני כי אין דבר ראוי שיקבל שכינה כי אם התחתונים, שמפני* שפלותם נחשבים "מה", ודבר כמו זה ראוי לקבל כבוד השכינה , אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלו כבודו , ועם זה כבודו הוא בתחתונים שהם נחשבים "מה", ומצד הזה אפשר להם לקבל כבודו .

15ובמדרש (ב"ר יט, ז), "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג, ח), 'מהלך' לא נאמר, אלא "מתהלך", מקפץ ועולה , עיקר שכינה בתחתונים היתה. כיון שחטא אדם הראשון, נסתלקה לרקיע ראשון. קין, לרקיע שני . עמד דור אנוש , נסתלקה לרקיע שלישי. דור המבול, לרקיע רביעי. דור הפלגה, נסתלקה לרקיע חמישי. סדומיים*, לרקיע ששי. מצרים, נסתלקה לרקיע שביעי . עמדו שבעה צדיקים, והורידו אותה* לארץ; אברהם, יצחק, ויעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה, דכתיב (תהלים לז, כט) "צדיקים יירשו ארץ וגו'" , ורשעים מה עושים פורחים באויר, אלא צדיקים ישכינו שכינה לארץ . וכבר התבאר מדרש זה במקום אחר מה שאלו שבעה חוטאים היו מסלקים השכינה, ושבעה צדיקים היו מורידים השכינה לארץ . מכל מקום נלמד כי ראוי שתהיה השכינה בארץ , מפני שהוא יתברך שכינתו את דכא, רק כי הרשעים הם מסלקים השכינה , עד כי המצריים בימי אברהם, שהיו* חוטאים האחרונים, והם היו מסלקים לגמרי השכינה מן העולם .