דרשת שבת הגדול יג

1ולכך כתיב יציאת מצרים גבי רבית (ויקרא כה, לח), כי דבר זה שלא יהיה נושך אחר ונוטל חיותו, מדכתיב (ויקרא כה, לו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' וחי אחיך עמך" . כמו שהשגיח השם יתברך על הנבראים ונתן להם פרנסתם, "כי הוא זן ומפרנס הכל" (ברכת המזון) , כך השגיח שלא יטול האחד חיות האחר . כי הרבית מבטל השגחת השם יתברך, כי השגחת השם יתברך לפרנס את הכל, ואילו הרבית מבטל חיותו ופרנסתו של אדם. לכך כתיב לשון נשיכה , וזה הלשון כתיב אצל הנחש , כי הנחש נוטל החיות , גם הנוטל רבית נוטל החיות , והחיות הזה מחיותו* ופרנסתו, וזה נקרא חיות בכתוב . ואינו דומה אל גזל ואונאה, שדבר זה במשא ומתן , כי אין גזל ואונאה* משא ומתן , ולכך לא נקרא שנוטל חיות שלו, רק שגוזל ממון שלו בלבד. וכן אונאה, אף על גב שהוא במשא ומתן , כיון שאין יודע מן האונאה*, הרי דבר זה גזל וגניבה שלוקח ממונו . אבל רבית שנותן לו מדעתו, דבר זה הוא במשא ומתן של אדם, שהוא חיותו ופרנסתו , ונוטל חיותו ונושך, כמו הנחש שנושך החיות .

2ובשביל כך אמרו חז"ל* (ב"מ עא.) המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, ולא כמו שאר* שהם מתמוטטין , כי שאר מתמוטטין חוזרין לעלות, אבל מלוי ברבית אינם חוזרים לעלות . וכל זה מפני שהוא דבק בכח נחש הנושך שהביא מיתה אל העולם . ולכך אמרו חז"ל (ב"ר כ, ה) הכל מתרפאים לעתיד, חוץ מן הנחש. וכל זה שהביא מכה לעולם שאין תרופה לה , ולכך אין רפואה למכתו . וכל זה ידוע לחכמים ונבונים*, ואין כאן מקום לזה . ומלוה ברבית אשר דבק גם כן בכח נחש הנושך, לכך נכסיו מתמוטטין ואינם עולים, כי אין רפואה לכח הנחש .

3ושני שמות יש לו ; (ויקרא כה, לז) "כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וגו'" . ואלו שמות מורים איך נכסיהן של אלו מתמוטטין . כי הנושך ראוי אל זה מצד הנשיכה כמו שאמרנו, כי דבק בכח הנחש שהוא נושך, וזהו כלפי הלוה שאותו הוא נושך . ו"מרבית" כלפי המלוה, שהוא מרבה הונו בתוספת, וכל תוספת שאינו ראוי כנטול דמי . ולא כנטול אותו דבר בלבד, שהרי אמרו (חולין נח:) יתרת כנטול דמי, והבהמה נטרפת. ואם יש לבהמה חמש* רגלים, כנטול דמי, רצה לומר כאילו חסירה רגלים, ואין לה רק ב' או ג' רגלים, והיא טריפה, כי כל תוספת חסרון הוא , ולכך נכסיו גם כן מתמוטטין. וזה שאמר הכתוב (משלי כח, ח) "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו", והלא נשך היינו תרבית כדאמרינן בריש איזהו נשך (ב"מ ס:), ובתורה לא כתיב "נשך ותרבית" רק לעבור בשני לאוין (שם), ואם כן למה כתב "מרבה הונו בנשך ותרבית" . אבל אמר מצד הנשך שהוא אל הלוה, ותרבית שהוא אל המלוה, "לחונן דלים יקבצנו", היינו לדלים מן המצות, כדמפרש בפרק איזהו נשך (ע:) , כי הנשך ותרבית מצד שניהם ראוי שיהיה ממונו נאבד. ומזה תראה מה שהקשו בתוספות כדמשני בגמרא (ב"מ ס:) כי לכך כתב "נשך ותרבית" לעבור בשני לאוין, והקשו בתוספות (שם ד"ה למה) אם כן למה לא כתב לשון אחד . דזה לא קשיא, שהכתוב בא לומר כי אל המלוה נקרא "רבית" ואל הלוה "נשך" , וללמד לך כי נכסיו מתמוטטין מצד שני דברים, ומפני כך הפורעניות מוכן לבא ביותר . וגם כי כאשר הוא מצד שנים, מצד הנשיכה ומצד הרבית, לכך מתמוטט ואינו עולה לעולם (ב"מ עא.), כי זה גורם הכפל, כמו שני קשרים זה על זה, שלא יוּתר הקשר הזה .

4ולא תמצא בכל התורה כולה דבר זה שיהיה הלוה עצמו עובר, רק אצל רבית . כי רבית ביטול החיות, וכתיב (בראשית ט, ה) "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", זה* המאבד עצמו (רש"י שם) , לכן הזהירה התורה הלוה בעצמו שלא יטול חיותו . וכן בערב ועדים , הכל לחומר הנשך כאשר ידוע למבינים . ולפיכך לא מצינו שהלוה עובר רק לאו דנשך, וכן הערב וכן העדים, ולאפוקי המלוה הוא עובר לאו "ובמרבית לא תתן אכלך" , מפני שהוא מרבה הונו שלא כדין. ואפילו אם מוחל הלוה על הרבית אסור , והיינו כי ממון ניתן למחילה , ואילו דבר שהוא נשיכה לא ניתן למחילה , שהדבר מגיע לחיותו של אדם, ולא אל הממון, לא ניתן למחילה . כמו שאם אמר "תהרוג אותי", אסור להרוג אותו, וחייב מיתה אם היה הורג אותו, שלא ניתן למחילה . ולכך עובר גם כן הלוה, מפני כי חוטא בחיים עצמם, כי הפרנסה נקראת חיים .

5ולפיכך אמרו במדרש על מתים שהחיה יחזקאל (יחזקאל לז, י), רבי יהושע בן קרחה אומר, ירד עליהם טל של תחיית המתים מן השמים כמעין שהוא נובע, כי היו המים נובעים עליהם גידים ועצמות. אמר "הנבא על הרוח* מארבע רוחות בואי הרוח" (שם פסוק ט), ופתחו אוצרות נשמות והחזירו להם כל רוח ורוח לגוף ובשר . כתיב במצרים (שמות א, ז) "וירבו ויעצמו במאד מאד" , מה להלן ששים רבוא, אף מתים שהחיה יחזקאל ששים רבוא. וכולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד. אמר לו הנביא, רבון העולמים, מה טיבו של [זה] האיש. אמר לו, (יחזקאל יח, יג) "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה". ודבר זה כי הנותן ברבית דבק בכח הנחש, שהוא נושך ונוטל החיים, ולפיכך אין ראוי לו החיים. כמו שאמר "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה" .

6ומפני זה כתיב יציאת מצרים אצל רבית (ויקרא כה, לח), כי דבר זה מורה על ההשגחה, כמו שהיה השגחת השם יתברך על הבריאה שתהא פרנסה לכל אחד ואחד, כמו שאמרו (ע"ז ג.) שלש שעות יושב הקב"ה ומחלק פרנסה לכל בריה מקרני ראמים עד ביצי כנים . כך היא השגחת השם יתברך על זה שלא יקח האחד פרנסה וחיות שסידר לו השם , ולכך (ויקרא כה, לו) "לא תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך" .

7ונראה מה שכתיב לשון "עמך", והוה ליה למכתב "וחי אחיך" , מלמד* לך דבר מופלג, כי השם יתברך השגחתו על הנבראים, וברא את הבריאה* בחכמה נפלאה בענין זה שיהיה קיום אל הבעל חיים שיש לו אברים הרבה . וכמו שהשיב הקב"ה לאיוב, כדאיתא בפרק קמא דב"ב (טז.) כאשר היה כופר בידיעתו יתברך, והשיב לו השם יתברך כי ברא את האדם, וברא לו שערות בראשו שתהיה יניקה לכל שער ושער בפני עצמה, שאלמלי* יונקות שתים מגומא אחת, היו מחשיכות* מאור עיניו של אדם . ומכל שכן אל שאר אברים הגדולים נתן לכל אחד ואחד יניקה בפני עצמו , ודבר זה ידוע למי שעומד על חכמת היצירה. וממה שיודעים מעט היו עומדים על השגחת השם יתברך ביצירה, כמו שמבואר בדבריהם , כל שכן אם היו יודעים כל הדברים . וכלל ישראל נחשבים כמו אדם אחד , ולפיכך תמצא שקרא הסנהדרין (במדבר טו, כד) "עיני העדה", שנחשבים בדור כמו העינים . וכן המלך נחשב כמו ראש , כמו שמבואר דבר זה במקום אחר . ולפיכך היתה השגחתו שיהיה חיות לכל אבר ואבר , ויהיה יונק כל אחד משלו, ולא יהיו יונקים האחד ממה שהוא לאחר, כמו שהוא ביצירה שברא השם יתברך האברים באדם, שיהיה יונק כל אחד בפני עצמו . ואם יקח רבית ממנו, הרי נוטל פרנסתו אשר שייך לאחר. ואינו דומה כלל אל גזל ואונאה, כי כבר אמרנו כי הגזל ואונאה אינו בחיות, רק דבר זה הוא ברבית בפרט . וזה שאמר (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך", כי השם יתברך נתן לאדם פרנסה, ולא יכנס האחד תוך גבול חבירו, אחר שנתן לכל אחד ואחד חיות בפני עצמו . ולפיכך כתיב (דברים כג, כא) "לנכרי תשיך", כי דבר זה שייך בישראל, שהם כמו אדם אחד, ולא בגוי* , ולפיכך "לנכרי תשיך" .

8וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת יומא (לח.) על ענין כמו זה, שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, כדאיתא התם גבי מעשה קטורת ולחם הפנים שהיו עושים, ונותנים להם שכר. פעם אחת רצו חכמים ליקח אומנים אחרים, ורצו למצוא בזול יותר . ואותם אומנים אחרים אף שהיו חכמים גדולים והיו יכולים לעשות לחם הפנים, רק כי היה חסר להם דבר אחד מן האומנות . וחזרו חכמים אחר הראשונים, ולא רצו לבא עד שהיו כופלין להם שכרם. ועל זה אמרו שם "מכאן אמר בן עזאי , בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך , משלך יתנו לך , אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא" . ומאי ענין זה לזה שאמרו כאן ואין מלכות נוגעת בחברתה .

9אבל הענין כמו שאמרנו , כי נקרא כל הדור כמו אדם אחד . ומביא ראיה שאין האחד נוגע במוכן לחבירו, כשם שאין אבר אחד נכנס בגבול חבירו . וידוע כי המלך דומה כמו הלב באדם , וממנו מתפשט החיות לכל האברים , והלב הוא אחד באדם . ומעתה כיון שאין האחד נוגע במוכן לחבירו מטעם כי נחשבים כמו איש אחד , ודבר* זה לא שייך במלכות, כי כמו שהלב הוא מיוחד, וכל האברים מקבלים ממנו החיות, כך המלך מיוחד , וכל העם מקבלים ממנו חיותם . ואם כן יש לומר כי המלכות נוגעת בחברתה . ועל זה אמר כי אין מלכות נוגעת בחברתה, כי המלכים והפרנסים והמנהיגים שיצאו מאדם הראשון נחשבים כמו אדם אחד, והמלכים והפרנסים וכל המנהיגים* נחשבים כמו אברים, כל אחד לפי חשיבותו יש לו אבר חשוב . וכן אמרו במדרש רבה בפרשת כי תשא (שמו"ר מ, ג) "ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו'" (שמות לה, ל) . ולפיכך כמו שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, כך אין המלכות נוגעת במוכן לחברתה . וכל הדברים למדנו מן השערות שבאדם, שכל אחת יש לה יניקה בפני עצמה, ואין שתי שערות יונקות מגומא אחת (ב"ב טז.). ולפיכך אמר ש"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא" , ודבר זה מבואר. ולפיכך מה שצוה בתורה על הרבית הוא מהשגחת השם יתברך על האדם, כמו שהשגיח על החִיוּת בבריאת האדם . ולפיכך מזכיר אצל רבית יציאת מצרים (ויקרא כה, לח) , כי מן יציאת מצרים למדנו השגחת השם יתברך על הברואים, שלא עזב אותם .