דרשת שבת הגדול טז

1ובמדרש בפרשה זאת* (ויק"ר ז, ו) , אמר רבי לוי, נימוס* קילוסים הוא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש . דור המבול על ידי שנתגאו ואמרו (איוב כא, טו) "מה שדי כי נעבדנו וגו'" לא נדונו אלא באש, (איוב ו, יז) "בעת יזורבו נצמתו". אמר רבי יהושע בן לוי, זריבתן לחלוטין היתה , כמה דאת אמר (שם) "בחומו נדעכו ממקומם". מהו "בחומו", ברותחין. אמר רבי יוחנן, כל טפה וטפה שהיה הקב"ה מביא על דור המבול היה מרתיחה בתוך גיהנם, הדה הוא דכתיב* "בחומו נדעכו ממקומם" . סדומים על ידי שנתגאו ואמרו נשכח את הרגל מבינינו, כדכתיב (איוב כח, ד) "פרץ נחל וגו'", לא נדונו אלא באש, שנאמר (בראשית יט, כד) "וה' המטיר על סדום וגו'". פרעה הרשע על ידי שנתגאה ואמר (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו" לא נדון אלא באש, (שמות ט, כד) "ויהי ברד ואש מתלקחת וגו'". סיסרא הרשע על ידי שנתגאה ולחץ את* ישראל, כמה דכתיב (שופטים ד, ג) "והוא לחץ את בני ישראל בחזקה". מהו בחזקה*, אמר רבי יצחק בחירופין ובגידופין, לא נדון אלא באש, שנאמר (שופטים ה, כ) "הכוכבים ממסילותם נלחמו וגו'". סנחריב שנתגאה ואמר (ישעיה לו, כ) "מי בכל אלהי הארצות וגו'", לא נדון אלא באש, (ישעיה י, טז) "ותחת כבודו יקד יקוד כיקיד אש". נבוכדנצר על ידי שנתגאה ואמר (דניאל ג, טו) "ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי", לא נדון אלא באש*, (שם פסוק כב) "קטיל הימון שביבא די נורא". מלכות ד' על ידי שהיא מחרפת ומגדפת ואומרת* (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים", אינה נדונית אלא באש, (דניאל ז, יא) "חזית הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא". אבל ישראל שהם נבזים ושפלים בעולם הזה אינן מתנחמין אלא באש, שנאמר (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב".

2ויש לשאול במדרש הזה, כי למה נדון המתגאה באש. ועוד קשה, מאי ענין עולה שמדבר הכתוב מן הקרבן , ללמוד מזה כי המתגאה נדון באש , הרי הכתוב מדבר מן הקרבן שנקרא "עולה" על שם שהיא עולה לגבוה . ויש לפרש כי העולה היא באה על הרהור הלב, כמו שאמרו במדרש* (ויק"ר ז, ג), אמר רבי שמעון בן יוחאי, לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. אמר רבי לוי, מקרא מלא הוא (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם וגו'" . ומאחר שהיא באה על הרהור הלב מה שהיה מהרהר בלבו, וכל מה שמהרהר בלבו הוא נקרא עליה, כמו "והעולה על רוחכם היו לא תהיה" , ודבר זה עצמו רמות רוח כאשר עולה על רוחו דבר ומהרהר . ולפיכך אמרה תורה הקרבן הזה יהיה נדון באש , כפי אשר היה ראוי אל החוטא, כך יהיה נדון הקרבן, שהוא* כפרתו של חוטא , באש. וטעם דבר זה, כי השם יתברך כנגד בעל הגאוה, הוא מתגאה על גאים . ואין דבר בעולם שהוא עולה למעלה כמו האש, כאשר נראה . ולפיכך מי שיש בו רמות רוח להתגאות, נפרע ממנו באש, שהוא גאה על גאים . ולכך השם יתברך נקרא "אש אוכלה", כדכתיב (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא" , שהוא נפרע מן הרשעים המתגאים, באש . שאין דבר יותר מתגאה כמו האש , והוא יתברך גאה על גאים, ולפיכך במדת האש נפרע מן הגאים, ומזה למדו כי המתגאה נדון באש .

3אבל קשה , דאם כן אין אדם מביא קרבן עולה רק כאשר הוא חוטא בהרהור, ודבר זה אינו . ויש ליישב, דאמרינן בפרק גט* פשוט (ב"ב קסד:) שלשה דברים אין אדם ניצול ממנו בכל יום, ואחד מהם הרהור עבירה . ולפיכך יש להביא קרבן עולה כשירצה, אחר שאינו ניצול מהרהור עבירה .

4ויש לדעת כי קרבן האדם מתיחס אל מי שמביא הקרבן, וכמו שתמצא בפרשת ויקרא קרבן מיוחד לכהן משיח (ויקרא ד, ג), וכן לנשיא (שם פסוק כב), וכן להדיוט (שם פסוק כז). ובפרשה הזאת קרבן מיוחד לאהרן ובניו (ויקרא ו, יג) , הרי כל קרבן מיוחד לבעל הקרבן . והאדם הזה יש לו ב' בחינות מחולקות; הבחינה האחת היא מצד שהאדם נברא מלך בתחתונים, שהשם יתברך נתן הכל תחת האדם, כדכתיב (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'" , וזהו בחינה א'. הבחינה ב', כי האדם נברא לעבוד את השם יתברך , ויהיה נכנע תחתיו . הנה מצד אחד הוא מלך, ומצד* השני הוא עבד. והקרבן הזה, הוא קרבן עולה שמביא אל השם יתברך, הוא מצד הבחינה הראשונה, מצד שהוא מלך בתחתונים . ולכך מביא בהמה לעולה , שהיא גם כן בריאה למטה הימנו בחשיבות .

5ומפני כי אין שום שררה וגדולה אצל השם יתברך, שהכל נחשב לכלום אצל השם יתברך , ולפיכך קרבן העולה כולו כליל (ויקרא א, ט), כי מה שהוא כליל מורה כי גדולתו אינו נחשב כלום אצל השם יתברך. ולפיכך כתיב (ויקרא ו, ב) "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'", כי ראוי שיהיה כליל באש אל השם יתברך, שהוא (דברים ד, כד) "אש אוכלה", כי קרבן זה הוא לאדם מצד כחו ותקפו של אדם, וראוי שיהיה קרבנו נשרף מכח כחו של הקב"ה , כי השם יתברך, שהוא "אש אוכלה", מתגאה על כל בעלי כח . ולפיכך כתיב (ויקרא ו, ב) "על מוקדה כל הלילה", כי הלילה היא חשיכה, וכל הנמצאים נחשבים נעדרים בלתי נמצאים , ולכך כתיב "על מוקדה כל הלילה". וכל מי שיש לו חשיבות אצל השם יתברך, בלתי נמצא כלל. וזהו אמרם במדרש הזה (ויק"ר ז, ו), ולמדו מן הכתוב הזה שאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", שכל המתגאה נדון באש.

6ואמר בעל המדרש (שם) אבל ישראל שהם שפלים מתעלים באש . וזה כמו שאמרנו למעלה כי השם יתברך עצמו, מכחו ורוממותו, מגביה שפלים . ולפיכך האש, שהוא מורה על כחו ורוממותו של הקב"ה, בו הם מתעלים, כמו שנאמר (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכן ואת דכא" . כמו שהמתגאה נדון באש, כך השפלים מתעלים באש, שהוא מורה על רוממות של הקב"ה . ואמר "זאת תורת העולה היא העולה" , הראשון כמשמעו, והשני בא לומר כי העולה שהיא לאדם מצד שהוא מלך בתחתונים, והאדם עולה על הכל , ולפיכך תהיה על מוקדה על המזבח כל הלילה .

7וזה שאמר במדרש בפרשה זאת (ויק"ר ז, ג), אמר רבי שמעון, אין העולה באה אלא על הרהור הלב, שנאמר (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם וגו'" . וזה כי גבהות רוח מביא הרהור הלב, שכאשר הוא מתגאה ורוחו גבוה עליו, אז מהרהר בהרהורים, הפך הנכנע שאינו מהרהר בדבר . וזה שאמרו (ויק"ר ז, ג) ממי אתה למד* מבניו של איוב, בתחילה "והלכו בניו ועשו משתה" (איוב א, ד) . רבי מאיר אומר, שכן דרך מלכים להיות קורין לאחיהן ולאחיותיהן עמהן בסעודה. רבי תנחום בר חייא אמר, להטפל בם הלכו, שקדשו להם נשים . הדא הוא דכתיב (איוב א, ה) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם" . על דעתיה דרבי תנחום בר חייא דאמר שקידשו להם נשים, נטפלו בהם והלכו. על דעתיה דרבי מאיר שכך דרך מלכים להיות קורין לאחיהן ולאחיותיהן, זמנם לסעודה, כמה דאת אמר (במדבר יא, יח) "ואל העם תאמר התקדשו" , (איוב א, ה) "והשכים בבקר והעלה עולות".

8וביאור זה , כי לדעת רבי (-לוי-) [מאיר] היתה הסעודה סעודת מלכים, שהיו גדולים וחשובים, וסעודה של גבהות היא, ומפני כך היה ירא איוב שבאו אל הרהור חטא (איוב א, ה) מכח גבהות לב* . אבל על דעתיה דרב תנחום היתה הסעודה של נשואין, כי אין ראוי לאיוב שיהיה עושה סעודת מלכות, שאין זה סעודה של מצוה . וגם סעודה זאת של נשואין יש בה גבהות, שהחתן דומה למלך (פדר"א ס"פ טז) , והיה ירא שמא מכח הגבהות בא להם הגאוה , והגאוה הוא מביא אל הרהור הלב. ואמר שהיו עושין סעודה, ומתוך שני דברים ביחד, המלכות והסעודה , בא להם הגבהות שממנו ההרהור, כמו שנפרש בסמוך כי אלו שני דברים מחדשים הגבהות . ומפני שקרבן העולה הוא בא מצד שהאדם מלך בתחתונים , והעולה הזאת היא על מוקדה, שהאדם מודה שאין חשיבות אצל השם יתברך , לכך מכפר לו השם יתברך חטא הרהור הלב, שבא מכח גבהות .

9ויש לפרש עוד כי מה שאמר "זאת תורת העולה היא העולה" כפל לשון , כי הגבהות ו"היא העולה" בא על ידי שנים; האחד, כאשר יש לאדם אכילה ושתיה וכל תאוות הגוף. והשני, כאשר יש לאדם כל חמדת לבו . כי כאשר הגוף הוא בטוב, והיינו כאשר יש לו רצונו באכילה ושתיה וכל דבר שהוא הנאתו. השני הוא כאשר* נפשו יש לו כל חמדה מעושר, וכיוצא בו מהדברים* שהם חמדת לבבו . כי אלו שני דברים הם גבהות הגוף וגבהות הנפש. ושניהם נרמזים בכתוב אחד, שאמר (דברים ח, יב) "השמר לך פן תאכל ושבעת", וזה אמר כנגד שהגוף הוא בטוב. "ובתים טובים תבנה וישבת וצאנך ובקרך ירביון וכל אשר לך ירבה" (שם פסוקים יב-יג), דברים אלו הם חמדת לבבו. ואמר אחר כך (שם פסוק יד) "ורם לבבך ושכחת וגו'", הרי הגבהות הוא בשני דברים אלו . וכאשר האדם הוא בגבהות באלו שני דברים, מתחדש מזה לאדם הגאוה , והוא בא לידי הרהור. ולפיכך כאשר היו נמשכים בניו של איוב אל אלו שני דברים, דהיינו שהיה טוב לבם במשתה היין , וגם היה להם המלכות , או שנשאו נשים , וזה הלב חומד, כי חמדת לב אשה , היה ירא פן רם לבבם והיו מהרהרים .