דרשת שבת הגדול יט

1אמנם לפי פירוש ספרי שאמרו שם (ויקרא א, ד), והביאו* רש"י ז"ל (שם), "ונרצה לו לכפר עליו" (שם), על מה העולה מכפרת, על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה . ולפי הספרי אין לפרש כך . ולכך נראה לפי טעם הספרי לפרש קצת בענין אחר; כי מפני שהאדם יש לו נשמה מן העליונים , ומצד זה האדם הוא קרוב אל השם יתברך כאשר הנשמה מן העליונים , ויש לאדם התעלות מצד הנשמה , ומפני כך מביא קרבן אל השם יתברך, שהוא בעל נפש גם כן . והוא כולו כליל (ויקרא א, ט), ולא נשאר ממנו דבר . וזה מצד כי הנשמה מתקרב אל השם יתברך לגמרי, ומפני זה הקרבן הוא כליל, שכל אשר מתקרב ומתעלה אל השם יתברך יותר הוא כליל, וכמו שהתבאר למעלה , כי אין עם השם יתברך נמצא שום דבר . ולפיכך שחיטת העולה בצפון (ויקרא א, יא) , כמו שהתבאר למעלה , כי הנשמה היא שבה אל השם יתברך להיות הנשמה צפונה בלתי נמצאת, רק צפונה ביד ה' , בלתי נמצאת בפעל , והבן זה . והעולה מכפרת על החטא שעשה במזיד , כי המזיד הוא מצד המחשבה שהיא* לנשמה , וזה לא שייך רק בעשה ולא תעשה שניתק לעשה, כי שאר חטאים חייב מלקות או כרת או מיתה, ואין כפרה שייך בזה רק באלו שני חטאים, שהם עשה ולא תעשה שניתק לעשה. וכן לרבי שמעון דאמר שמכפר על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג) , דבר זה גם כן תולה בדעת ובמחשבה . וקרבן זה הוא מצד הנשמה שממנה המחשבה, ומצד הזה האדם קרוב אל השם יתברך, ולכך קרבן זה יש לו התקרבות לגמרי אל השם יתברך, וקרבנו הוא כליל לגבוה, ככל* אשר יש לו התקרבות אל השם יתברך. ומפני כך נאמר גם כן (ויקרא ו, ב) "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" , כי הנמצאים כאשר מתקרבים ומתעלים אל השם יתברך, הם נחשבים לאפס, כל שיש לו התעלות אל השם יתברך, ולפיכך נאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה". והלילה הוא העדר הנמצאים, כמו שהתבאר .

2ומה שאמר במדרש (ויק"ר ז, ו) "היא העולה", שכל המתגאה נדון באש . זהו*, כי פירוש "היא העולה על מוקדה" רצה לומר כי האש ראוי שיאכל את העולה, מפני כי הוא יתברך קדוש ונבדל* מן הגוף לגמרי , ומתקרב ומתעלה אליו דבר שאינו נבדל מן הגוף*, ולכך ראוי שיאכל אותו אש , כי האש הוא אינו גוף . והפך זה, הדברים שהם בעלי גוף מתיחסים למים, כמו שבארנו בחבור גבורות השם . וזה שאמר במדרש (ויק"ר ז, ה) "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב), שהיה האש נשרף במזבח , שהרי כתיב "ואש המזבח תוקד בו", רצה לומר תוקד על ידי המזבח . וזה כי המזבח שהוא אל השם יתברך , שהוא קדוש נבדל מן הגוף, והוא יותר אש מן אש המזבח, ולפיכך היה נאכל אש המזבח במזבח . וזה שאמר במדרש שכל המתגאה נדון באש. כי המתגאה הוא הפך האש לגמרי, כי המתגאה הוא נוטה אל הגוף , והוא הפך הענוה, כי בעל הענוה מסולק מן מדת הגוף, כמו שהתבאר . וזה אמרם (פסחים סו:), כל המתיהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו . וכל זה מפני כי הוא בעל גוף, אשר אין ראוי לבעל גוף החכמה והנבואה . וכן אמרו (קידושין מט:) סימן לגסות רוח, עניות, מאי עניות, עניות של תורה . ודבר זה מפורסם לכל, כי המתגאה הוא בעל גוף, ודבר הזה נרמז בלשון "גסות" , כי לשון זה משמע על דבר שהוא גס ועב, הפך השכל אשר הוא דק , ולכך נדונין באש הדק .

3אמנם כאשר נשרף העולה ונעשית דשן, ומצד שהאדם מסולק מן עבות החומר , כי הדשן הוא דבר דק , ומורה זה על דקות בלבד . ומצד הזה האדם* אל השם יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כאשר יסלק עבות החמרי, האדם הוא אל השם יתברך . ולפיכך העולה כאשר נעשית דשן לגמרי, כתיב (ויקרא ו, ג) "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו וגו'". וזה כמו שאמרנו למעלה , כי אלו שני בגדים הם סלוק הגוף, שהם מכסים הגוף והבשר עד שאינו נמצא . ולכך כתיב גם כן "מדו בד", שיש לבעל המדה הזאת התפשטות מן עבות החמרי, ולכך ילבש "מדו בד", כמו שהתבאר למעלה . ואז (ויקרא ו, ג) "והרים הדשן", כי מתעלה כאשר מסלק האדם הגוף העב, והגוף מתעלה אל השם יתברך, ונשאר זך מן עבות הגוף .

4ודבר זה עמוק כאשר תבין עיקר זה . ובארנו אותו במקום אחר אצל (ברכות ח.) העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פדה אותי ואת בני מן האומות . כי העוסק בגמילות חסדים מצד שהוא חסיד, הוא הפך עם הארץ, שהרי (אבות פ"ב מ"ה) "אין עם הארץ חסיד", ועם הארץ הוא בעל חומר עב, ואילו העוסק בגמילות חסדים הוא חסיד . ובשביל כך הוא מתרומם מן השפלות, עד שגואל ישראל מן האומות, כי הוא מתרומם מעלה מעלה , וזהו "והרים את הדשן". ושאר המאמר הוא מבואר במקום אחר , ואין כאן מקום להאריך. וזהו "והרים את הדשן אשר תאכל האש ושמו אצל המזבח", להיות עם מזבח השם יתברך , וזהו הרמה לאדם .

5וכן הפרשה שניה (ויקרא ו, ז-יא), שהיא מדברת מן המנחה שהיא סולת (שם פסוק ח) , כי ההקרבה הזאת מצד שאדם מסלק עצמו מן החומר העב אשר בו יצר הרע , עד שמפני כך הוא מצה גמורה שאין בה יצר הרע, כאשר מסלק האדם החומר העב . וכל זה ידוע למי שעמד בסוד קדושים . ולפיכך הקרבן גם כן כפי אשר ראוי אל האדם , וזהו (ויקרא ו, ח) "והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה וגו'", כי אין כאן רק קדושה במה, ולא כולו, ולפיכך אצל הדשן ואצל המנחה כתיב "והרים ממנו" .

6ותמצא כי יש שלשה דברים במנחה; האחד הוא סולת, שהוא נקי וזך , והוא כנגד הגוף הנקי מכל פסולת* . ועליו השמן אשר הוא נקי וזך , הוא השכל הזך . ועליו לבונה זכה, הוא זכות המעשים* , כי הכל נמשך אחר הגוף, כמו שבארנו זה במקום אחר , [ד]כאשר יש לו גוף וחומר הזך, אז נמשך אל זה החכמה והשכל הזך, הנרמז ב"שמן זית זך" . כי אם יש לו עבות החמרי הוא עם הארץ, כדלעיל . ולפיכך אחר הגוף והחומר הזך נמשך השכל הזך, שהוא השמן הזך. ואחר השכל הזך נמשכים* המעשים הזכים והטהורים , שהם לבנים . ושני דברים אלו, אשר החכמה נקרא "שמן", והמעשים הם לבנים, בארנו למעלה אצל (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" . ומי שהוא בעל מעשה טוב יש לו שם טוב , אשר הוא מריח למרחקים , וכמו שפירשנו למעלה אצל "הדודאים נתנו ריח" . ולפיכך היה נותן על המנחה לבונה זכה, כי הוא זוכה למעשים טובים, אשר הם השם טוב, הכל כאשר מזכה גופו. ובדבר הזה הארכנו במקום אחר , ואין להאריך כאן .

7והנה תמצא במנחת סוטה, שהיתה נוטה אחר החמרי, שעשתה מעשה בהמה (סוטה יד.) , אמרה תורה שתהיה של שעורים (במדבר ה, טו), לא סולת נקי , כפי מה שעשתה, שהיתה נמשכת אחר החמרי , ולכך כתיב (שם) "לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה", כי נמשכה אחר החמרי ואחר הבהמה, שאין לה אלו שנים . וזהו שדרשו ז"ל (במדב"ר ט, יג), והביאו רש"י ז"ל (במדבר ה, טו), "ולא יתן עליו לבונה", כי האמהות נקראו "לבונה", כדכתיב (שיה"ש ד, ו) "ואל גבעת הלבונה", והיא פרשה מדרכיהן, לכך לא יתן עליו לבונה , על שם המעשים הזכים כמו לבונה. והיו בשביל זה בעלי שם טוב מריחים כמו לבונה . ועוד יש בלבונה זכה דבר עמוק מאד מאד .

8וסמך אחר זה מנחת אהרן , כי אהרן היה כולו קודש קדשים אל השם יתברך , מסולק מן החומר , עד שהיה מנחה טהורה. ולפיכך היה מנחתו כליל אל השם יתברך (ויקרא ו, טו), כמו העולה, כי היה מתעלה קרבנו אל השם יתברך . ולפיכך נאמר על אהרן (דברים לג, ח) "תומיך ואוריך לאיש חסידך" , כי כבר אמרנו* כי החסיד יש בו הטוב וזכות החומר, כמו שאמרו* (אבות פ"ב מ"ה) "אין עם הארץ חסיד", כמו שאמרנו למעלה . והוא שנאמר (מלאכי ב, ז) "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ורצה לומר כי הכהן מסולק מן החומר כמו המלאך , ולכך מקבל החכמה. כמו שהתבאר כי המנחה היא סולת, ועליה שמן זית, שהיא החכמה, ועליה לבונה, היא זכות המעשים, כמו שהתבאר . ולכך כתיב אצל קרבן אהרן "וזה קרבן אהרן" , כי אהרן היה מיוחד במדות אלו, דהיינו שהיה סולת נקיה מפחיתות החמרי, שזהו עצם מעלת אהרן , ולכך היה קרבן שלו קודש קדשים, הכל כליל .