דרשת שבת הגדול כב

1ואחר כך פרשת שלמים , ואמר הכתוב (ויקרא ז, יב) "אם על תודה יקריבנו וגו'" , ורצה לומר שמביא אל השם יתברך שלמים, מפני שעשה לו השם יתברך שלום כאשר בא עליו צרה והצילו הקב"ה , שעשה לו שלום , ועל זה נותן אל השם יתברך הודאה על הנס . ואז המצוה שיקריב אל השם יתברך חמץ ומצה; מין אחד של חמץ, ושלשה מינים של מצה . ויש לשאול, כיון שאסרה תורה חמץ במנחה , אם כן למה צוה בתודה שיהיה מקריב התודה על לחם חמץ (ויקרא ז, יג). וכן בעצרת המצוה להביא שתי לחם מן החמץ (ויקרא כג, יז) , והרי בכל מקום מרחיק החמץ, ועתה צותה על החמץ . אבל דבר זה כי כאשר מקריב שלמים על שם השלום, והשלום הוא הכל, ובמדרש (במדב"ר יא, ז) גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל, שאנו אומרים* "עושה שלום ובורא את הכל" . ומה שהשלום הוא כנגד הכל, כי הכל צריכים שלום , כמו שאמרו שם* במדרש, גדול השלום שאפילו עליונים צריכים שלום, שנאמר (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו" . [והרי דברים] קל וחומר ; ומה אם במקום שאין איבה ושנאה צריכים שלום, קל וחומר במקום שיש כל המדות הללו. והנה כאשר עשה השם יתברך אליו שלום , מורה* כי הוא יתברך בורא הכל . ועוד אמרו חז"ל (תו"כ ויקרא כו, ו) אם אין שלום אין כלום , והשלום בו יושלם הכל, ובו הכל .

2והנה במה שברא השם יתברך הכל, בזה יצר הרע הוא טוב , ואין להרחיק את החמץ , אף על גב שהרחיקה התורה החמץ והשאור מצד עצמו כי הוא רע, אבל בודאי השם יתברך אשר* ברא הכל, יצר הרע הוא טוב מצד הכל. כמו שאמרו במדרש (ב"ר ט, ז) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא), מה "כל אשר עשה", אפילו יצר הרע. וכי יצר הרע "טוב" , אלא שאם אין יצר הרע, לא נשא אשה ולא הוליד בנים. ולפיכך מצד כלל הבריאה הוא טוב מאד, שממנו פריה ורביה, אבל מצד עצמו בודאי רע . רק כי משמש הרע לטוב, כמו שהשאור הוא רע בעצמו , רק הוא טוב כאשר הוא בעיסה . ולפיכך מצד כלל הבריאה יצר הרע הזה הוא טוב, ומפני כן כתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", רצה לומר בכלל העולם היצר הרע הוא טוב, אף כי מצד עצמו הוא רע . והשלמים הביא על שם שעשה השם יתברך אליו נס, ועשה לו שלום. ומפני כך נותן הודאה אל השם יתברך שהכל שלו, כאשר השלום שלו, שהוא הכל, ומצד שהכל שלו הובחר החמץ.

3כן בחג השבועות שתי הלחם חמץ (ויקרא כג, יז), ולא ריחקה התורה את החמץ . כי יש ביצר הרע הטוב מצד זה, כי אם לא היה יצר הרע באדם, לא היה האדם מקבל שכר על המצות שבתורה. וראיה לזה, כי לעולם הבא שלא יהיה יצר הרע באדם, אז לא יהיו המצות . שכך דרשו ז"ל (עירובין כב.), "היום לעשותם" (דברים ז, יא), ולא למחר לעשותם . ולמה זה רק היום לעשותם. מפני שיש יצר הרע, ויש קבול שכר על עשייתם. ולא למחר לעשותם, מפני שלא יהיה יצר הרע, ואין כאן קבול שכר על עשייתם . ועוד , כי לא נתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), שהרי כן השיב משה למלאכים כאשר אמרו (תהלים ח, ב) "תנה הודך על השמים", כדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פח:), שאמר להם משה, מה כתיב בתורה, "לא תגנוב לא תנאף" (שמות כ, יג), קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, תורה למה לכם . והנה התורה היא מצד היצר הרע, ואם לא כן, לא היתה התורה נמצאת* . גם כי כנגד היצר הרע נתן התורה, כי הטוב לעומת הרע , כי יצר הרע שהוא רע , ברא כנגד זה הטוב הגמור, היא התורה, שהיא הטוב הגמור .

4ולפיכך אמרו בפרק קמא דקידושין (ל:) , תנו רבנן, "ושמתם" (דברים יא, יח) , נמשלה התורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח רטיה על מכתו. ואמר לו, בני, כל זמן שהרטיה זו על גבי מכתך, אכול מה שנאתך , ושתה מה שנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי . כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלוא אם תיטיב שאת" . ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) "לפתח חטאת רובץ". ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך* , דכתיב (שם) "ואליך תשוקתו". ואם אתה רוצה אתה מושל בו , שנאמר (שם) "ואתה תמשול בו", עד כאן.

5הרי כי התורה נבראת בשביל יצר הרע, ומאחר שברא השם יתברך יצר הרע, ברא כנגדו התורה, ומצד הזה יצר הרע הוא* טוב. ומה שאמר (קידושין ל:) "אם פגע בך מנוול זה , משכהו לבית המדרש*, אם ברזל הוא, מתפוצץ" . רצה לומר כי היצר הרע מסית אותו לקלקל ולעבור על* דברי תורה. ויצרו נחשב כמו ברזל, שהוא משבר , וזה הוא כנגד לא תעשה . ועל זה אמר כי בשביל התורה מתפוצץ היצר הרע, ואין יצר הרע שולט בו. ומה שאמר (שם) "אם אבן הוא נמוח", פירוש אם יש בו יצר הרע שאינו שומע לעשות המצוה, ואז יאמר עליו כי לבו קשה כמו אבן, שאינו שומע לעשות , וזה כנגד מצות עשה, ומן התורה נמוח . ומזה הטעם לא הרחיקה התורה בחג השבועות החמץ, כי אם נתן להם היצר הרע, קנו על ידו התורה, ולא זכו אל התורה רק על ידי החמץ, הוא היצר הרע , כי איך אפשר לקנות (שמות כ, יג) "לא תנאף" (ויקרא יט, יג) "לא תגזול" כאשר אין יצר הרע .

6ולכך לא הרחיקה התורה החמץ בתודה . וכאשר היה מביא קרבן תודה היה בו ד' מינים , כנגד ד' צריכים להודות. דאמרינן בפרק הרואה (ברכות נד:), אמר רב* יהודה אמר רב, ארבעה צריכים להודות , ואלו הן; יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. יורדי הים וכו' . ואלו דברים שצריכים להודות אל השם יתברך דוקא , מפני שהדברים שבאים על האדם הם ארבעה ; וזה כי האדם כאשר הוא במדבר, ואינו מוצא* במדבר לאכול ולשתות, ואין לו צרכיו, ראוי שיגיע אליו מיתה מצד זה, כאשר הוא משולל מכל דבר שצריך אל האדם . אבל השני הוא הפך זה, כאשר הוא בים, וכאשר באים הגלים לשטוף אותו בכח, ואין דבר יותר גדול ויותר חזק כמו הגלים, שהם באים על האדם בכח לשטוף אותו . הרי הראשון מצד ההעדר, שאין לו כל, והוא מצד השלילה. ודבר זה שהוא הים אינו שלילה, רק בא עליו דבר בכח מבחוץ על האדם, והנה זהו הפך הראשון . אמנם החולי הוא מצד האדם עצמו, שאינו חסר דבר כמו מי שהוא במדבר, ואינו דבר בא מבחוץ על האדם כמו גלי ים, רק הוא באדם עצמו, שיש בו שנוי מזג , והוא אמצעי בין הים ובין המדבר .

7ואמנם יש עוד דבר רביעי, כאשר הוא נמסר ביד האדם, והוא בבית האסורין. שכאשר נתון ברשות האדם, אז האדם פועל בו כל אשר ירצה, והוא פועל בחירי רצוני . ולכך היה שלשה מצה , כי אלו הפועלים, שהם ים, מדבר, חולי, הם פועלים כאשר השם יתברך סידר להם לפעול, והם פועלים פשוטים , ואין בהם דבר חטא ורע, כי כך סידר השם יתברך פעולתם . אבל האדם, שהוא הרביעי, כאשר הוא פועל באחר, אינו פועל כסדר אשר סדר השם יתברך, כמו שהם שלשה הראשונים שהם פועלים פשוטים מצד הטבע אשר סידר השם יתברך אליהם, אבל האדם אינו פועל כך, אבל פעולתו מצד בחירתו , אשר הבחירה היא מצד היצר הרע בלבד , ולפיכך מין רביעי הוא חמץ . והפועל הזה , אשר הוא פועל מצד יצרו כמו שאמרנו, הוא שקול כנגד* שלשה הראשונים, אשר הם פועלים בטבע ; כי לפעמים מחסר לו ואינו נותן לו לאכול ולשתות* . לפעמים מכה אותו בידו, עד שהוא מת* . ולפעמים נותן אותו במקום רע*, שהוא מקבל חולי . וכל זה הוא מצד הבחירה, אשר הבחירה היא מצד היצר הרע. ולפיכך מין החמץ שקול כנגד כולם .

8וכך אמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (ח:), אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא*. [אמר ליה], דכתיב (ירמיה טו, ב) "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר לַמָּוֶת לַמָּוֶת ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". ואמר רבי יוחנן, כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו וכו' , שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה . והרי בפסוק הזה זכר כל אלו ארבעה דברים ; כי החרב הוא בא בכח על האדם וביד חזקה לאבד אותו, והוא כמו ים. וכנגד המדבר זכר רעב, שאין לו לאכול. ויש להחליף פירוש זה, כאשר ידוע למבינים . וכנגד החולי זכר המיתה, שהיא מחמת חולי. וזכר שבי, שהוא בית האסורים. ואמר כי השבי כנגד כולם, דאיתנהו ביה כולהו, ויכול לעשות עמו כמו שירצה. והרי בשביל זה היה המין של חמץ שקול כנגד כל שלשה מינים.

9אמנם מה שלא אמרו שיש לברך כשנצול מן החרב , דבר זה מפני כי אין להודות רק כאשר כבר היה בים במקום סכנה, או היה במדבר במקום שאין שם מים, או שכבר היה חולי* ונתרפא, שכבר התחיל דבר מה, או שהיה בבית האסורים, שכבר היה בבית האסורים. אבל החרב שבא על האדם וניצל*, אף שהיה בסכנה, לא התחיל דבר זה כלל שיאמר שיצא מתוכו. ואין זה נס בודאי רק כאשר התחיל הנס כבר , כמו שאמרנו. וכן אם נפל אבן מן החומה אצל ראשו, אין זה נס בודאי , כי אולי היה נופל כך כפי דרכו, ואפשר שיהיה נס, או שלא יהיה נס. ולפיכך אלו האנשים שמברכים על כל דבר, כמו שנוהגים, הוא דבר סכלות, וראוי למחות בידם, כי אין להודות רק על אלו שאמרו חכמים . ואף כי כל הדרכים בחזקת סכנה , לא אמרו שצריך הודאה רק באלו ארבעה, מטעם אשר אמרנו , וכל המוסיף גורע (סנהדרין כט.) .

10וכאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים, ועשה להם נסים כדי שידעו שמו וגבורתו, וידעו שיכול לגאול אותם מכל צרה , ולהושיע אותם מכל ארבעה דברים שצריכים להודות . ולכך כתיב (שמות יג, יח) "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" . כי כאשר היו במצרים גאלם מן בית* האסורים, שהיו משועבדים לפרעה במצרים, והיה גואלם מן ענין זה .

11וגם גאלם מן החולי, וזה כאשר הביא השם יתברך המכות על המצריים, וישראל היו נצולים מן החולי הזה , דבר זה נחשב כמו חולה* ונתרפא, שכן כתיב (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", ומדאמר "אני ה' רופאך" מזה נלמד כי היו ישראל נחשבים חולים. ורש"י ז"ל (שם) פירש מה שפירש . אבל אני אומר, וכך ראוי לומר , כי במצרים כאשר היה מכת שחין , וכן שאר מכות שהיו במצרים, והציל את ישראל מהם, הרי דבר זה נקרא רפואה לגמרי, כמו שנקרא רפואה כאשר החולי בא על האדם ונתרפא, נקרא דבר זה רפואה, כך נקרא רפואה גם כן דבר זה שהמכות היו בעולם, וישראל נצלו מן המכות שהיו בעולם. ואין דומה לְדֶבֶר שרגיל להיות בעולם , כי הרבה שנצולים, ואין הכל מתים בַּדֶּבֶר. אבל המכות באו על הכל, ולא נשאר אחד , וישראל ניצלו, דבר [זה]* נקרא לגמרי שנתרפאו . וזה "כי אני ה' רופאך", כמו שאר חולה השם יתברך נותן לו כח לדחות החולי , כך נתן השם יתברך אל ישראל כח לדחות החולי, שלא יקבלו החולי. ולפי זה "כי אני ה' רופאך" כמשמעו, שנתן להם כח לדחות מהם החולי, שלא יקבלו אותו, ודבר זה רפואה ממש. ולפיכך חולים היו ישראל, וניצלו.

12ועוד , כי בודאי אצל האדם היחיד נקרא שהוא חולה כאשר כבר התחיל החולי בו, אז נקרא שהוא חולה . אבל אצל רבים, כאשר הוא מכה וחולי של רבים, כאשר כבר התחיל החולי ברבים, כמו שהיה אצל המצריים, שכבר באה המכה והחולי עליהם, אבל ישראל נצולו, וזהו חולה שנתרפא, כי כבר התחיל המכה של רבים, והוסרה המכה מהם . ועוד , כי בודאי תשושי כח היו במצרים, כאשר היו משעבדים בהם בפרך עבודה המשברת את כחם , ואין לך חולי יותר מזה . אבל אין צריך , כי על כל פנים כתיב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וכאשר גאלם משנים , רצה השם יתברך שיהיו נגאלין מכל ארבעה שצריכים להודות. וזה שכתוב (שמות יג, יח) "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף", ולגאול אותם מן המדבר, ומן הים, עד שהיו נגאלים מכל ארבעה דברים שצריכים להודות .

13וכנגד זה תקנו חכמים ארבעה כוסות , שנים לפני סעודה ושנים אחר הסעודה . והשנים שתקנו לפני הסעודה, היינו על שם שנים שהיו לפני הגאולה, דהיינו חולי* ובית אסורים . ושנים לאחר הסעודה, על שם שנים שהיו לאחר הגאולה, דהיינו ים ומדבר . והכי אמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח.), כי שנים שהם לפני סעודה הם קודם הגאולה, כי הגאולה הוא כאשר אומרים "ברוך אתה ה' גאל ישראל" (פסחים קטז:), ושנים שהם לאחר הסעודה הם אחר הגאולה . ואל יקשה, כי כאשר שותין בליל פסח ארבע כוסות, הרי עדיין לא היו אלו שנים שהיו אחר הגאולה . כי זה לא יקשה לך, כי כאשר גאל אותם ממצרים, גאל אותם ולקחם לו לעם בענין זה שיהיו נגאלים מכל ארבעה דברים אשר אמרנו . ואם לא כן , לא היה צריך הכתוב לומר (שמות יג, יח) "ויסב אלקים את העם דרך המדבר וגו'", ולא היה צריך לומר רק (שם פסוק יז) "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם [העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה]" . אבל הכתוב בא לומר כי עדיין לא היו קונים האמונה שיגאל השם יתברך אותם מכל צרה, ולפיכך אם יראו מלחמה ישובו מצרימה. ולפיכך "ויסב אלקים וגו'", ואז יקנו אמונה שלמה . ולפיכך בליל היציאה, שגאל את ישראל, שותין ארבע כוסות, כי הגאולה הזאת שיהיה אלקיהם , ולגאול אותם מכל צרה אשר נכללו בארבעה דברים מחולקים, אשר אין זה כמו זה, כמו שהתבאר למעלה , ולכך ראוי לתקן ארבע כוסות בלילה זה .

14ותקנו ארבע כוסות כמו שאמר הכתוב (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא וגו'" . וזה שאמרו כי תקנו ארבעה כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה "והוצאתי" "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי" (שמות ו, ו-ז) , ואלו ארבע גאולות , כי כאשר גאל השם יתברך, גאל אותם ולקח אותם אליו בענין זה שיהיה גואלם בכל צרה שיבא עליהם; הן צרה שהיא מצד השלילה, כאשר הם חסרים דבר. הן מצד כאשר יבא עליהם מאבד מבחוץ. הן צרה מעצמם, הוא המיתה. הן מן האדם , מכולם יהיה גואל אותם ופודה אותם מכל צרה. ולכך כתיב אצל הגאולה ארבע לשונות . וכן היה שגאל ופדה אותם מכל אלו הד' , כמו שאמרנו . ועתה התבאר לך ארבעה מינין שבתודה .

15אמנם עוד יש להבין בדברי תורה להעמיק , כי התודה שמביא האדם אל השם יתברך בשביל שעשה השם יתברך אליו* נס, ועשה לו שלום . ולפיכך כתיב (ויקרא ז, יא-יב) "וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו" , כלומר שמביא קרבן תודה בשביל השלום שעשה לו, (שם פסוק יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו'", רצה לומר ובשביל כך הוא מודה אל השם יתברך שעשה עמו נס , או כל טובה . ובזה שהאדם הוא מקבל טובה מן השם יתברך, הוא אל השם יתברך, כאשר עשה עמו טובה וחסד . ולפיכך מביא קרבן תודה להודות, כי מצד החסדים והטובות שעושה עם בני אדם הכל שלו , וכמו שמבואר ב"מזמור לתודה", שאמר (תהלים ק, פסוקים א, ג) "הריעו לה' וגו' כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו" . רצה לומר כי אנו מודים אליו יתברך כי הכל הוא אל השם יתברך, הן מצד שבראנו, כמו שאמר "הוא עשנו" . הן מצד שאחר שבראנו אנחנו אליו, כלומר שאל תאמר כי הוא בראנו, ואחר שבראנו אין אנו צריכין חס ושלום אליו עוד, כמו האומן אשר עושה כלי, שאחר שעשאו אין צריך לאומן. על זה אמר "ולו* אנחנו", כי אנו תלויים בו, ואם חס ושלום אינו* עושה חסדים עמנו אי אפשר שיכול האדם לעמוד , וזהו "ולו אנחנו", בשביל שאנו תלוים בו . ואמר "עמו וצאן מרעיתו", שהוא יתברך מנהיג אותנו* בצרכינו , כמו שהוא יתברך מנהיג העולם . הרי לך שלשה דברים שנזכרו בכתוב .