דרשת שבת הגדול כז

1ואמר (תנחומא צו אות ה) וכשהיו מקריבין זבחי שלמים היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", עד כאן . ויש תימה, מאי ענין זה לזה, שכשהיו מקריבין זבחי שלמים, היה הקב"ה נושא להם פנים. אבל פירוש זה, ידוע איך הקשור והחבור מבטל הדין, כי כל דין אינו רק על אחר, שהרי פסול לדין על קרובו (נדה מט:) , כי* הקרוב הוא כמו גופו . לכך יש כאן נשיאת פנים, ואין כאן דין כלל, כי כאשר יש קשור וחבור עם השם יתברך, אין קרוב יותר מזה, ואין כאן דין , רק נשיאת פנים, שהיא לפנים משורת הדין . לכך* כתיב "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", כאשר יש שלום בין הקב"ה לישראל אז יש נשיאת פנים , והבן זה.

2ונזכר פרשת שלמים באחרונה , ולפי הסברא כיון שלא בא על חטא , היה להקדים פרשת שלמים עם פרשת המנחה . ובמדרש (ויק"ר ט, ט) , רבי מני דשאב ורבי יהודה דסכנין בשם רבי לוי, גדול השלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביא על ישראל חותמין בשלום; בקריאת שמע, "פורש סכת שלום עלינו" . בתפלה, "עושה שלום". ברכת כהנים, (במדבר ו, כו) "וישם לך שלום". ואין* לי אלא בברכות, בקרבנות מנין, תלמוד לומר (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" . אין לי אלא בכלל, בפרט מנין , תלמוד לומר (ויקרא ו, ב) "זאת תורת העולה", (שם פסוק ז) "זאת תורת המנחה", (שם פסוק יח) "זאת תורת החטאת וגו'" . ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות צבור מנין, תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם" ומסיים בשלמים . ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, שנאמר (ישעיה סו, יב) "הנני נוטה אליה כנהר שלום". רבנן אמרי, גדול השלום שכשהמלך* המשיח בא אינו פותח אלא בשלום, שנאמר (ישעיה נב, ז) "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום", עד כאן.

3וקשה, למה השלום באחרונה. וביאור זה, כי כל חותמי ברכות הם חותמים בשלום, כי השלום הוא סוף של דבר, כדכתיב (תהלים לז, לז) "כי אחרית לאיש שלום". כי על ידי השלום הדבר הוא בשלימות , והשלימות הוא בסוף , כי בהתחלה אין הדבר בשלימות . וכאשר הדבר הוא בשלום הוא בשלימות, כי לכך נקרא "שלום", כי כאשר הדבר בשלום הוא בשלימות לגמרי . וכבר אמרנו כי השלימות הוא בסוף , לכך השלום בכל הברכות הוא בסוף . ולכך כתיב "כי אחרית לאיש שלום", ורצה לומר כי השלום ראוי שיהיה לאדם באחריתו, כי אז יושלם הדבר, וינוח בשלום לגמרי. וכן כתיב (ישעיה נז, ב) "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו". הרי לצדיק גמור נתן השם יתברך אליו השלום , כי הצדיק, שהוא בעל שלימות , לכך ראוי לו השלום, שבו השלמת הכל. אבל הרשע, שאינו בעל שלימות , אמר הכתוב (ישעיה נז, כא) "אין שלום אמר אלקַי לרשעים", כי אין הרשע בעל שלימות, וכאשר אינו בעל שלימות אין ראוי אל השלום, שהוא השלמת הכל . לכך קבעו ברכה זאת בסוף כל הברכות , כי השלמת הדבר הוא השלום.

4ולפי הראוי בברכת כהנים היה לו לומר "וישם שלום לך", כי בכל הראשונים נאמר (במדבר ו, כד) "יברכך ה' וישמרך", (שם פסוק כה) "יאר ה' פניו אליך ויחנך", (שם פסוק כו) "ישא ה' פניו אליך", שלשון נוכח בסוף הברכה, וכך ראוי לומר "וישם שלום לך" . רק שהיה תיבת "לך" באחרונה, ודבר זה אין ראוי, כי השלום הוא באחרונה. ולפיכך כתיב "וישם לך שלום", כי השלמת הדבר הוא השלום , כמו שאמר רבי בשעת פטירתו (כתובות קד.) "יהי רצון שיהא שלום במנוחתי" .

5ומפני שהשלום הוא באחרונה, אמרו במדרש (ויק"ר ט, ט) גדול השלום, שבכל המצות כתיב בהו (שמות כג, ד-ה) "כי תראה", "כי תפגע", (דברים כב, ו) "כי יקרא", אם באה מצוה לידך, אתה זקוק לעשותה. ואם לאו, אי אתה זקוק לעשותה. ברם הכא* (תהלים לד, טו) "בקש שלום ורדפהו", בקשהו במקומך, ורדפהו למקום אחר, עד כאן. והטעם בזה, מפני כי האדם הליכתו הוא אל השלמתו , והשלום הוא השלמתו. ובעולם הזה אינו בעל שלום , כי אין האדם בשלימות בעולם הזה, רק הוא תמיד דורך אל השלימות , ובזה הוא דורך אל השלום.

6ולפיכך אמר בפרק הרואה (ברכות סד.) הנפטר מן המת, אל יאמר "לך לשלום", אלא "לך בשלום". והנפטר מן החי, אל יאמר "לך בשלום", אלא "לך לשלום". ורצה לומר, כי המת כבר הוא בסוף, וקנה השלימות אשר ראוי לו, ואז ראוי אליו השלום, כמו שאמרנו, ולפיכך יאמר "לך בשלום" . והנפטר מן החי אל יאמר "לך בשלום", אלא "לך לשלום", כלומר שיהיה הליכתו לשלום, כי הוא תמיד דורך עוד אל השלימות, אשר הוא השלום. ולפיכך אומרים לו "לך לשלום", שהוא יגיע אל השלום כמו שאמרנו . וכאשר האדם הולך אל השלום, אין פוגע ונוגע בו דבר, מאחר שהוא דורך אל השלום .

7ומזה הטעם צריך לרדוף אחר השלום, כי יש לאדם להיות נמשך אחר השלמתו, שכל דבר בעולם נמשך אחר השלמתו, כי כאשר הוא בלא השלמתו הוא חצי דבר, ומתנועע אל השלמתו , כמו הולד שהוא בבטן אמו מתנועע הויתו אל השלמתו. וכן כל הדברים בעולם כאשר אינם בהשלמה, מתנועע הויתו אל ההשלמה. כי הגרעין שהוא הזרע באדמה, תנועת הויתו אל ההשלמה. וכן כל הנבראים מתנועעים אל השלמתם . ולפיכך מחוייב האדם לרדוף השלום, אשר הוא ההשלמה של דבר, אף שאינו עמו. ודבר זה ביארנו במקום אחר גם כן . ואשר הוא בעל המחלוקת הוא הפך זה, שאינו נמשך אחר ההשלמה, ואין לו השלום .

8ועיקר השלום היה בישראל על ידי הנשיאים , כי הנשיא עושה שלום בין שבטו , בין איש לאיש . וכאשר אלו שנים עשר נשיאים יש להם חבור וקשור ביחד, אז הוא שלום לגמרי, כאשר ראוי להיות שלום . וכבר שמעתי בקבלה מרבותי כי לכך נסמכה פרשת הנשיאים (במדבר ז, ב-פח) אל פרשת "יברכך ה' וישמרך" (במדבר ו, כב-כז), לומר כי השלום הזה שנותן השם יתברך יהיה על ידי הנשיאים, כאשר יהיו בחבור יחד . ולפיכך מזכיר פרשת נשיאים והקרבתם זה אחר זה . ואל יקשה לך מה בכך שיהיה להם שלום ביחד, באולי לא יהיה להם שלום מצד האויבים, שהם האומות*, או שאר אויבים . על זה אמרו במדרש (ספרי במדבר ו, כה) גדול השלום, אפילו עובדים ישראל עבודה זרה* ושלום ביניהם אין השטן יכול לשלוט בהם, שנאמר (הושע ד, יז) "חבור אפרים עצבים הנח לו", [אבל משנחלקו מה נאמר בהם] (שם י, ב) "חלק לבם עתה יאשמו". אם כן הכל תולה בשלום שיש להם זה עם זה על ידי הנשיאים . ואין להאריך כאן, כי הארכנו בזה במקום אחר . ולכך אחר שאמר "וישם לך שלום" סמך פרשת נשיאים, אשר על ידם הוא השלום, אל השלום שבברכת כהנים. רק כי מנין שיהיה שלום בין הנשיאים עצמם כאשר יאמר האחד אני ראש וראשון, ואני גדול ממך, ואין השלום רק כאשר אלו נשיאים הם בקשר אחד . ועל זה אמר כי ראוי שיהיו כל הנשיאים שוין*, שאין אחד לפני חבירו, רק כלם שוים ביחד, ואין אחד מוקדם. ולפיכך כתבה התורה אצל נחשון בן עמינדב (במדבר ז, יג) "וְקרבנו קערת כסף אחת", והרי הוא ראשון (שם פסוק יב), ואמר אצלו "וקרבנו" בוי"ו. אבל בא לומר כאילו היה אחד לפניו, עד שאין כאן התחלה . כי שנים עשר נשיאים הם נשיאי* שנים עשר שבטים, כנגד שנים עשר מזלות , והם כמו דבר שהוא עגול , שאין לדבר שהוא עגול* התחלה כלל , ולפיכך כתיב "וקרבנו" . ושמעתי כי זה קשיא על הנוהגים כי אחד מן הראשים שהוא הראש הראשון קורין אותו "פרימוס", כלומר שהוא יותר עיקר . והוא מנהג הגוים* , כי זה אינה רוצה התורה האמתית, שכל דרכיה דרכי שלום . ולכך קרבן שלמים באחרונה כי בשלום יושלם הכל וההשלמה הוא בסוף .

9ובמדרש (תנחומא צו אות ד) "וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ז, יא), זה שאמר הכתוב (תהלים פה, ט) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו". אמרו אומות העולם לבלעם, למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות, ולנו לא אמר. אמר להם בלעם, הקרבנות אינם שלום אלא למי שקבל את התורה שהן כתובים בה, צריך שיקריב קרבן . אתם מתחלה* פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבן. מי שקבלה הוא מקריב, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". לכך נאמר "כי ידבר שלום אל עמו", ומה דיבר, "וזאת תורת זבח השלמים", עד כאן.

10ונראה כי המדרש בא לתרץ לשון "שלמים", שהיה לכתוב "זבח שלום" . ורצה לומר, כי כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום, שכאשר חוטא האדם, העונות הם מפרידים בין השם יתברך ובין האדם . והקרבנות הם מקרבים את האדם אל השם יתברך אחר שחטא . ולפיכך מי שקבל את התורה, שהתורה היא השלום , כי התורה היא מסדרת הכל עד שהכל הוא מסודר , והסדר הוא השלום הגמור . וכאשר ישראל קבלו התורה, שהיא השלום הגמור, אז ראוי שיהיה להם הקרבן גם כן, שהוא קירוב ושלום אחר שיש הפרד וחילוק . אבל האומות שלא רצו בשלום, היא התורה, וכאשר הם חסרים עיקר השלום, אז אין ראוי להם הקרבנות שהם שלום גם כן . ולפיכך נקרא "שלמים" לשון רבים, כי מאחר שיש להם התורה שהיא שלום, ראוי להם קרבן זה , שהוא השלום לגמרי גם כן .