דרשת שבת הגדול ה

1ומפני כי תחילת בריאת האדם היא לעבוד השם יתברך , בחרה התורה* החודש שבו הפסח , שהוא עבודת השם יתברך בפרט, כי הפסח נקרא עבודת השם יתברך, שכך כתיב (שמות יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'". ועוד כתיב אצל הפסח (שמות יב, כו) "מה העבודה הזאת לכם", וכן כמה כתובים , כי הוא קרבן שחייב עליו כרת (במדבר ט, יג) . כי הפסח בא בשביל שישראל ראוים לעבוד השם יתברך , שהרי כתיב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" , "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים*" (במדבר ח, יז) . ולכך הפסח, שהוא בשביל דבר זה , הוא "עבודה" נקרא, כי בשביל זה הם עבדים להקב"ה , וחייבים לעבוד לו . וצוה על זה בחודש הראשון באחד לחודש (רש"י שמות יב, ג), כי האדם תחילת בריאתו שיעבוד השם יתברך, ולפיכך באחד בניסן, אשר קראו אותו "עיגול החיים" , מפני שכאשר בא השמש לראש טלה, יתחילו הצמחים לצמוח ולחיות, וכן כל הנבראים חוזרים לחיות שלהם. ובימות הגשמים נחשבים כאילו הם מתים , וזהו תחלת הווייתם . ואפילו לרבי אליעזר (ר"ה י:) שאמר בתשרי נברא העולם, היינו תחילת הבריאה, אבל דבר זה מצד השנה עצמה . ומכל שכן לרבי יהושע (ר"ה יא.) דאמר בניסן נברא . ולכן צוה על מצות הפסח, שהיא העבודה, מיד באחד לחודש .

2ומפני כי העבודה אל השם יתברך הוא בכל חלקי כחות שלו, ומחוייב שיעבוד בהם השם יתברך, ואם לא יעבוד בכל חלקיו, הרי אותו חלק יוצא מן הבריאה שנברא עליו . וחלקיו הם; השכל, והגוף, והנפש, אלו ג' דברים הם לאדם . ולפיכך תיכף ומיד בראש חודש ניסן נאמר (שמות יב, ב-ג) "החודש הזה לכם וגו' דברו אל כל עדת בני ישראל" , שיהיה הדבור, שהוא הלימוד של פסח היאך לעשות הפסח, בראש חודש ניסן, ותיכף היו משעבדים השכל והדעת לעשות המצוה , ובזה משועבד האדם בשכלו .

3וחייב האדם לשעבד נפשו לעבודת השם יתברך, ולכך היה הלקיחה בעשור לחודש, שיקחו שה לבית אבות (שמות יב, ג). ודבר זה בודאי מעשה הוא*, שיקח שה לבית, וכל מעשה הוא על ידי הנפש , כי על ידי הנפש פועל האדם . ובזה היו משעבדים הנפש אל השם יתברך, כי שעבוד השכל הוא בראשונה, ועל ידי זה יקבל הנפש גם כן .

4ובי"ד היה ביעור חמץ והשאור , והיה שחיטת הפסח אחר ביעור חמץ ושאור . וזה היה שיעבוד הגוף אל השם יתברך. כי יצר הרע הוא בגופו של אדם , כי הנשמה היא בלא יצר הרע , ומצוה על האדם שיבער השאור והחמץ מביתו וישחט הפסח, להודיע כי לעבודת השם יתברך יסלק יצר הרע . ומפני כי סלוק יצר הרע של אדם מצד שקיעתו למיתה, ומצד הזה מסלק יצר הרע , ולפיכך התחלת ביעור השאור אחר חצות דוקא , שאז השמש נוטה לערוב , ויראה האדם כנגדו המיתה גם כן, שהוא גם כן סופו שישקע וימות מן העולם . כי כל הנבראים שוקעים ויש להם הפסד , ואז אפשר שיהיה כובש יצרו. אבל כל זמן שרואה היום בגבורתו , אין כאן סילוק יצר הרע . וכבר אמרנו כי הלילה נחשב כמו המיתה, כאשר אנו מברכין (ברכות ס:) "המחזיר נשמות לפגרים מתים" . ולפיכך ביעור חמץ לאחר חצות היום, כשמתחיל השמש לערוב לאחר חצות, ואז יש לו סימן גם כן לאדם כי סופו למות. כמו שאמר עקביא (אבות פ"ג מ"א) "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה; דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" . כי יצר הרע גובר באדם כאשר יש לו רצונו כתאות* לבו , אבל כאשר האדם הפך זה, שיש לפניו יום המיתה, אז אין גובר עליו .

5וזה שאמרו בברכות (ה.), אמר רבי יהושע בן לוי , לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע , שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו". אם נצחו, מוטב. [ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "אמרו בלבבכם" . אם נצחו, מוטב]. ואם לאו, יקרא קריאת שמע, שנאמר (שם) "על משכבכם" . אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם) "ודומו סלה" . וביאור זה*, כי יצר הרע אינו שולט רק מצד הבריאה , שהרי כתיב (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ", משיצא מן הרחם אל העולם "חטאת רובץ" . וממילא כשמזכיר לו יום המיתה, שאין יצר הרע , אז מסתלק יצר הרע .

6ולפיכך כאשר מתחיל השמש לערוב, ויש לפניו סימן מיתה, כי הלילה הוא סימן הפסד לכל הנמצאים, אז אפשר לו לסלק יצרו מכל וכל, לעבוד הבורא יתברך . ולפיכך בעור חמץ אחר חצות דוקא, ואז ישחט הפסח . ואחר שכבש יצרו, יש לו שבעה ימים ב"לא יראה" וב"לא ימצא" חמץ , ואין צריך עוד זכרון יום המיתה, שהוא צד שקיעת החמה, רק נשאר כך לאדם שבעה ימים בלא חמץ . ומספר שבעה חוזרים חלילה , מורה על שהאדם נשאר בלא חטא תמיד, כי שבעה ימים הם חוזרים חלילה . וזה לומר לך כי בודאי קשה לסלק יצר הרע מתחילה , ולפיכך צריך סימן יום המיתה, ומבערו אחר חצות. אבל כאשר סלקו כבר, שוב אינו חוזר וניעור כלל, וכמו שאמרו ז"ל* (סוכה נב:) לענין התאוה, אבר יש באדם ; משביעו והוא רעב , מרעיבו והוא שבע . כי כאשר כובש את יצרו, שוב אין יצר הרע מתגרה* בו אחר שסלקו . והרי יש לו יום טוב, והם ימי שמחה , כי אין לו צער כבישת וביטול היצר . אבל בשעה שמסלקו אין לו יום טוב , אבל אחר כך כשכבשו, אז יש לו יום טוב, כי אז יש לו שביתה ומנוחה מיצרו .

7והנה אלו ג' ימים שהיה נעשה בהם מצות הפסח; דהיינו יום א' בחודש, שבו היה המצוה לדבר אל בני ישראל. ובעשור לחודש, שהיה לקיחת הפסח. ובי"ד לחודש, שהוא שחיטת הפסח, היה כדי לשעבד אל השם יתברך מיד השכל והנפש והגוף* , כי כאשר ישעבד השכל, נמשך מזה שיעבוד נפשו , ונמשך מזה שיעבוד גופו , שהוא קשה מהכל, כאשר יש לו לשעבד יצרו אל השם יתברך .

8אמנם מה שבחר דוקא שתהיה הלקיחה דוקא בעשור לחודש, כי העשירי מיוחד לקדושה, כדכתיב (ויקרא כז, לב) "והעשירי יהיה קודש" . לפיכך צוה ליקח בעשור לחודש, ולהקריב הקרבן לשמים, ודבר זה ראוי שיהיה בעשור דוקא .

9אבל יש עוד טעם* מה שהיה הדבור ביום אחד לחודש, והלקיחה בעשור לחודש, וההקרבה בי"ד לחודש . מפני כי כבר אמרנו כי הפסח הוא עבודת השם יתברך. והעבודה הזאת היא שאנו עובדין לו שהוא יתברך אחד ואין זולתו, ולפיכך ראוי לעבוד אליו* . ולפיכך כל ענין עבודת הפסח שהיה הקרבן אחד בכל צד, מפני שהוא לאל אחד יתברך . ולפיכך פירשנו בחבור גבורות השם שהיה הקרבן הזה כל ענין שלו שיהיה אחד . הראשון, שהרי נאמר בפירוש (שמות יב, מו) "בבית אחד יאכל", שאסור לחלקו ולאכול אותו בשתי חבורות (רש"י שם), שלא יהיה נחלק קרבנו של השם יתברך, שהוא עבודה לאל אחד . השני, (שמות יב, מו) "ועצם לא תשברו בו", שלא יהיה נחלק בעצמו, כי העצם הוא בנין בעל חי , ולא היה נחלק עיקר בנין בעל חי, שהם עצמות שעליהם נסמך הבעל חי . השלישי, (שמות יב, ט) "אל תאכלו ממנו נא ומבושל כי אם צלי אש", כי הבשר שהוא מבושל נעשה פרורים מחולקים עד שנחלק לגמרי , רק צלי אש, כי כל זמן שהוא צלי, נתקשה ונעשה חלקיו אחד, ולפיכך צלי אש דוקא . ועוד מצותו שיהיה בן שנה אחת ולא שתים , ושם מבואר באורך עוד יותר .

10לפיכך המצוה באחד לחודש , כי אחד בחודש מורה על התחלה , ובפרט אחד לחודש ניסן, שהוא התחלת העולם . ובהתחלה השם יתברך אחד, וזה שכתיב בתורה (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ולא כתיב "יום ראשון" כמו שכתיב אחר כך , על שם שהיה הקב"ה אחד, ולא נבראו המלאכים עד יום השני (רש"י שם), אבל יום הראשון היה השם יתברך אחד ושמו אחד בלבד . ולפיכך (-מצות-) [מְצַוָּה] התורה על הקרבן באחד לחודש, כי האחד בחודש מורה על התחלת העולם, אשר בו היה השם יתברך אחד. והתורה , שהיתה גם כן בתחילת הבריאה, כי נבראת קודם העולם . לכך (-מצות-) [מְצַוָּה] התורה ביום זה, שהוא התחלה, ליקח הפסח לעבוד לאל אחד . לכך ראוי ביום זה שתצוה התורה שיקח הפסח לעבוד השם יתברך, שהוא אחד .

11אמנם בעשור לחודש היה לקיחתו. וזה, כי אחר ההתחלה אין אחדותו בעולם, שהרי נמצאו המלאכים , וחמה ולבנה, שעובדים* אליהם האומות . אמנם נמצא בעולם גם כן* אחדותו יתברך מצד שמעידים על אחדותו אחר שנברא העולם, הם ישראל, שהם מעידים על השם יתברך שהוא אחד, כמו שנאמר* (ש"ב ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ומאחר שישראל גוי אחד בארץ, הם מעידים על הקב"ה שהוא אחד .

12ובאיזה צד מעידים על השם* יתברך שהוא אחד . כי ישראל הם עם אחד בארץ, והנה יש בהם רבוי , והרבוי הזה אחד, כאשר הם עם אחד. וכאשר יש כאן רבוי שהוא אחד, יש קודם מי שהוא אהד לגמרי ואין בו רבוי, וזהו השם יתברך, שהוא אחד לגמרי . כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד , וכמו שנרמז בע' הגדולה במלת "שמע" (דברים ו, ד), ובד' הגדולה במלת "אחד" (שם), שהוא "עֵד" , כי ישראל הם עדות על הקב"ה שהוא אחד .

13והנה ישראל הם כמו היו"ד , שהיו"ד הוא רבוי, והוא אחד; שהיו"ד יש בו עשרה, שהוא רבוי . ואלו עשרה הם כמו אחד לגמרי, שהרי היו"ד כמו אחד, שאתה מונה אחד שנים שלשה ארבעה, כך אתה מונה עשרה עשרים, והם כמו שנים, רצה לומר שני עשרות*. וכן שלשים כמו שלשה, וארבעים כמו ארבעה, והרי דבר זה מבואר כי עשרה הם כמו אחד . והנה היו"ד שהיא עשרה, שהם כמו אחד, כי הוא רבוי שיש בו אחדות. וזה מורה על האל"ף, שהוא קודֵם במספר האחדים, והוא אחד לגמרי, בלא שום רבוי . וכמו כן ישראל, והם בתחתונים, שיש בהם הרבוי , והם מעידים על השם יתברך שהוא קודֵם, והוא אחד בעליונים ובתחתונים .

14וכאשר תדע ותבין כי היו"ד לגמרי מורה על ישראל , כי היו"ד היא קטנה מכל האותיות , וכן ישראל (דברים ז, ז) "לא מרובכם מכל העמים", רק "כי אתם המעט", והם כמו היו"ד, שהיא מעט .

15ולפיכך בעולם* הזה אחדותו יתברך מצד ישראל, שהם אומה אחת בתחתונים, מעידים על השם יתברך שהוא אחד .