דרישה, חושן משפט קט:א

1בבקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים כו' ז"ל המשנה שם ומכריזין בבקר ובערב ובגמ' שם מ"ש בבקר ובערב א"ר יודא א"ר בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים בשעת הוצאת פועלים דאי איכא דניחא ליה למזבן א"ל לפועלים אזילו סיירו לי ניהליה בשעת הכנסת פועלים דנידכר מאי דא"ל וניזיל נישיילינהו ופרש"י סיירוה ניהלה ראו אם יפה היא. דנידכר ב"ה באורתא מאי דא"ל לפועלים בצפרא ונישיילינהו אם יפה היא עכ"ל ולפי פירושו נ"ל דשעת הוצאת פועלים ר"ל שעת הוצאה מביתם ובשעת הכנסתם לביתם. והתוס' מפרשים איפכא דשעת הוצאת פועלים קאי אערב ור"ל כשיוצאין ממלאכתן דאז אינן מבטלין ממלאכתן יכול לראות בשדה ובבקר כשנזכר מאי דא"ל לאורתא אזיל לשאול. לאפוקי אי א"ל בבקר סיירו היה מבטלן ממלאכתן. ועוד דאי א"ל בבקר כן ל"ל להמתין עד הערב מלשיילינהו כל היום יש להו רשות לשיילינהו ואע"ג דהמשנה קתני בבקר ובערב. מ"מ רב יודא משנה סדר המשנה ונקט מתחלה בערב לפי שכן הוא הסדר כמ"ש עכ"ל. והנה רבינו שכתב הכרוז יוצא בבקר פ"א בשעת הכנסת פועלים כו' ופ"א בערב כו' נראה דסבר כפירש"י דבבקר אומר לפועלים שיבקרוהו דלפירושו המשנה ורב יודא בחד סדר קאמרי ואע"פ דלפירש"י בבקר מיקרי הוצאת פועלים אפשר דרבינו משנה לשונו כדי לתרץ קושיית התוספות שהקשו איך יאמר להן בבקר סיירו הלא יבטלן ממלאכתן לכן נקט בבקר בשעת הכנסת פועלים ור"ל שאין זה ביטול כשיאמר לאותן פועלים שנכנסים לשדה זו לעשות מלאכה או לאותן פועלים שעושין מלאכה בשדה שלמעלה משדה זו ואז בדרך הליכתן יסיירו ג"כ שדה זו ע"ל סי' של"א ס"ד שם הבאתי לשון הגמ' בכניסת פועלים ויציאת פועלים דשם נמי לפי' רש"י הליכתן בבקר למלאכתן מיקרי יציאה וחזרתן בערב כניסה וכאן שינה לשון רש"י מטעם שכתבתי (ועיין בא"ע ריש סימן ק"ד) ומש"ר בסימן זה עניין הכרזה טפי מלעיל סימן ק"ג משום דבמשנה וגמרא אשום יתומים והקדש קאי: (ב) שומעים ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלינהו המלוה בשווייה כו'. צ"ע הא הסכמת רבינו לעיל בסימן ע"ב סי"ו אם המשכון אינו שוה לשומת הבקיאין החצי שטוען המלוה עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי דהדין עם המחזיק ע"ש ואף דשם יש לו מגו דלקוח לא להני ליה המגו אלא להיות נאמן שכ"כ חייב לו ולא לענין להחזיק בידו המשכון ביותר משווייו שהרי הכא יש שטר ביד המלוה וברור שח"ל כ"כ ואפ"ה ס"ל לרבינו דאינו יכול להחזיקו ביותר מדמי שוויו והב"י השוה שני הדינים בהדיא דהרי בסימן ק"ז במס"ח הביא דברי בעה"ת שכתב בשם הרמב"ן והראב"ד שכשבא היורש לסלקו צריך לשלם לו כל חובו ומסיק שם הב"י וכתב שכן הסכמת רבינו בסימן ע"ב במשכון שאינו שוה לכדי טענתו כו' ולדבריו דהב"י סותרים דברי רבינו שבכאן למ"ש בסימן ע"ב וצ"ל דס"ל להב"י דמש"ר כאן דשומעים להיתומים לא לעניין דיכולים לסלק המלוה אפילו בכדי חצי החוב קאמר אלא שאם לאחר זמן יהיה ממון להיתומים וירצו לשלם להמלוה דמי כל החוב ויאמר המלוה אני השבחתי השדה כך וכך ולא ירצה ליתן השדה להיתומים אם לא יתנו לו גם השבח דרך משל שהחוב הוא מאה זהובים והשדה בשעה שהיתומים באין לסלק להב"ח היא שוה צ' זהובים ויאמרו היתומים הרי לך מאה זהובים כפי החובי אמר המלוה לא כי מתחילה כשבא השדה לידי לא היה שוה אלא חמשים זהובים ואני השבחתיה בהמותר עד ששוה צ"ז ואינני מחזיר לכו השדה עד שתתן לי ק"ז כפי החוב גם עוד מ"ז כפי השבח מש"ה שמין אותו תחלה וגם אח"כ בשעת הפדיון לראות אם הושבח בידו או לא וכמה הושבח גם י"ל דהכא מיירי שיש עוד נכסים ליתומים שיוכלו לפרוע להב"ח המותר אלא שהב"ח רוצה ליקחנה כך בלא שומא אף על פי שאינו שוה כדי חובו כדי שאח"כ לא יוכלו היתומים לפדות והיורש אינו רוצה בכך כי אומר שישומו לו השדה כדי שיוכל לאחר זמן לפדותה והמותר ינתן מיד משאר נכסיו וכל זה דוחק וגם לשון רבינו שבכאן לא משמע כן. לכן נראה דרבינו ס"ל דשאני משכון של מטלטלין דסימן ע"ב דהא מיירי שם דתופסו בידו בלא עדים ואילו היה טוען לקוח הוא בידי לא היה יכול לסלקו בלי רצונו גם עתה כשהוא אומר שהוא ח"ל כך וכך והאמינוהו ע"ז במגו דלקוח יש לו דין לקוח דאינו יכול לסלקו עד שיתן לו כל מה שהוא אומר שהוא ח"ל עליו משא"כ בנדון דהכא ועוד דשם הלוה על אותו חפץ מצה אעפ"י שאינו שוה כ"כ והו"ל כאילו קנהו מתחילה. משא"כ כאן דלא הלוה לו עליו בתורת משכון ואין לו אלא שיעבוד על נכסיו. ואיפכא נמי איכא למימר דאפילו החולקים בטוען על המשכון וס"ל דאינו יכול להחזיקו ה"ט דכיון דאינו ידוע דחייב לו אפילו כדי שוויו שהרי שכנגדו טוען ואומר שאינו ח"ל כ"כ אלא שחז"ל האמינוהו לטעון עד כדי דמיו דיו דהאמינוהו בזה ומש"ה יכול הלוה לסלקו בכדי דמיו משא"כ בנדון זה דיש בידו ש"ח וההלוואה היא ידוע שהיא יותר מכדי שווי השדה וסברא זו כתב בעה"ת בהדיא שם שער מ"ט דין מ"ו ע"ש וכתב שם דיש חולקים ואומרים דגם במלוה שיש בידו ש"ח אינו יכול לומר בעיני שוה השדה יותר מערכו לבקיאים ויכולים היתומים או הלוקח לסלקו בכדי שוויו ולא הזכיר שם ולא בשער ג' דין ו' שום דעה דס"ל דטוען על המשכון שבידו יהא בו כח להחזיק בו בע"כ של שכנגדו ורבינו כתב בסימן ע"ב דיש חולקים וס"ל דיכול להחזיק וכתב ב"י שם שכ"כ ג"כ שם בעה"ת בשער מ"ט ואני יגעתי ולא מצאתיו אלא נראה שהם כל הני גאונים שהביא המרדכי פרק המקבל סימן ק"ג דס"ל הכי וכתבו טעם וראייה לדבריהם ואחד מהטעמים הוא כמש"ר שם דנאמן במגו דלקוח ע"ש יעמ"ש בסימן ע"ב סי"ו ועיין בשער מ"ט דין הנזכר דמסיק שם בעה"ת בסוף אחר שכתב דברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל ז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל ונראה דהכי הוא הצעת דבריו דמתחלה מתחיל וכתב דהטוען על המשכון שבידו בטפי משוויו ורוצה ליטלו בע"כ של כנגדו עד שיתן לו כל טענתו אין שומעים לו לכ"ע דאפילו הראב"ד והרמב"ן דס"ל דשומעין לו במלוה שיש בידו שט"ח מודים בזה ומטעם שמחלקים שם ואח"כ כתב דיש חולקים גם במלוה שבידו שט"ח ויש להן ראייה מהירושלמי כו' אלא שהראב"ד והרמב"ן דוחה אותה ראייה אבל אני לא ירדתי לסוף דעתו פי' אפילו במלוה שבידו שט"ח וכ"ש בטוען על משכון שבידו בלא שט"ח נמצא שהסכמת בעה"ת הוא בשניהם דאין שומעים למלוה היתומים או הלוקח ודלא כב"י ע"ש ודו"ק: כתב הרשב"ץ הביאו הב"י בס"ד ז"ל קרקע של יתום שנמכר בזמן שהיה מגפה חזקה בעיר מכר זה בטל דאף ע"ג דקי"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה למכר כמ"ש הראשונים היינו כשנעשה המכר בזמן שראוי לימכר אבל זו שמכר בזמן שאינו ראוי לימכר הו"ל כמוכר בלא אכרזתא והכי מוכח בס"פ שום היתומים דתנן אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח כו' (עיין פירושו בסמוך) וכן פרה ומרגליות אין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע דוקא בכה"ג דא"א שישביחו בלי שום מעשה יותר ממה שהם שוים עכשיו מזבנינן להו במקומן ושעתן אבל בנדון זה שאם ימתינו עד שיעבור זעם המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הכנסת והוצאת פועלים עכ"ל וכ' עליו הב"י ז"ל ואין דבריו נראין לי ומההיא מתני' גופיה שהביא הוא ז"ל לראייה הוי תיובתא דקתני וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטליז משבחת היא ופרש"י לאיטליז יום השוק והרי הכא דא"צ מעשה להשביח ואפ"ה קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו וזהו דבר פשוט ואגב חורפיה לא דק כו' עכ"ל ב"י: והנה לכאורה ק"ל על הרשב"ץ ועל ב"י ממ"ש תוס' ורש"י באותה משנה דמשמע דלא כוותייהו כי ז"ל המשנה שם אעפ"י שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בל' דינרים משובח בזה וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטליז משובחת היא וכן מרגליות אם מעלים אותה לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו. ופי' רש"י אע"פ שאמרו עבדים נמכרים כו' כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביחו מנה על דמיו ששוה עכשיו כו' ע"ש והרי פשטא דלישניה משמע דר"ל דהבא ליפרע מנכסי יתומים אין מוכרין העבד כאשר הוא אלא מלבישין אותו וכן פרה ומרגליות וזהו דלא כרשב"ץ וב"י הנ"ל (דגם רשב"ץ כתב ומהמשנה משמע דאין בנכסי יתום אלא מקומו ושעתו א"ל באתא השבח ממילא ע"ש) וראייה לזה הפי' מדברי רבינו שכאן בסימן זה דאיירי מגביית חוב מנכסי הקטנים לא כתב דאין להם אלא מקומן ושעתן כמ"ש לעיל בסימן ק"ג בגביית חובו מנכסי הלוה והיה נראה דה"ט משום דביתומים קטנים החמירו וחששו על טובתן יותר וצ"ל שהן לא פירשו לרש"י דמיירי כאשר באנו לגבות מהיתומים אלא ר"ל אפוטרופסים יתומים כשבאו למכור עבד פרה ומרגליות לצורך ולטובת היתומים אז ממתינים במכירתן. ותדע דהא מטלטלי דיתמי לא נשתעבדו לחוב אביהן לדינא דמשנה וגמ' (ודוחק לומר דמיירי בחוב שלוו לצורך היתומים עצמן דנפרעים גם ממטלטלין שלהם דומיא דהקדש דמיירי דהעריך הוא עצמו נפשו) וס"ל לרש"י וב"י דלא חלקו בין גביית חוב מיתומים קטנים לדין גביית מלוה כמו שהן שוין בהכרזת ל' יום וזה וזה משום נעילת דלת כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק גם נלמד בק"ו מהקדש דהא לענין הכרזה צריכים בהקדש כו' ולעניין גבייה מנכסי יתומים לא בעי אלא ל' יום ק"ו לעניין מכירה במקומן ושעתן וכיון דבהקדש אין משהין כ"ש דלא משהין בגביית מנכסי יתומים אלא אי קשיא הא קשיא דשם בתוס' כתב ז"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"ת א"כ למה צריך להמתין לשום הקדש ס' יום (כמ"ש בריש הפ' ע"ש) והרי בכל הני דהכא אין ממתינין אע"ג דהוי רווחא דהקדש וי"ל דהכא איירי במטלטלין ואיתא בפ' אלמנה ניזונית דף ק' דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דמכריזין ס' יום איירי בקרקעות עכ"ל תוס' ואין לתמוה על תירוץ התוס' מאי משני דאע"ג דאין מכריזין על מטלטלים ה"ט שמא יגנבו אותן ופירש"י דכשיאספו לראות כדי ללוקחן יגנבו ושם מפורש דעל עבדים ג"כ אין מכריזין שמא ישמעו ויברחו ואשמועינן מהתם דאי לאו ה"ט היו מכריזין וממתינין עליה לתקנת ההקדש וא"כ למה לא עשו תקנה זו להמתין פרה לאיטליז ומרגליות לכרך דהא שם ליכא האי חששא וי"ל דהא לא הוי קשה לתוס' למה אמרו כאן בהקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו מ"ש מס' יום דהכרזה דהאי מקרא ילפינן לה שם בגמ' מדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה את המרגליות כו' אלא איפכא הוי קשה להו כיון דילפינן כאן מקרא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ למה הצריכו להכרזתו ס' יום וע"ז משני שפיר דבאמת על כיוצא בזה אין מכריזין והקרא איירי במטלטלין והא דנתן טעם דאין מכריזין שמא יגנבו ולא נתן טעם משום דגזירת הכתוב הוא י"ל דהיה ק' להגמ' דאף דנלמד מהקרא דאין להן אלא שעתו ומקומו מ"מ לכרוז עליו לפחות באותו יום וישמעו הכרוז ויוסיפו עליו בדמים ע"ז הוצרך לומר הטעם שמא יגנבו. או יברחו. ועוד דהקדש לא נאמר אלא בבא לגבות לצורך הקדש. אבל אם בא לגבות לצורך ב"ח מזה לא איירי והתוס' לא באו אלא להביא ראייה ממ"ש שם בפ' אלמנה ניזונית לעניין גביית ב"ח דאין מכריזין על מטלטלין מטעם שמא יגנבו דהתם ליכא קרא והוצרך לה"ט ש"מ דאע"פ דהמשנה קתני סתמא דמכריזין על שום הקדש ע"כ לא איירי במטלטלין דומיא דרישא דקתני דמכריזין להבא לגבות מנכסי יתומים והתם אמרינן דאין מטלטלי בכלל מטעם הנ"ל. וצ"ל דאין למידין קרקע מהאי קרא וה"ט דקרקע שאני שהיא חשיבא טובא ומש"ה מכריזין עליהם וא"כ ג"כ אין ללמוד מינה דאין להקדש בקרקעות אלא מקומו ושעתו לעניין אם יתיקר לאחר זמן דהא איכא למימר דכמו שלא נתמעט לעניין הכרזה ה"נ לעניין יוקרא דלאחר זמן וכקושיית התוס' וא"כ קשה על הב"י מאי מייתי ראייה מפרה מה עניין פרה לקרקע וגם על הרשב"ץ יש לתמוה האי קושיא גופיה אלא שלהרשב"ץ י"ל בדוחק לומר דמייתי ראייה מכח כ"ש וס"ל דאפילו הני דמטלטלי נינהו אפ"ה לא אמרינן דאין להם אלא מקומן ושעתן אלא כשלא יושבחו כ"א ע"י מעשה הא לאו הכי ממתינים וכ"ש שדה וס"ל דפרה נמי במאי דמשהין אותה (לא יטלו) [לאיטליז] ונושאין אותה שמה למכור חשיב הטלטול למעשה דבשאר ימים מוכרה בביתו וביומא דשוקא צריך לנושאה על השוק למכרה להנאספים שם ואף ע"פ שלפי מ"ש דנתמעט מקרא אין סברא לחלק בין ע"י מעשה ללא ע"י מעשה מ"מ ס"ל להר"ש די"ל דמוקמינן לקרא על המסתבר ולא אמעוט מיניה אלא הצריך מעשה והא דאין מכריזין זהו מטעם שמא יגנבו או יברחו והא דמתחיל וכתב דכמו דלהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו ה"ה למכר הא מסיק כמ"ש הראשונים ור"ל הפוסקים השוו דין קרקע לעניין לעבד פרה ומרגליות לעניין הקדש וכמש"ר בר"ס ק"ג דאף בשדה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל על הב"י קשה וצ"ע: