דרישה, חושן משפט קפב:יד
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 182:14
Open in the reader →1א"ל מכור לי משדי [כו'] בית סאתיים כו' עד סוף הסעיף דברי רבינו סתומים מאוד בטעם חילוקי הדעות ובב"י הקשה עליו ד' ה' קושיות ע"כ נקדים לך שיטת הגמרא עם דעת הפוסקים ומתוכן יתבארו ויתיישבו דברי רבינו על נכון. בכתובות דף צ"ט א"ל זבין לי ליתכא ואזל וזבין ליה כורא לא תיבעי לך דהוסיף על דבריו כי תיבעי לך אמר זבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא מאי מי אמרינן א"ל דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת א"ד א"ל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ובעיא זו לא איפשיטא ודעת הרי"ף והרא"ש ורוב הפוסקים דסוגיין דמעביר על דבריו הוה ובתר הכי גרסינן עוד פשיטא אמר לאחד ולא לב' הא אמר לא' ולא לב' אמר לא' סתמא מאי רב הונא אמר לא' ולא לב' רב חסדא ורבה בר ר"ה דאמרי תרווייהו לא' ואפילו לק' כו' איקלע ר"נ לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי א"ד לא' ואפילו לב' לא' ואפילו לק' ע"כ כך גירסת רש"י בגמרא ופירוש רש"י דאם אמר לא' סתמא ולא קאמר ולא לשנים מי הוי גילוי דעת או לא ואפילו לב' דדרך אינש לאשתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ולא לב' עכ"ל ובהל' הרי"ף נוסחא אחריתא והיא גי' ר"ת הביאו תוס' ורא"ש פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי כו' ופי' פשיטא אם אמר זבין כורא לחד כאילו אמר בפירוש ולא לשנים ואם זבין לשנים מעביר על דבריו הוא סתמא כו' דלא קאמר מידי מאי וע"ז פליגי וז"ל הרא"ש על דברי הרי"ף והא דקאמר ר"ח ורבה לא' ואפילו לב' לאו משום דהמשלח הזכיר בדבריו ל' א' אלא אגב דאמר ר"ה לא' ולא לב' קאמרי אינהו לא' ואפילו לב' עכ"ל ובין לגירסת רש"י ובין לגי' הרי"ף הקשו התוס' תימה כו' [עב"ח שמביאו] ותירץ ר"ת דהא קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום דזיילי נכסי אלא משום שיצטרך לחזור בכל שטר אחר חתימת העדים וקנין (ואף ע"ג דסתם תלמודא צ"ל דס"ל דנרמז במ"ש לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי ר"ל שאני אטריח ואעסוק בקנין ובחתימה) והכא כו' [עיין ב"ח שמביאו] ור"י תירץ דלעיל מיירי במוכר לא' בב' שטרות וההוא לא איפשטא (וצ"ל דהאיבעיא היא אפילו לא' בב' שטרות חדא דלטעם אפושי שטרות אין חילוק בין לאחד בין לשנים ועוד לרב הונא דקאמר בסמוך לא' ולא לב' הו"ל לפשוט האיבעיא הנ"ל אלא ודאי ס"ל לר"ה דהאיבעיא היתה במוכר לא' בב' שטרות וכצ"ל גם לר"ת וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמות אליביה דר"ה וכאן מיירי במכר לב' בשטר א' כו' וליכא אפושי שטרי אלא קפידת בעלי דינין ובהא פליגי) והרא"ש הביא ב' התירוצים דר"ת ור"י ותירוץ ר"י כתבו הרמב"ן והמרדכי וכתבו התוס' והרא"ש דרב האי כתב דמוסיף על דבריו היה מדאמרי פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי ואסיקנא לא' ואפילו לב' אלמא קיי"ל מוסיף על דבריו הוה כי הוא פי' האי פשיטא ע"ד מאי הוי עלה עכ"ל וכתב ר"ן הא דאיבעיא לן באמר זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא אי טבא עביד ליה אי לא מיירי כגון דמשכח מאן דמזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא והרא"ש כ' ז"ל וה"ה דמיבעיא ליה אם מכר כור לשנים (פי' ב' שטרות בין לאדם א' בין לב' בני אדם בין לר"ת בין לר"י וק"ל) אע"ג דלא שייך למימר הכא דטבא עבדי לך דעיקר הטעם תלוי במאי דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דאית ליה ריעותא למשלח אבל לא בעינן דליהוי טיבותא למשלח תדע דמייתי ראיה מתן לו דינר של זהב וא"ל הבא לי חלוק והביא לו בג' חלוק ובשלש טלית והתם לא שייך למימר דטבא לך עבדי לך שהרי הוציא כל הדינר וגם מדקרי ליה מוסיף על דבריו מכלל דהוסיף על דבריו ומכרו לשני בני אדם דאם לא מכר אלא לתך מאי שייך למימר מוסיף על דבריו עכ"ל. וז"ל ב"י ודברי רבינו תמוהים הם שכתב א"ל מכור לי כו' והמכר בטל בד"א במכרו בב' פעמים כו' ולא חילק בין החתים השליח ללא החתים ועוד שכ' אבל אם מכר לשנים בשטר א' אפילו אמר לו מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו והו"ל לפרש דהיינו לגי' רש"י דאילו לגי' הרי"ף כשאמר ל' מכור לא' הו"ל כאילו א"ל ולא לשנים ועוד שכ' והרמב"ם כ' אמר מכור לי כו' ולא חילק והלא גם הרי"ף לא חילק ואם מפני שהרא"ש כ"שהוא צריך לחלק דס"ל כר"ת ור"י אף אנו נאמר דלהרמב"ם צ"ל כן ומיהו זה אפשר ליישב כיון דהרא"ש כ' עליו כן ה"ל כאילו הוא עצמו אמרו משא"כ להרמב"ם (ור"ל שרבי' ס"ל מדכתב יהרא"ש אדברי הרי"ף שצריך לחלק כמ"ש ר"ת ור"י ולא הזכיר שגם דברי הרמב"ם מיירי בהכי ש"מ דס"ל דהרמב"ם בכל ענין לא קנה קאמר) ועק"ל שכתב רבינו וז"ל וכ' עוד א"ל מכור לי שדה כו' והלא גמרא ערוכה היא לא' ואפי' לב' לא' ואפי' לק' ומה לו לכתוב כן בשם הרמב"ם וצ"ע עכ"ל ב"י. והנה קושייתו הראשונה שהקשה ב"י אמאי לא חילק רבי' בין החתימם כו' נראה שאין זו קושיא כלל דמסתבר ליה לרבי' יותר דהרי"ף ס"ל כחילוק דר"י ולא כר"ת שחילק בין החתים ללא החתים וכ"כ בהדיא הרמב"ן דהרי"ף ס"ל כר"י וכ"כ בד"מ ע"ש וטעמא נ"ל דהא בתירוצא דר"ת קשיא היכא נזכר בגמ' דבעי' קמייתא מיירי בלא החתימם השליח וכ"ש דקשיא הכי על הרי"ף אי איתא דס"ל כר"ת הו"ל להזכיר האי חילוקא דר"ת משא"כ לפר"י דחילוקיה מוכח ומבואר מסוגיית התלמוד חדא דהא באיבעי' קמייתא אמרי בהדיא א"ד מצי א"ל לא ניחא לי באפושי שטרי הרי מוזכר דמיירי בב' שטרי ובבעיא בתרייתא לא הזכירו אפושי שטרי ועוד דהא ע"כ צ"ל הא דאיבעיא ליה בזבין לי כורא כו' במכר כל הכור לשנים דליכא למימר דטבא ליה עבדי ליה נמי איבעיא ליה אי איכא קכידא באפושי שטרי אי ליכא קפידא באפושי שטרי וכמ"ש הרא"ש הנ"ל וא"כ ק' באמת למה נקט הא דבעיין דזבין ליתכא ולא קאמר וזבין ליה כורא לשנים אלא ש"מ וזבין ליתכא דקאמר ר"ל ליתכא ליתכא דהיינו כור בשני פעמים מאי מצי א"ל דטבא לך עבדי כו' כלומר בתחילה [כשמכרתי] החצי בשטר א' לטובה נתכוונתי כי אמרתי שמא בעוד שהלכתי למכור נזדמנו לך מעות ולא ניחא לך למכור ותודיעני שלא אמכור וכשלא הודעתני כלום מכרתי גם החצי השני בשטר אחר ולא הוה מעביר על דבריו א"ד מצי אמר לא ניחא כו' מוכח מזה דמיירי במכירה בזא"ז בהפסקת זמן מה וממילא מסתמא מכרה בב' שטרות משא"כ בעי' בתרייתא בסיפא בין לגי' רי"ף ז"ל מיירי כשהמכירה היתה בפעם א' ואז מסתמא מכרו ג"כ בשטר א' אלא שמכרו לב' זה נ"ל פשוט בשיטת הגמרא לדעת ר"י והרי"ף העתיק ג"כ ל' האיבעיא כמו שנאמר בגמרא ולכן לא הוצרך הרי"ף להזכיר החילוק של ב' שטרות ושטר א' וסמך על המובן מהל'. וכבר רמז לך רבי' כל דברינו בצחות לשונו במ"ש בד"א שמכרו בב' פעמים ועשה ב' שטרות דהו"ל לקצר ולכתוב בד"א שעשה ב' שטרות דהא עיקר קפידא הוא באכושי שטרות ואי אורחא דמילתא קאמר דמכח מכירתו בב' פעמים עשה ב"ש א"כ הו"ל לסיים ג"כ בדבר והיפוכו ולכתוב אבל אם מכרו לב' בפעם א' בשט"א כולי אלא ודאי רבי' נקט בקיצור ל' דקדוק האיבעיא דבגמרא וכדפירשה ר"י דמיירי בב' פעמים מדקאמר וזבין ליתכא ר"ל ליתכא בתר ליתכא כנ"ל ומסתמא מיירי בב"ש מש"ה דקדק וכתב שמכרו בב' פעמים ועשה ב"ש וכן דעת הר"ן ורמב"ן ומרדכי דתי' ר"י עיקר וכן בא"ע ס"ס ק"ג כתב חילוק דשטרות כתי' ר"י ולא הזכיר תי' ר"ת. אכן שאר קושיות שהקשה ראוי לשום עליהן לב ובפרט קושיא שניה שכ"ר בשם הרי"ף היפוך מה שסובר ולכאורה היה נ"ל לומר דבספרי הרי"ף שהיו ביד הרא"ש ורבי' היה כתוב בו הגי' כמ"ש רש"י ראיה לזה שהרא"ש לא כתב שינוי הגי' אלא בשם ר"ח ולא בשם הרי"ף וגם התוס' הביאו שם דברי הרי"ף דפסק דמעביר על דבריו הוה ובשם ר"ח כתבו שהיה לו גי' אחרת ולא כ"כ בשם הרי"ף מיהו זה דוחק כיון דבכל ספרי הרי"ף שבידינו כתוב בהן כגי' ר"ח וכמ"ש ב"י בשמו. וגם אין לתרץ קושיא בתרייתא דב"י הנ"ל לומר דרבי' הביא דברי הרמב"ם שכתב אמר מכור לי שדה ולא פי' כו' משום דיוקא דמשמע הא פי' לא' ומכר לב' המכר בטל וכגי' הרי"ף ור"ח ולאפוקי מגי' רש"י ותוס' הנ"ל דא"כ הו"ל לרבי' להביא המציעתא דדברי הרמב"ם שכתב שם בפירוש אם אמר לא' ומכר לב' מכרו בטל ע"ש פ"א דשלוחין. ונ"ל ליישבן ולומר דמה שהקשה ב"י על מש"ר אפי' אם אחר מכור לא' דהו"ל לפרושי דזהו לגי' רש"י ולא לגי' רי"ף נלע"ד דרבי' ס"ל דגם הרי"ף ס"ל לענין דינא כדברי רש"י ממש רק שרי"ף מצא הגי' כמו שהעתיק ונ"מ אליביה דרב הונא שיחמיר טפי לפי גי' הרי"ף ומ"ש הרי"ף פשיטא אמר לחד קכידא ואי זביו לתרי לא הוי זביניה זבינא סתמא מאי כו' דרב הונא עצמו קא"ל ה"ק פשיטא אמר לחד קפידא סתמא מאי אר"ה דגם בזה לא' ולא לב' ומצינו הרבה בתלמוד דכוותיה (וכמ"ש תוס' ר"פ אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"א) ד"ה וכמה כו' ע"ש) אבל רבה בר רב הונא ור"ח פליגי אפי' על פשיטותא דרב הונא וס"ל דאפילו אמר לא' לאו קפידא הוא אלא כוונתו היה אפי' לק' אם לא שאמר בפירוש ולא לב' ומסתבר לרבינו לפרש דברי הרי"ף הכי דלפירוש זה א"ש מ"ש רבה ורב חסדא לא' ואפילו לב' כו' ולא נצטרך לדחוק בישובו ולומר דנקט בלשונו אמר לא' כו' אגב רב הונח כמ"ש הרא"ש אליביה דהרי"ף וכנ"ל ועוד דישובו דהרא"ש אינו מספיק דהא אח"כ מסיק בגמ' איקלע ר"נ כו' כה"ג מאי א"ל לא' ואפי' לב' ור"נ לאו אדרב הונא קאי ולא שייך למימר דנקט אמר לא' איידי דרב הונא אם לא שנאמר דתלמודא נקט ל' השוה בתרווייהו וזהו דוחק יותר גדול לכן בחר לו רבינו דרך הנ"ל אליביה דהרי"ף. גם י"ל דפלוגתא דר"ה ור"ח מפרש רבי' לגי' הרי"ף כמו שפירשה הרא"ש דר"ח איידי דר"ה קאמר מ"מ בהיות שר"נ לא קאי אר"ה קאמר לא' ואפי' לב' צריכין לפרש דבריו גם לגי' הרי"ף דר"ל אפי' שאמר לא' לאו קפידא הוא והלכתא כר"נ בדיני מש"ה כתב רבינו כן בשם הרי"ף להלכה ולדינא ואף שכל זה קצת דוחק מ"מ בחרתי בזה כדי לפרק ממני עול הקושיא העצומה הנופלת על רבינו שיכתוב זהו לדעת הרי"ף והוא היפוך דעתו וסברתו לגי' הספרים שבידינו וכמ"ש הב"י גם נתיישב בזה הישוב ל' לא' ואפילו לב' דקאמר גם א"ש לפ"ו מה שיש עוד להקשות על רבי' שכתב בתחילה אפי' אמר מכור לא' ובדברי רב האי דקדק לכתוב אם אמר מכור לי סתם ולא כתב אמר לאחד מפני דלהרי"ף ודאי איכא לפרושי הכי שתחילת האיבעיא דאמר רב הונא עצמו ורב חסדא דפליג עליה ס"ל אפי' אמר לא' ליכא קפידא אבל רבי' האי דס"ל דהאי דקאמר פשיטא אמר לאחד כו' סתמא מאי אדלעיל קאי והוא כמו מאי הוה עלה ליכא למימר דרב הונא עצמו קא"ל אלא סתמא דתלמודא שאל מאי הוה עלה דאיבעיא הנ"ל ואיבעיא הראשונה ודאי באמר מכור לי כורא סתמא קאמר ולא הזכיר לא' ובהא פליגי ר"ה ור"ח א"כ לדידיה ע"כ צריכים לדחוק דר"נ ור"ח דנקטו בלשונם לא' ואפי' כו' ל"ד קאמרי לא' אלא איידי דר"ה קאמרי (גם אפשר דרב האי ל"ג לא') א"נ משום דר' האי ס"ל דאיבעיא בתרייתא אאיבעיא קמייתא קאי להכי נקט רבי' בלישניה אם אמר מכור לי סתמא דבהכי איירי איבעיא קמייתא מש"ה כ"ר בדברי רב האי סתמא. ומה שהקשה ב"י אמש"ר אדברי הרמב"ם ולא חילק הרי גם הרי"ף לא חילק וגם האי וכתב עוד כו' למה כ"ר הלא גמרא ערוכה היא נ"ל דכך הצעת דברי רבי' מתחילה הביא דברי הרי"ף דמשמעין לרבי' כדעת רש"י וע"פ מה שפי' ר"י דצריכין לחלק בין מכרו בב"ש בין מכרו בשט"א (ואע"פ שהרי"ף לא חילק כך דרכו שאינו מעתיק אלא לשון הגמרא בקיצור לנפקותא דהלכתא) ואח"כ כתב דעת ר' האי ואח"כ כתב והרמב"ם כ' אמר מכור לי בית סאתים כו' לא קנה ולא חילק פי' ומשמע לכאורה דס"ל דלעולם לא הוי מכר אפי' אמר סתמא ומכר לב' בשט"א (ואע"ג דר"ח ור"נ אמרי בהדיא לא' ואפי' לק' הא אפשר לומר דהרמב"ם אזיל בשיטת פי' רב האי דמפרש הגמ' בל' מאי הוי עלה ופסק כרב הונא דאפי' בסתם לא' ולא לב' כסוגיית הגמרא שלפני זה דמשמע דמעביר על דבריו הוה אלא שהגמרא רצה לפשוט האיבעיא בהדיא ומייתי עלה פלוגתא דר"ה ור"ח) אבל ממ"ש בסיפא ע"כ מוכח דבאומר מכור סתמא ס"ל גם להרמב"ם דיש חילוק בין ב"ש לשט"א וזש"ר וכתב עוד א"ל מכור לי כו' מכרו קיים כלומר ומדכתב שם בהדיא מכרו קיים וברישא כ' לא קנה ע"כ צ"ל דגם לדידיה יש חילוק בין ב"ש לשטר א' וסיפא מיירי בשט"א דאל"כ דבריו סותרים זא"ז וא"כ דעת הרמב"ם דלא כפי' רב האי אלא כהרי"ף ומיהו לא ע"פ מה שפי' רבי' דברי רי"ף אלא כפי מה שפי' הרא"ש דברי הרי"ף דר"ח לא קאמר דמכר אפי' לק' ש"ד אלא כשא"ל מכור סתמא אבל מכור לא' קפידא הוה דכ"כ בהדיא הרמב"ם במציעתא דאם אמר מכור לא' והוא מכר לשנים הוה קפידא ומכרו בטל ומשמע אפי' בשטר א' ומה שלא הביא רבינו המציעתא משום דממילא שמעינן ליה מדיוקא דסיפא דמדכתב הרמב"ם בסיפא מכור לי כו' ולא פי' כו' משמע הא פירש לא קנה והסיפא הוכרח להביא כדי שתקשה רישא לסיפא וכמ"ש ומתוכה תבין רישא דמילתא דהרמב"ם ועיין בא"ע ס"ס ק"ג בב"י ובכ"מ בה' אישות פ' י"ד ובזה נתיישב בס"ד הכל על נכון ודוק: