דרישה, חושן משפט ריח:ח
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 218:8
Open in the reader →1אם פיחת או הותיר ז' קבין ומחצה דהיינו כו' לשון המשנה אפי' פיחת רובע לכל סאה כו' ופיר"ש דהיינו ל' רבעים לבית כור שהן ז' קבין וחצי כו' והאי דקאמר אפי' פיחת רובע לסאה ולא קאמר אפי' פיחת ז' קבין ומחצה לכור לאשמועינן אתא דאפילו במכירה מועטת כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתיר וחסר רובע או יתר רובע כו' עכ"ל ובזה מיושב קצת מה שקשה וכי רבינו לאורויי חושבנא קאתי אלא שאכתי ק' שלא היה לרבינו לסתום אלא לפרש דין זה: ומה מחזיר לו רואין כו' עד ואם יש בתוספות ט' קבין כו' כדי לעמוד על דעת הרמב"ם שיש בשמועה זו דרך אחרת (ואעתיק לשונו בסמוך) ורבים תמהו עליו והמ"מ ומור"ם ז"ל והב"י ג"כ הניחוהו בצ"ע מפני שסוגיא דגמרא לא משמע כדבריו ועל כל זה המחבר בש"ע כתב דבריו לכן שמתי לבי על דבריו לכתוב בס"ד במה המה מחולקי' ולבאר מקום מוצא דבריהן מהגמרא. דע דשם בפ' בית כור (בבא בתרא דף ק"ג ע"ב) שנינו אם אמר הן חסר הן יתיר אפי' פיחת או הותיר רובע הגיעו יותר מכאן יעשה חשבון (ופי' ר"ש יחשב את כל היתר על בית כור אפי' הרבעין עצמן ויחשב כמה הן שווין לפי דמי המכירה וצריך הלוקח ליתן להמוכר הקרקע או הדמים לפי ערך אם לא הוזלו והוקרו) מה הוא מחזיר לו מעות ואם ירצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות לייפות כחו של המוכר שאם שייר לו בשדה בית ט' קבין ובגישה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר עכ"ל המשנה ושם בגמרא דף ק"ד ע"א קא מקשה על זה לייפות כחו של מוכר אמרינן לייפות כחו של לוקח לא אמרינן והא תניא אם היה יותר מרובע לסאה כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה (פי' ר"ש דאמרינן למוכר שרוצה שיתן הלוקח דמים בעד מותר הקרקע שהוא פחות מט' קבין כשעת היוקר דמעיקרא) אי ארעא יהבית ליה יהב ליה כזולא דהשתא. והתניא כשהוא נותן לו נותן כשעת שהוא לוקח ממנו. התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקרא לה השתא (ופי' ר"ש דלעולם לא אמרינן יד המוכר על העליונה אלא כשלא נתיקרה או הוזלה אלא עומדת הקרקע בשער הראשון וע"ד שכתב רבינו כאן) ותו גרסינן שם בגמרא על פיסקא דהמשנה דקתני דאם שייר בשדה בית ט' קבין כו' מחזיר לו את הקרקע. אמר רב נחמן נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא מילתא יתירא דהוי ט' הדרי ופי' ר"ש ואי איכא יתירא כלומר ואם יש משהו יותר מרובע לכל סאה וסאה ויש באותו מותר הכל יחד ט' קבין מהדר קרקע כו' גם זה כדברי רבינו ועפ"ז תמה המ"מ ומור"ם והב"י על דברי הרמב"ם ולע"ד אני אומר שנסתייע הרמב"ם מסוגיא זו לדבריו ולמד דבריו ממנו כי נראה לכל משכיל ששיטת הגמרא הנ"ל אינו עולה יפה לפי' ר"ש ורבינו חדא במ"ש דאמרינן ליה ארעא יהבתא ליה כו' דהול"ל אמרינן אי דמים אתה רוצה ליקח בעד הארעא. גם מ"ש כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח לא מתיישב לפירושם דפי' דקאי אאין בו ט' קבין וקאמר דכופין המוכר למכור בזול ואם ירצה למכור בזול אז כופין הלוקח ליקחנו דזהו פשיטא דהא גם בעומד בשער הראשון יד המוכר על העליונה וכופין הלוקח שיתן לו דמי שוויו גם מה שאומר בגמרא על דברי רב נחמן הנ"ל ז"ל ואי איכא מלתא יתירא דהוי ט' כו' לא מתיישב שפיר לפי' ר"ש. גם במשנה גופא יותר מכאן יעשה חשבון דבפירוש חשבון זה פי' ר"ש הוא דחוק. גם לפירושו ק' דלא הו"ל לתנא דמתניתין לסתום ולומר דמייפין כחו של מוכר כיון דמייפין לפעמים ג"כ כח הלוקח ועוד יש פקפוקי' אחרים לפי' ר"ש ומש"ה נראה שפי' הרמב"ם הסוגיא בענין אחר וכתב בפרק כ"ח דמכירה ז"ל ומהו מחזיר לו אם היתה התוספות פחותה מט' קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר כו' היתה בתוספות יתירה על ט' קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה. והנשאר יתר על הרבעין אם יש בו ט' קבין נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע. ונתנו לו כשעת שלקחו ממנו בד"א (פי' דהרשות ביד הלוקח ליתן קרקע להמוכר בעל כרחו וכשעת שלקחו ממנו) כשהיה בזול בשעת המוכר והוקיר בשעת החזרת היתר אבל אם היתה ביוקר והוזלה אמרינן להלוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כלה תן לו כפי הממכר ואם תרצה ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו ודין חצי קב בגינה כדין ט' קבין בשדה כו' ע"ש וכלל דברי הרמב"ם בזה הוא זה דס"ל דלעולם אין יד הלוקח על העליונה וצריך להחזיר להמוכר באופן שלא יהיה לו שם היזק וס"ל דכל זמן שאין יתרון ט' קבין על כל הרבעין אז הוא דינו כמפורש במשנה דיד המוכר על העליונה ליתן לו דמים אם ירצה ואף דגם הרבעים עומדים בחזרה ויש יתר מט' קבין עם הרבעים מ"מ ס"ל כיון שאילו לא היה המוותר על הרבעים היו הרבעין נתנין למחילה לטובת הלוקח בכלל מקח מש"ה השתא דאיכא מותר עליהן אינן גורמין חובה להמוכר להיות כופין ע"י להמוכר שיקח קרקע בע"כ אלא יאמר המוכר בכלל מקחך היו לענין זה שתתן לי בעדם דמים בערך דמי השדה עד שיהיו ט' קבין נוסף על כל הרבעים דאז מחשבי כאילו יש לו שדה בצידו דמצטרפי ג"כ אלו עמו דאותן ט' קבין לא היה זכות להמוכר מעולם להיות ידו על העליונה ליתן לו דמים בע"כ של הלוקח אלא יקחם בעינם ואגבן מחזיר גם הרבעים בקרקע ואין המוכר יכול לכפות הלוקח שיתן לו בעדם דמים ואף שהוא סברא דחוקה מ"מ קצת הוכרח הרמב"ם לזה ממשמעות הגמרא הנ"ל דקאמר רב נחמן דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ועליו קאמר ואי איכא מלתא יתירא דהוי ט' קבין הדר דמשמע דדוקא אי איכא ט' קבין דמותר על הרבעין שנתנו לכל כור וכור בזה אמרינן דהקרקע חוזרת בע"כ של מוכר. ואי לא לא אף על גב דרב נחמן איירי דמכר לו כמה כורים ונמצא דעולין הרבעים והיתרון יחד הרבה פי' מט' קבין וגם איכא קצת יתר להרבעים דכמה כורים שמכר לו ודינם בחזרה כיון דיש מותר ואפ"ה קאמר שאינה בחזרת קרקע ע"כ דמוכר והיינו כדברי הרמב"ם (וגם רשב"ם הזכיר פי' זה שם על דברי הגמרא אלא שדחהו וכתב דאין טעם להדבר ע"ש) וס"ל להרמב"ם נמי דאפי' בכה"ג דהדר קרקע בע"כ דמוכר היינו דוקא בשלא נשתנה השער אז שהיא מעיקרא בזול והשתא בשעת החזרה נתייקר דכשמחזיר לו כל היתרון קרקע בעינו יש יפוי כח להמוכר בזה. אבל אם היה השער ביוקר בשעת המכירה ובשעת החזרה נעשה בזול אינו מחזיר לו היתרון קרקע בעינו אלא הברירה ביד הלוקח או שישלם לו היתרון בדמים כמו שיהיה בשעת המכירה ביוקר או יתן לו הקרקע בזול כשיעור אותן דמים שהיה שוה היתרון בשעת המכירה ולמד זה הרמב"ם מהגמרא הנ"ל דקאמר ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והתניא יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא וס"ל דהתרצן השיב לו לעולם לא תקנו חז"ל ליפות כחו דלוקח והא דכופין המוכר למכור הא קאמר נמי דכופין לוקח ליקח והא כיצד וע"כ צ"ל דהתם מיירי דהיה מתחלה ביוקר והשתא בזול והוא בדין חזרת קרקע (והיינו דהוה ט' קבין יתר על הרבעין לסברת הרמב"ם וכנ"ל) והלוקח רוצה ליתן ולהחזיר להמוכר היתרונות כולם בעין בע"כ של המוכר בזה אמרינן דכופין את שניהן ירצה הלוקח להחזיר קרקע כדינו אמרינן ליה כיון דקרקע יהבת ליה בחזרה תן לו כזולא דהשתא דהא בשעת המכירה היתה ביוקר וברשותך ובמזלך עמדה בזול וצא וחשוב כמה היה שוה היתרון בשעת המכירה וכשיעור אותן דמים תן לו קרקע כפי שיעור הזול דהשתא ואם אין אתה רוצה ליתן לו קרקע כ"כ תן לו דמים של שעת היוקר ואז כופין המוכר להניח היתרון בידו כשער דמעיקרא דכיון דכייפינן להלוקח לשום היתרון בדמים כשעת שקנהו משום דא"ל דברשותו עמדה בזול איך עולה על הדעת לחזור ולומר לו שיחזור לו קרקע כשעת הזול בע"כ דלוקח. משא"כ כשהיתה מתחלה בזול ועמדה אח"כ ביוקר דאמרינן לטובת המוכר כיון דהיתרון על הרבעים היה ט' קבין א"כ משעת המכירה עמדה בדין חזרת קרקע וברשותו דמוכר נתיקר מש"ה מחזיר לו היתרונות בעין כדינו וכשתדקדק תראה שלשון הרמב"ם היה אות באות כל' הברייתא ע"ש מ"ש פירושם ועיין בסמ"ע מ"ש עוד בביאור דברי ש"ע שהן הן דברי הרמב"ם בעין וק"ל. ותנא דמתניתין דקתני יתר על כן יעשה חשבון וקיצר וסתם דבריו כדי לרמוז לכל החשבונות הללו וגם יש בכולם יפוי כח דמוכר כמ"ש. והא דהרמב"ם כתב דין עשיית חשבון ויפוי כח גם ברישא בהיה יתר ולא הגיע לט' קבין אין זה קושיא דאכולה קאי ובזה עולה בס"ד יפה הסוגיא אליבא דהרמב"ם ונסתלקו התמיהו' שתמה עליו המ"מ. וגם מור"ם בהגהות ש"ע שלו סי' זה סי"א ע"ש ובע"ש לא כתב דברי הש"ע שהן כדברי הרמב"ם כלל דכולם חשבו דבריו דחויים זולת הב"י אף שכתב דברי המ"מ ולא כתב שום יישוב לדבריו מ"מ בש"ע כתב דברי הרמב"ם להלכה ולא הזכיר שום דעה אחרת לכן כתבתי הנלע"ד ביישוב דבריו כי כדאי הוא הרמב"ם לשום לב על דבריו וליישבם ודו"ק וא"ת לפי דברי הרמב"ם קשה הא דגרסינן בגמ' על דברי ר"נ הנ"ל ז"ל איתיבי' רבא לר"נ תנן שאם שייר בשדה בית ט' קבין כו' לאו דזבין ליה כוריי' (פי' וק' לרב נחמן דאמר דניתן למחילה רובע לבית סאה אפי' לכמה כורין אעפ"י שם בהן ט' קבין) לא דזבין ליה כור עכ"ל הא אכתי קשה דמשמע דמיד דיהיה ט' קבין עם הרבעים מחזיר קרקע די"ל דגם המקשן ידע דלרב נחמן צריכין שיהיה ט' קבין נוסף על כל הרבעים אלא דרצה להוכיח דלא כרב נחמן אלא כרב הונא דאמר שם דאפי' רובע לכל בית סאה אין ניתן למחילה אלא עד ז' קבין ומחצה אפי' בבקעה גדולה. ואם יהיה בכולן יחד יתר ניתן לחזרת דמים ואם יהיה בין הכל ט' קבין מחזיר קרקע וזהו שהקשה מאי לאו דזבין כוריים ור"ל אפי' לכוריים אין נתנין למחילה אלא מחזיר קרקע ומ"ש בהן חסר הן יתיר עד רובע הגיעו היינו דוקא עד שבעה קבין ומחצה וכמ"ש. והשיב לו התרצן זה אינו דהרבעין עכ"פ נתנו למחילה אפי' לאלף בית סאין והמשנה דקתני שאם יש בו ט' קבין כו' ע"כ צריך לומר דלא איירי ברבעין עצמן דהא בכור נתנו למחילה גם בכור לית בהו רבעין כשיעור ט' קבין וצריך אתה לומר דאיירי באם יש יתרון על הרבעים והשתא דאתינא להכי דאיירי ביתרון מוקמה נמי דאיירי דכל הט' קבין הן יתרון על הרביעים וק"ל: ומחזיר לו מה שירצה כו' פי' מה שירצה הלוקח כמ"ש בפרישה וכן בהיה שדה ונעשה גינה דמסיק דמחזיר מה שירצה ר"ל הלוקח וקשה דכאן משמע דס"ל לרבינו דהלוקח מקרי מוחזק בקרקע ולקמן בסמוך בדין מדה בחבל הן חסר הן יתר כו' כתב דלהרשב"ם הוי הלוקח תמיד מוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת והראב"ד ס"ל דתלוי בנתינת המעות ומ"ש דסתם כאן דהלוקח מקרי מוחזק. ונלע"ד דדוקא בכאן שהסכימו בהתחלת המקח שהן חסר הן יתר יהיה המקח מקח ולולא אומדן דעת של חכמים ז"ל שאמרו שאם הוא יתר מכדי רובע לבית סאה דלא הוי מחילה לא היה להן פתחון פה לזה על זה נמצא דהאבעיא הוה ספיקא דדינא בענין המקח שנעשה ונגמר כבר מ"ה מקרי לכ"ע הלוקח מוחזק משא"כ בסמוך דהמוכר אומר דעתי היה במכירתי על לשון מידה בחבל או איפכא דוקא וזולת זה לא מכרתיהו וכיון דיש לו טענה בגוף המכר מש"ה מקרי המוכר מוחזק וק"ל: קודם שהחזיק ל' הב"י נראה מדבריו שאם לא נעשה גינה עד אחר שהחזיק בה אע"פ שעדיין לא נמדד פשיטא ליה דבתר שעת מכירה וחזקה אזלינן ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דהא הלשון משמע דכבר נמדדה הקרקע וידענו המותר גם פי' דברי רבינו לע"ד אינו כמו שהבינו הב"י דהא הבינו דמ"ש קודם שיחזיק ר"ל בגוף השדה שמכר וז"א אלא כמו שכתבתי בפרישה דר"ל קודם שהחזיק בהמותר וכן פי' ר"ש בהגמרא ז"ל ונעשית גינה קודם שהחזיר לו המעות או הקרקע עכ"ל. והיינו חזקה דהמותר ודוק: מה אעשה בשדה קטנה כו' צ"ע הא אפי' בגדולה נמי יכול לומר לא בעינא באפושי אריסיה ושומרים ומתחילה קניתי אדעתיה להיות שדי בית כור במקום א' ואז די בשומר אחד ומ"מ משמע שאם יש ללוקח שדה בצד זה החלק הקטן שרוצה המוכר ליתן לו צריך לקבלו דאז לא שייך הני טעמי וק"ל: