דרישה, חושן משפט רכו:ג
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 226:3
Open in the reader →1ראובן שמכר קרקע כו' ל' הגמרא והרא"ש כבר כתבתי בפרישה ודע שהרא"ש כתב עוד שם אהא דאמרו מכי דייש אמצרי ז"ל פי' שהלך סביב השדה לראותו לעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מהקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם הוא באותו ענין שא"ל המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויכול הלוקח לחזיר בו עד דדייש אמצרי שהקנין לפי המנהג כו' עכ"ל הרא"ש ונ"ל פשוט דמ"ש הרא"ש ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול כו' אינו ר"ל מתוך שנגמר מכח דדייש אמצרי דהא דייש אמצרי אינו גמר המקח ועוד דא"כ שיבואו הערעורים אחר שדייש אמצרי הו"ל לתקן שיכול לחזור זמן מה אחר שדייש אמצרי ועוד דהא כבר כתב שדייש אמצרי לראות ענין השדה ולא כדי שיבואו לו הערעורין אלא מ"ש ומתוך שנגמר המקח ר"ל באחד מהקניינים דקונין בו תחילה המקח הנ"ל וכוונת הרא"ש הוא דבא ליתן טעם לדבריו במאי דפי' דהגמרא מיירי בקנה בא' מהקניינים ועדיין לא נתן המעות ור"ל דאי נתן המעות אפילו לא דייש לא מצי הדר עד דמחוי שטרא טרפא ואי גם לא קנה בקנין אפילו דייש אמצרי מצי הדר משום דזה דדייש אמצרי אינו חזקה מצד עצמו אלא גילוי דעת אקנין שעשה כבר אי רצה לעמוד בו. וק' להרא"ש א"כ מאי פסקא ולמה סתם הגמרא דאיך נדע מסתמא לפרש דמיירי בהכי מש"ה כתב הרא"ש דהגמרא סמך אסתם קניינים שהן באופן זה שקונין מתחילה ואינם נותנין מעות עד שיראו אם כן הוא השדה כאשר הבטיחו המוכר ואשר קונה תחילה בא' מהקניינים ואינו רואה תחילה השדה ג"כ בטעם עושים כן הלוקחים דמתוך שנגמר המקח יצא לו קול כו' ומש"ה קונה אותו מיד בא' מהקניינים כדי שיצא הקול ואם יש מערער יבוא ויערער קודם שיתן המעות וכיון שכן דרך הלוקחים שאדעתא דהכי קונין תחילה ואינם נותנין מעות כי באולי יש ערעור או באולי לא יהיה השדה כמו שהבטיח המוכר מש"ה תקנו שיכול לחזור בו כל זמן שלא דייש אמצרי אבל מכי דייש אמצרי אף שכבר יצא עליו קול ערעור לא השגיח עליו והלך לראות אם הוא כאשר הבטיחו אמרינן ודאי נתרצה הלוקח לקחתו ומש"ה אינו יכול לחזור בו כנ"ל ביאוי דברי הרא"ש ורבינו הטור שכתב שהלך אמצרי השדה לראות ענין השדה ולא כתב ג"כ שהלך לראות הוא כאשר הבטיחו המוכר כמ"ש הרא"ש נראה דה"ט משום דרבינו בא לומר דאפילו אם כבר הלוקח מכיר השדה ויודע שהוא כאשר הבטיחו המוכר אפ"ה מכי דייש אמצרי לראות מה צריכא לשעתו גילה בזה דעתו שלא חשש לקול ערעור שיצא על השדה וגם הרא"ש ודאי מודה בזה כיון שיש גילוי דעת אלא שהרא"ש כ"כ לנתינת טעם לדברי הגמרא ולישב למה סתם הגמרא ומאי פסיקא לפרשה כן וכמ"ש אבל רבינו דלא קאי אלא הגמרא אלא דפירש דבריו וכתב מה הוה דין בזה שכבר קנהו בא' מהדרכים ולא נתן עדיין המעות ויצא עליו קול ערעור מש"ה נתן לחזרה זמן מוגבל השייך בכל לוקח בין מכירין ענייני השדה או לא דלעולם מכי דייש לראות מאי היא צריכא אז הוי גילוי דעת ואינו יכול לחזור מחמת קול הערעור. ונתבאר מזה שדברי רבינו הם המה ג"כ כדברי הרא"ש הנ"ל והב"י כתב שנמשך אחרי דברי ריב"ם שכ"כ התוספות בשמו בכתובות דף צ"ג ע"ש ולפי מ"ש נתבאר דדברי הרא"ש ודברי ריב"ם ודברי ר' ירוחם עולים בקנה א' ולא כדעת ר"ת שהביא התוס' שם ולא כדעת הרמב"ם פט"ו דמכירה ע"ש: