דרישה, חושן משפט רלב:ז
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 232:7
Open in the reader →1וזה נוטה לצד דבריו כו' דבר שאין לו קצבה כו' אבל המ"מ כתב דלמד הרמב"ם דין זה מדמיון אונאה ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל ובאמת שהרמב"ם סיים בדבריו וכתב שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה ומשמע דר"ל דבאונאה אמרו בפ' הזהב ע"מ שאין לך עלי אונאה ל"מ ומפרש טעמא משום דלא ידע דקא מחיל ותניא שאם אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' ויודע אני שאינו שוה אלא ק' ע"מ שאין לך עלי אונאה מהני תנאי ומשמע לרמב"ם דאפילו אמר [הוי] יודע שיש בו אונאה בזה על מנת שאין לך עלי אונאה ל"מ כל זמן שלא הזכיר הסכום וסבירא ליה דהא דקאמר דלא ידע ומחיל פירוש לא ידע כמה היא האונאה ואיך ימחול וקאמר שבו צריך לפרש גם בזה. אבל רבינו סבירא ליה דאין ראיה מהתם דאפשר דהא דאמרינן אונאה לא ידע ומחיל דמיירי דלא א"ל הוי יודע שיש בו אונאה אלא אמר סתם ע"מ שאין לך עלי אונאה וכדפירש"י התם והא דקתני בברייתא אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' כו' רבותא קאמר וה"ה אם א"ל סתם הוי יודע שיש בו אונאה (וכמ"ש בדרישה לעיל סי' רכ"ז) ומשום הכי כתב רבינו שעיקר טעמו דהכא והתם הוא ממה שכתב בפי"א דמכירה דאין חיוב חל בדבר שאין לו קצבה ומשם למד למחילה ובזה מיושב דלא תקשה דברי רבינו אהדדי שכאן השיג על הרמב"ם ולעיל בסימן רכ"ז סעיף כ"ו בדין אונאה כתב סתם כמשמעות דעת הרמב"ם אלא לאו ש"מ דאין ראיה מאונאה דהתם לא בעינן אלא שיאמר לו הוי יודע שיש בו אונאה וזה גם הכא בעינן אבל בין הכא ובין התם לא בעינן שידע כמה הוא המום או האונאה ואף שגם רבינו כתב לעיל סכ"ו זה שאני מוכר לך כו' אינו שוה אלא ק' ל"ד קאמר אלא כמ"ש שם וגם אם נפשך לומר דדוקא קאמר רבינו התם שיודיע לו סכום האונאה מ"מ ל"ד להכא דהתם באונאה בקלות טעו אינשי מש"ה אף שא"ל המוכר הוי יודע שיש בו אונאה ע"מ כו' סבר הלוקח לאו משום שבודאי יש בו אונאה אמר כן אלא שאפשר שטעה בעצמו לכן התנה כן ומש"ה קבלו הלוקח שסמך שלא יהיה בו אונאה ועוד סבר אף שיהיה בו אונאה יהיה דבר מועט לא איכפת לו אבל אילו היה יודע שיהיה בו בודאי אונאה או שיהיה בו כ"כ לא היה מקבלו לכן צריך שיאמר לו הוי יודע שאינו שוה אלא מנה והריני מוכרו לך בר' מה שאין כן כאן שמה שא"ל הוי יודע שיש בו מום ודאי כן הוא דאל"כ לא היה א"ל שיש בו מום וגם אין חילוק בין מום קטן לגדול דגם מום קטן פוגם כל המקח מש"ה ס"ל לרבינו דאפילו לא הזכיר לו המום סבר ומחיל וראשון עיקר ועיין מ"ש בסמ"ע בישוב דברי הב"י דכאן פסק הדבר כדברי הרמב"ם ובסימן ס' ור"ז פסק בדבר שאין לו קצבה דלא כוותיה גם דברי ב"י תמוהין הם בזה שהביא תחלה דברי המ"מ וכתב עליהן ז"ל ודברי רבינו נכונים הם דהרמב"ם אזדא לטעמיה כו' ע"ש דאם נכונים הם למה פסק בזה בש"ע כהרמב"ם כיון דבנותן דבר שאינו קצוב לא פסק כוותיה ולכאורה היה נראה להגיה בב"י דצ"ל דדברי רבינו אינם נכונים הם אלא כדברי המ"מ הנ"ל וק"ל: