דרישה, חושן משפט רלה:יט

1החרש דינו כקטן גיטין דף נ"ט [עב"ח שהביא המשנה] ובגמרא אר"נ מחלוקת במטלטלין אבל לגיטין ד"ה ברמיזה (ופי' רש"י דקיי"ל בחרש שנשא כשנתחרש אם רצה להוציא מוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה) פשיטא במטלטלין תנן מ"ד אף במטלטלין פרש"י דל"ת אפילו מטלטלין שנפלו לו בירושה דקנהו אביו כשהיה פקח אפ"ה ס"ל דיכול למכרם בקפיצה כ"ש גיטין דידהו דקיי"ל דבקפיצה כנס ובקפיצה מוציא קמ"ל דלא אלא בעינן רמיזה לד"ה א"ד אר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והאנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין עכ"ל הגמרא והרי"ף הביא שני הלשונות בהלכותיו וכתב עליו הרא"ש ז"ל מדהביא הרי"ף ז"ל הך מימרא דר"נ בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פי' המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה ואע"ג דבכמה דוכתי מוכיח הרא"ש דהלכה כפלוני מדמפרשי אמוראים דבריו או הגמרא נראה דהיינו בברייתא או בדברי אמוראים אבל במשנה דרך האמוראים לפרש אע"פ שאין הלכה וז"ש הרא"ש פירוש המשנה וז"ל הב"י ודברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ כדברי הרא"ש דברמיזה דוקא וגם הרי"ף אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי ר"נ אלא ללמדנו דלת"ק דהלכה כוותיה גיטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה עכ"ל ודבריו לכאורה תמוהין לי דא"כ למה הביא הרי"ף גם ל' השני הנ"ל דלא הו"ל להביא אלא ל' ראשון דאמר דבגיטין ד"ה בעינן רמיזה מיהו י"ל בדוחק דהביאו דל"ת מאן דידע דאיכא ל"א בהאי דינא ולא ידע האמת באשר הוא יעלה על דעתו לומר דל' שני איפכא מהראשון ובאופן זה מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה בקפיצה קמ"ל מיהו ק' על הב"י במ"ש דהא דת"ק מיקל בגיטין משום עגונה ולא כתב דהוה מקילינן כיון דכנס' בקפיצה וכדפרש"י הנ"ל וא"ל דבא למצוא קולא אפי' היכא דכנסה ברמיזה דאפ"ה הו"א דיוצאת בקפיצה מטעם עיגון דאכתי ק' הו"ל לשתוק ולסמוך אדברי הגמרא ונראה דכ"כ הב"י משום דליישב דברי הרמב"ם צריכין לטעמא דעיגון וכמ"ש בסמוך ע"ש ומש"ה כתבו נמי כאן בדברי הרי"ף: ואחד חרש גמור כו' עד כדרך שבודקין אותם לגיטין כו' ז"ל הגמרא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"א) אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו א"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו א"ל ר' זירא אלם קאמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ"ל ופירש"י חרש שהיה פקח כשכנסה וקידושיו קדושין גמורין ותנן ביבמות נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קדושי חכמה וקאמר דבאם יכול לדבר מתוך הכתב דידע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פ' ופ' ומסר להם פקח גמור הוא וכותבין ונותנין אלם קאמרת שאני אלם דכיון דשומע הרי הוא כפקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דשמעינן רב דמפיק בכתב לא הוה ידענא חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש ולא זה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשיוהו לשוטה דזהו כפקח לכל דבריו כדמסיק וזה וזה כו' אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ואינו מדבר עכ"ל רש"י והנה דברי רבינו הם ע"פ שיטת רש"י וכמ"ש בפרישה אלא שק' דלפי מ"ש שם דס"ל נשתתק גרע מאלם א"כ מאי קא"ל ר' זירא אלם קאמרת כו' הא הביא לי סיוע מהמשנה דאיירי מנשתתק דהוא גרוע מאלם וי"ל דה"ק ליה מאחר שמצינו דאלם קיל טפי דהרי הוא כפקח גמור א"כ אין לך להקשות מאי קמ"ל תנינא כו' דהייתי אומר דוקא נשתתק דהוא ממין אלם הוא סגי ליה בהרכנה ובבדיקה ג"פ אבל חרש גמור לא קמ"ל: ומש"ר בשם הרמב"ם כ"כ בפכ"ט מה"מ והמ"מ כתב שם עליו ז"ל ויש לתמוה על הרמב"ם למה לא השווה מדבר וא"ש לשומע וא"מ שהרי בפ' מי שאחזו הקשו על רב יוסף מהברייתא דקתני זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן וצ"ע וגם הראב"ד תמה שם בהשגותיו על מ"ש הרמב"ם אבל לא בקרקע וכתב עליו ז"ל לא ידעתי למה עכ"ל וכתב המ"מ דדעת הרמב"ם הוא דהא דתנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין משמע ליה דהאי במטלטלין גם אדברי ת"ק קאי ודברי המסדר המשנה כתבה לומר פלוגתא זו דת"ק ובן בתירא אמרו דוקא במטלטלי וממילא נשמע דלת"ק דקיי"ל כוותיה דוקא במטלטלי סגי ליה ברמיזה ולא בקרקעות כן נ"ל ביאור דברי המ"מ אף שדבריו קצת סתומין וצ"ל דס"ל להרמב"ם דאף שלצורך גיטין מסיק שם בשני הלשונות דלד"ה סגי ברמיזה שאני גיטין דהוצרכו לתקן משום עיגון כמו שתקנו שיהא מקחו מקח במטלטלין משום כדי חייו. אבל א"נ לחלק דשאני גיטין דאמרינן כשם שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה. משא"כ בקרקעות שנפלו בירושה ובמטלטלין דווקא התירו לו משום כדי חייו. וכדמשמע מפרש"י שכתב לפני זה וכמ"ש ל' לעיל דא"כ למה סתמו הרמב"ם ורבינו דהול"ל במ"ש אבל לא בקרקעי דמיירי דדוקא בהנך שנפלו להו בירושה. ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דדוקא בגיטין דאותה אשה עצמה שכנס ברמיזה מוציאה ברמיזה משא"כ בקרקע דאף שלקחה בחרשותו ברמיזה מ"מ כיון שנתן בעדה מעותיו והמוכר שהוא פקח הקנה לו בקנין גמור איך ימכרוהו אח"כ לאחר בחרשותו כיון שכבר נעשה שלו והוא חרש ואין הקנאתו לאחרים הקנאה וכיון דאינו יכול למכור לאחרים תקנו שאף לאותו מוכר (ודווקא במטלטלין התירו אפילו שירש עצמו) לא יחזור וימכרנה משום לא פלוג. אבל זה דוחק דהא אמרו חז"ל דגם מקחו בקרקעות אינו מקח ויכול המוכר לחזור בו כיון שהוא חרש גמור וכיון שהמוכר עצמו יכול לחזור נמצא שלא היה קנוי בידו מעולם למה לא יכול לחזור ולמכור לאחרים. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא דלא תקנו בחרש כ"א במקום צורך משום עגון או משום כדי חייו. ובקרקעות דחשיב לא רצו לתקן וק"ל. ואפשר דמה"ט נקט ב"י כלשונו עיגון הנ"ל. ובעיקר הקושיא דהמ"מ הנ"ל על הרמב"ם במה שמחלק מדבר וא"ש משומע וא"מ ובברייתא כתב על שניהן דהרי הן כפקחין לכל דבריהן היה נ"ל לומר דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא ולא אזל בשיטת רש"י הנ"ל ובאמת פירושו דחוק מאוד חדא דקאמר אלם קאמרת דמשמע דדין אלם לחוד כן ובברייתא דמייתי משוה אלם וחרש המדבר להדדי. ועוד דעיקר תירוצו חסר מי הספר דהא גם בברייתא דמייתי קתני דחרש הרי הוא כפקח ואכתי ק' מאי קמ"ל וצ"ל דשאני חרש דרב כהנא דא"ש וא"מ וא"כ הול"ל זה שיש חילוק בין חרש לחרש. ולכן נראה דהרמב"ם לא היה גרס וזה וזה כו' ב' פעמים אלא גרס וזה ר"ל האלם הרי הוא כפקח לכל דבריו והשתא א"ש הכל. וה"פ דברייתא מדבר וא"ש זהו חרש ר"ל זהו חרש הנזכר במשנה כו' דאפילו למטלטלי בעי בדיקה ובקרקע כלל לא וכדין חרש גמור. שומע וא"מ זהו אלם ודינו כפקח שמכירתו מכירה בין במטלטלין בין במקרקעי אלא שצריך בדיקה ואפשר דלא הוצרך לכתוב הבדיקה דפשיטא הוא כיון שיש בהן שינוי וגם כל אדם דאינו בדרך העולם צריך לעמוד על מהותו ולהרמב"ם א"ש הא דקאמר אלם קאמרת דס"ל דדין אלם ונשתתק שוה או יכול להיות דס"ל דנשתתק סברא הוא דלהוי עדיף מאלם ואפילו אלם דינו כפקח וכ"ש נשתתק אלא שחרש שאני דלענין קרקע אין מכירתו מכירה כלל והו"א דגם לגיטין כן קמ"ל דלא. וחרש שמדבר בו רב כהנא מיירי בין בחרש שא"ש וא"מ ובין בחרש שמדבר וא"ש והשתא א"ש דמשוה הרמב"ם חרש המדבר לחרש שאינו מדבר. ואילם לנשתתק וגם א"ש מ"ש הרמב"ם באלם וז"ל שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתב בכתב ידו עכ"ל מדכתב או יכתב משמע דאין עדיפא בכת"י מבדיקה ואדרבה משמע קצת דבדיקה עדיפא בדרך לא זא"ז ולרש"י פי' איפכא שהרי אליביה בחרש גמור לא מהני בדיקה בגיטין וכתיבת ידו מהני וא"ש נמי שרבינו מביא דברי הרמב"ם ולא כתב עליהן סתירתו מהגמרא שגם רבינו ידע שי"ל שהיה לו גי' כמ"ש. ודע שיגעתי ולא מצאתי לא בתוספתא ולא במקומות אחרים בל' ברייתא זו דכתב בה וזה וזה הרי הן כפקחין. ומש"ה לולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם פי' דמ"ש שם בגמרא וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם אינו מל' הברייתא אלא סיומא דדברי ר' זירא הוא דא"ל לרב יוסף אלם קאמרת שאני אלם דתנינא כו' דמחלק בהברייתא בהדיא בין חרש לאלם מדקתני בה זהו חרש וזהו אלם והאי זה וזה ר"ל זה נשתתק הנזכר במשנה דהקשה מינה ר"י וזה אלם הנזכר בברייתא דמתרץ מינה ר"ז שניהן הן כפקחין לכל דבריהן משא"כ בחרש בין אינו מדבר וא"ש בין מדבר וא"ש דשניהן נקראין חרשין ודינן שוה וא"כ א"ש הכל דהיינו ממש כדברי הרמב"ם ודוק. כן נ"ל ביאור דברי הרמב"ם בא' מהדרכים הנ"ל אבל להב"י שיטה אחרת בביאור דברי הרמב"ם וז"ל ב"י וכתב המ"מ שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר וא"ש לשומע וא"מ שהרי בפ' מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר וא"ש זהו חרש שומע וא"מ זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן עכ"ל. ויש לדקדק עיד על הרמב"ם (לא הול"ל לדקדק עוד כיון שדקדקו דב"י הוא היפך דקדוקו דהמ"מ דהמ"מ דקדק שגם ברישא הול"ל מתקן מקח גם בקרקע כמו בסיפא וכדין פקח. והב"י דקדק ורצה שגם בסיפא לא יהיה מקחו מקח בקרקע כמו ברישא) שכתב דשומע וא"מ מקחו וממכריו ומתנותיו קיימים אף במקרקע. ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א"כ בנשתתק דתנן ביה דהרכנת הראש מהני לגיטין ע"י בדיקה ג"פ הן הן ולאו לאו. וכן בכתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ' מי שאחזו ה"ה דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה"ה י"ל כו' ע"ש בב"י שכתב ב' תירוצים על תמיהת המ"מ. והנה מ"ש בישוב תמיהת המ"מ היא דחוק ורחוק בפי' הברייתא לעין הקורא אותה ומ"ש ביישוב תמיהתו דבמטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז כו' ונראה פי' לדבריו דלאו ממימרא דר"נ הנ"ל למד כן דהא אדרבה מדברי ר"נ משמע דגט קיל טפי אלא מברייתא דפ' מי שאחזו דז"ל הגמרא שם על מימרא שכתבתי בפרישה. מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין כו' ופריך שם בגמרא וחרש מעיקרא לא והתנן כשם שכנסה ברמיזה כך יוציא ברמיזה הב"ע ביבמתו שנפלה לו מאחיו פקח ע"כ. ולפי זה ההיא דר"נ דפרק הניזקין מיירי בסתם חרש שמעולם לא שמע ולא דיבר דמזה מיירי מתני' שם ובזה ודאי כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אך שר"נ בא לחדש שם אי מהני קפיצה בגיטין אי לא מהני וק"ל. ומש"ה כתב הב"י שטעמו של הרמב"ם מדתנן בחרש רומז ונרמז ואמרו בגמרא פ' מי שאחזו דווקא במטלטלין הדין כן פי' דווקא אם נפלו לו מטלטלין בירושה או קנאם כשהיא פקח הוא דיכול למכרם ברמיזה. אבל לגיטין כגון שנפלה לו יבמתו מאחיו פקח לא אמרו דיוציאה ברמיזה דומיא לקרקעות שנפלו לו מאביו או שקנאם כשהיה פקח דאינו יכול למוכרם ברמיזה. ש"מ גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו ואפ"ה תנן שם דנשתתק דהיינו שהיה פקח ונשתתק מהני אפילו לגיטין ע"י בדיקה. ה"ה דלקרקעות מהני פי' אם נפלו לו קרקעות או קנה בעוד שהיה פקח יכול למוכרם ברמיזה ולפי זה מ"ש הרמב"ם אלם שומע ואינו מדבר כו' מקחו וממכרו כו' בין מקרקעי כו' ר"ל מקרקעי שנפלו לו מאביו יכול למוכרה כנ"ל ביאור דברי ב"י. מיהו קשה מה שהביא ראייה מרב כהנא לענין כתב ידו דהא ר"כ בחרש גמור מיירי וא"נ תפרשהו בחרש שאינו שומע ומדבר ס"ס אין ראיה להרמב"ם מדבריו ואדרבה סתירה דהא ס"ל לר"כ דמהני כו' וה"ה הרכנה או רמיזה שהרי השוו אותם שם בגמרא הנ"ל והרמב"ם כתב דבאינו שומע ומדבר מטלטלי אין מקרקעי לא: