דרישה, חושן משפט רעג:ח
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 273:8
Open in the reader →1שאם הפקירו כו' כבר כתבתי בפרישה שהרא"ש אדבר תורה קאי ועיין בפסקי הרא"ש ס"פ אין בין המודר שכתב ז"ל וקיי"ל בכל דוכתי הלכה כריב"ל לגבי ר"י הילכך הוה הפקר מן התורה אפי' בא' וה"ה אפילו בינו לבין עצמו הילכך הא דאמר' בפ"ק דשבת גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקיר להו שלא יעבור על שביתת כלים (פירוש למאן דס"ל הכי דמצווים אנו על שביתת כלים אבל אנו קיי"ל דאין אנו מצווין על שביתתן כמ"ש בא"ח סימן רמ"ו ע"מ) וכן בהמתו אם השאילה לעכו"ם ולא החזירה להן קודם השבת יכול להפקירה בינו לבין עצמו כך פי' ר' שמעון ז"ל בפ"ק דשבת ותודה לי מנ"ל לר"ש בינו לבין עצמו הוי הפקר הא לא קאמר ריב"ל אלא ד"ת אפי' בא' הוי הפקר וסברא גדולה היא לחלק בין הפקר לפני א' לבין הפקר בינו לבין עצמו דנהי דלא בעי ריב"ל כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים מ"מ בעי הפקר שיוכל לצאת מרשותו דומיא דשביעית שיצא מרשותו ומופקר לכל דבינו לבין עצמו לא יצא מרשותו כיון שאין ההפקר ידוע לשום אדם אבל הפקיר בפני אחד במטלטלין יכול אותו שהפקירו בפניו לזכות בו ויהא נאמן לומר הפקרת לזכותי בו במגו דנתתו לי במתנה וטוב הוא שיפקירם בפני אשתו או בפני א' מבני ביתו ואפשר דטעמו דר"ש שאינו מחלק בין בפני אחד ובין בינו לבין עצמו משום דעיקר הפקר משביעית ילפינן כדאיתא בירושלמי כו' עד והילכך אר"י דבעינן ג' דבענין אחר לא יוכל קרקע לצאת מתחת ידו אם יכפור בה המפקיר וריב"ל דלא בעי ג' אם כן לדידיה הוי הפקר אע"ג דאין הקרקע יכול לצאת מתחת ידו וא"כ אפי' בינו לבין עצמו נמי והאחד דקאמר ריב"ל ל"ד ואגב דקאמר ר"י בב' לא הוי הפקר אמר איהו דאפילו באחד הוי הפקר ולעולם אפילו בינו לבין עצמו עכ"ל וצ"ע דבב"מ (דף ל') לא משמע כן דאמרינן שם ר"י בר' יוסי הוה אזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דרא משאוי של עצים א"ל דלי לי א"ל כמה שווין א"ל פלגא דזוזי יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה חזייה דקא בעי למהדר למזכי ביה א"ל לכ"ע הפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך מי הוי הפקר כה"ג והא תנן ב"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה ומשני ר"י בר' יוסי לכ"ע אפקריה ובמילי דעלמא הוא דאוקמיה עכ"ל הגמ' וקשה דכיון דלר"ש סגי בהפקר דבינו לבינו למה לא אפקריה בינו לבינו באופן שלא ישמע ההוא גברא ולא איצטריך תו לאוקמיה בדבריו ולהוציא שקר מפיו וגם היה לו לחשוש שאותו גברא ילמוד ממנו להפקיר ג"כ בכה"ג שיסבור דכיוצא בזה הוה הפקר ונ"ל שר"י בר' יוסי ודאי בפעם שניה הפקירה בינו לבינו אלא שהרגיש באותו גברא שהיה מבין הענין דמדהפקיר בראשונה ודאי הפקירה גם כן בפעם שניה ושלישית כדי שלא יכשלו בו רבים ומש"ה הוצרך לומר לו לך לא אפקרינהו מפני שאתה הוא יודע שהם שלי משא"כ אחרים שלא ידעו בדבר תדע דאל"כ אלא תאמר שהפקירו בפניו תקשה לנפשך איך א"ל שלכל עולם הפקרתי חוץ מלך הא באמת לכ"ע הפקירה או סתם כדמסיק הגמ' וא"כ גם הוא שמע שהפקירה סתם אלא ודאי לא שמע אלא היה מבין בו מדהפקירה בראשונה וק"ל ועיין שם בתוס' דכתבו אההוא עובדא דר"י בר' יוסו ז"ל וא"ת הא בעינן הפקר בפני ג' ר"ל דמדאורייתא בלא ג' סגי וכן בנר וגיגית וקדירות דאמרינן בפרק קמא דשבת דמפקירם דליכא ג' דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים עכ"ל (והנה אין לי ראיה ממ"ש התוס' דאפקיר להו בלבו דיכול להפקיר בינו לבינו די"ל דכוונתם דגמר בלבו להפקירו בלב שלם ולא יחזור בו) ונראה דר"ל וה"ה בעובדא דר"י בר" יוסי דלשם דאנן סהדי דהפקירה בלב שלם כדי שלא יבואו הבריות לידי מכשול ולפי זה היה נראה לומר דריב"ל דוקא קאמר דבר תורה אפי' בפני א' הוי הפקר אבל א' עכ"פ צריך כדי שיצא מרשותו שאותו אחר יקחנה וכמ"ש הרא"ש הנ"ל ור"ש הנ"ל ג"כ הכי ס"ל ולא כתב דאפי' בינו לבינו סגי כ"א בדברים שאנן סהדי שלא יחזור בו דומיא דהפקר נר וגיגית וקדירות דשבת וכמ"ש התוס' אלא שאם כן לא הו"ל להר"ש לסתום ולכתוב אדברי ריב"ל סתמא ז"ל וה"ה לבינו לבין עצמו דמשמע דבכל הפקר מיירי ועוד דאין טעם נכון לחלק בדאורייתא דאם בעינן דומיא דשמיטה שיבוא אחר ויטלנו כדפירש הרא"ש א"כ גם בנר וגיגית דשבת אף שהוא ודאי יפקירם מכל מקום ליכא מאן דידע מההפקר דיבוא [ויטלם] אלא ודאי בדאורייתא אין חילוק בזה ורבנן הוא דגזרו משום שמא יחזירנו ובכה"ג שפיר שייך לומר באיסור שבת וכיוצא בו ליכא למיחש להא ודוק ועיין בא"ח (סי' רמ"ו) ודוק: