דרישה, חושן משפט רעח:יא
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 278:11
Open in the reader →1וכתב הרשב"א ז"ל על דבריו כו' עד אבל לדידן אין כופין בפרישה כתבתי דנראה דצ"ל ר"פ במקום רב הונא ועתה אבוא לבאר ולהוכיח זה והוא דבפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ב) אמרינן אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כו' מ"ט ר"פ אמר פריעת ב"ח מצוה ויתומים (קטנים) לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דר"י אמר אומר צררי אתפסיה מאי בינייהו כו' (וכתבתי ל' ר"ס ק"ח גם בר"ס ק"ז ע"ש) ובכתובות דף כ"ו גרסי' ז"ל אמר ר"ה לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א (דלוקה ארבעים) במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שתצא נפשו (קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיימו) עכל"ה וכתבו התוס' שם בד"ה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה כו' ז"ל האי פשיטא דכופין כו' עד וי"א דאתולה מעותיו בעכו"ם קאי דבשלמא לר"ה דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי וכיון דדין הוא שיתן כו' אבל לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו ליתמי לא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום שיש מצוה כו' ע"ש הרי לפנינו דלר"פ דאמר פריעת החוב הוה מצוה משום הן שלך צדק ממילא ס"ל דאין החיוב מוטל על נכסיו כ"א אגופו דהלוה ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיימו משא"כ לרב הונא דס"ל דחיוב פריעת ב"ח הוא מוטל על נכסיו ואין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ואינו דומה להא דתנן בעבר על מ"ע דלוקין אותו עד שתצא נפשו דשם מיירי במצוה המוטל על גופו כהא דקאמר עשה סוכה ולולב משא"כ פריעת ב"ח ולא מירמי אהדדי שם בגמרא אלא רב פפא דס"ל דגם פריעת ב"ח מצוה דרמי' אגופא הוא וכמ"ש ואף שהנ"י כתב בפ' מי שהיה נשוי דלר"פ כיון דכופין אותו בגופו כופין אותו ג"כ בממונו ובהורדת נכסיו הא נתבאר מדבריו שם דכפייה דממונו הוא מכח כפיית גופו דמה לי דכופין אותו בשוטין או בממון והא ראיה דבדליתא הוא שם דלית כפיית גופו כתב דליכא כפיית ממונו ג"כ משא"כ לר"ה דכפיית ממון בהורדת נכסיו היא לעולם אם לא ביתומים קטנים ומשום צררי וכפיית גופו לתשלומין אפילו בלוה עצמו ליתא וק"ל ובזה דברי הרשב"א שכ"ר מבוארין דכתב דר"י הלוי דכתב דבחלק הפשיטות כופין אותו להטפל בדבר למכור אותן ולהגבותן מפני שהוא במקום מורישו ש"מ דס"ל פשוט דמוריש דהוא הלוה עצמו פשיטא ליה דהיה מוטל עליו הטיפול בהמכירה ולשלם להמלוה זה אינו אלא לר"פ דס"ל פריעת ב"ח בלוה וה"ה ביתומים הגדולים הוא משום מצוה דגופו המוטלת עליו היא והוא דומה למצות סוכה ולולב דתנינן בה דכופין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל לדידן דקיי"ל הלכה כר"ה בריה דר"י דאינו משום מצוה אלא דהחיוב מוטל על נכסיו דשיעבוד דאורייתא נ"מ לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ"א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי ודוק: והראב"ד כתב כו' אין כופין אותו עיין מ"ש בפרישה פי' דבריו ודברי ר"י הלוי הנ"ל ועיין בבע"ת שער ס' שכתב שם דברי ר"י הלוי כאשר הביאם רבינו אבל דברי הראב"ד לא הביא שם בל' פלוגתא אדברי ר"י הלוי אלא ז"ל ויש לי לברר בכור או פשוט שאמרו אין אנו נוטלין ואין אנו נותנין ובאו שאר האחין ופרעו חוב מורישן ואח"כ רצו לחזור ולומר לאחיהם שיקבלו מהם חלקם המגיע להן כדי שיטלו חלקם בירושה אם שומעין להם או לאו ע"ז פסק הראב"ד דפשוט יכול לחזור בו בכור אינו יכול לחזור בו דפשוט כי אמר לא בעינא להאי ירושה כי הדר אמר בתר דפרעי אחוהון לב"ח בזוזי הבו לי מנתי ואתן לכו זוזי דידיה דינא הוא דמצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק הפשוט משעת מיתת אביו זכה בה והא דאמר להו מעיקרא לא שקילנא ולא פרענא לאו זביניה הוא ולא מתנה הוא ולא לשון הפקר הוא ומש"ה מהדר ומהדרי ניה אבל חלק בכור כיון דאיהו כו' עכ"ל ונראה דרבי' דייק מכלל דבריו דפליג אדברי ר"י הלוי מדכתב ויש לברר בכור ופשוט שאמרו כו' אי מצי לחזור והשיב דפשוט (אינו) יכול לחזור ש"מ דמצי מסתלק מב"ח ולומר איני נוטל ואיני משלם לך אלא דלגבי אחיו לאחר שפרעו הן מצי לחזור ביה ואף ע"ג דל' דשם מיירי באם אין נ"מ להמלוה בסילוקו כגון ששאר האחין הן לפנינו והן כולם גדולים מ"מ (מכלל) [מדכלל] בכור ופשוט יחד משמע ליה דדין א' יש להן לענין (החזרה) [הסילוק מב"ח] ודוק: