גן נעול, בית שלישי ו:יב

1"הביאי עצה עשו פלילה" (ישעיה טז, ג). פירוש. מקרא זה בנבואת מפלת מואב כי יחריבוֹ מלך אשור. והוכיחם הנביא על רוע מעשיהם והודיעם כי ראוי להטיב עם ישראל הבורחים דרך ארצם מחמת מלך אשור, 1 וזה היה לפני שמלך אשור התקיף את מואב ושיהיו להם למחסה ולמסתור מפני אויב. והם לא עשו כן אך הסגירום ביד אשור, ועל כן נגזרה עליהם גזירה ויפלו גם הם בידו. ועל זה אמר "הביאי עצה" וכדרך הכלל (חדר א) שאין דרך לצווֹת על ההסכמה ההחלטית, אבל הציווי על החקירה והדרישה במשפט השכל על הדבר, ואחרי החקירה ימצא האדם העצה בלבו. וכדרך "שימו לכם עליה עוצו וְדַבֵּרוּ" (שופטים יט, ל) ומבואר למעלה (חדר א). וכן "הבו לכם דבר ועצה הלום" (שופטים כ, ז) וגם זה (חדר ד) בארנוהו. וכן פה אמר "הביאי עצה". ומלת "עצה" ענינה עצה טובה, כי נזכרת סתם, וכדרך הכלל שיסדנו (חלון ח). והעצה הזאת בדרכי המנהגים הטובים, והוא שיסכימו להטיב עם ישראל הבורחים ולהסתירם בארצם, וכמו שאמר לבאר דבריו "שיתי כַלַּיִל צלך בתוך צהרים, סַתְרִי נדחים נודד אל תגלי" (ישעיה טז, ג). כלומר היה לך לשית צלך ומחסך לישראל בעת צהריים [שיהי] כמו לילה חשך ואפלה להסתר בה הבורחים. וכן אמר "סַתְרִי נדחים ונודד ואל תגלי". וּמִכֵּפֶל הענין שמענו שעשו שתי רעות. האחד, שלא הסתיר בארצו הנדחים מישראל, ולא הראה להם מקום להסתר. והשני, [שהעוברים] דרך ארצם לברוח משם והלאה, היו הם תופשים בהם ומגלים סודם למלך אשור להסגירם בידם. ואמר עוד על צד [התוכחה] ועצה טובה "יגורו בך נִדָחַי מואב, הֶוִי סתר למו מפני שודד" (ישעיה טז, ד). ומלת "פלילה" הונחה על משפט הלב, כמו "ונתן בפלילים" (שמות כא, כב), וזה כדרך הכלל [מתן] עצה אחר משפט השכל. ולכן אחר שאמר "הביאי עצה", שענינו שיחקרו וידרשו במשפט שכלם דבר עצה, אמר אחריו "עשו פלילה", כלומר יעשו כהסכמתכם שנועצתם עליה במשפט לבבכם, כי גלוי לפני השם ב"ה שאם היו שרי מואב נותנים אל לבם ענין ישראל וצרתם היו נועצים להם הנודדים והנדחים ולרחם עליהם. אבל מואב לא הביא עצה טובה ולא עשה בפלילים. אך בגאותו וגאונו חרף וגדף את ישראל וְהֵרַע עמו. ועל זה אמר "שמענו גאון מואב גֵא מאד, גאותו וגאונו וְעֶבְרָתוֹ, לא כן בַּדָיו" (טז, ו). ולפי שעושה עניניו בגאוה וגאון ועברה לא בעצת הלב ומשפט השכל, לכן נגזרה עליו הגזרה, כמו שאמר "לכן ייליל מואב למואב כֻּלוֹ ייליל" (טז, ז). והנה נאמרה הנבואה הזאת על מואב קודם גלות ישראל על ידי סנחרב מלך אשור. והודיעם והוכיחם שיביאו עצה ויעשו פלילה. ואם לא יעשו כן יפלו גם המה.

2ואחר שגלו ישראל ועזר מואב [למלך] אשור והתגאו על ישראל, נאמרה נבואה אחרת והודיעה קץ אידם. ועל זה אמר בסוף הנבואה "זה הדבר אשר דִבֶּר יי' אל מואב מאז" (ישעיה טז, יג). כל הנבואה זאת כבר נאמרה משנים רבות קודם גלות ישראל, וצופה העתידות ב"ה השמיע מִקֶדֶם העתידות, וכדרכי טובו הוכיח את מואב ללמדם העצה הנכונה בארח חכמה, למען ייטיבו דרכם וינצלו. אבל הם לא לקחו מוסר והרעו עם ישראל. ולכן הוגד לו עתה "כי קרוב יום אידם", 2 מליצה ע"פ דברים לב, לה ועל זה אמר "ועתה דִּבֶּר יי' לאמר בשלש שנים כשני שכיר, ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב" (ישעיה טז, יד). והבן.

3"ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע" (ישעיה יט, ג). פירוש. מרוב המהומה והשיבוש, תהיה רוח מצרים "מבוקה ומבולקה". 3 נחום ב, יא וכבר אמרנו כי העצה [היא] ההסכמה אחר משפט השכל בין המחשבות המצטיירות בלב. ורוח האדם הוא המרחיב המחשבות, המעלם אל השכל והבינה בפלס ובמאזנים ולהבחין איזו מהן תכשר. ואחר שעלו כולם בפלס השכל יסכים האדם באחת מהן שנטו אליה שכלו ודעתו, והיא העצה. [ואם] רוח האדם נבוקה, ואין בכחו להרחיב המחשבות, הנה תִבָּלַע עצתו והסכמתו. ועל זה אמר "ונבקה רוח מצרים בקרבו" וע"י כן אבלע עצה ולא ידעו כדת מה לעשות לעמוד נגד חרב המלחמה. ויתנו עצה נבערה-מדעת, עצת טפשים. ולכן אמר אחר כן "אך אוילים שרי צוען, חכמי יועצי פרעה, עצה נבערה" (יט, יא). ואמר עוד "יי' מסך בקרבה רוח עועים" (יט, יד). כלומר במקום רוח עצה וכמו שאמרנו, תבוא בקרבם רוח עועים ותהיה עצתם נבערה מדעת. וזו מכה כפולה, כי מלבד שתהיה רוחם נבוקה, ולא יוכלו להסכים כהוגן, גם תבוא בם רוח עועים עצה בטרוף הדעת, וילכדו בעצתם, והבן.