גן נעול, בית שלישי ו:ב

1"וממנשה נפלו על דויד בבואו עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול" (דהי"א יב, כ). פירוש. הפלשתים היו נבוכים במחשבותיהם בענין דוד אם נבאש בעמו בהחלט, אם לא. ואחר משפט שכלם הסכימו הסכמה גמורה לשלחו מאתם, כי אמרו "בראשינו יפול אל אדוניו שאול", כלומר הוא יוצא עמנו למלחמה לתת אותנו במרמה ביד אדוניו שאול, ובזה יִתְרַצוּ אליו. וכבר אמרנו למעלה שכל הזכרת "עצה" סתם ענינה עצה טובה להשגת המבוקש. ומליצת הכתוב יְקָרָה 1 חשובה וחביבה למבין. כי לא אמר "וממנשה נפלו על שאול 2 בזה היינו טועים שהצטרפו אל דוד כדי להלחם בשאול, אבל בסופו של דבר לא עזרו במלחמה צפויה זו למלחמה ולא עזרום כי שלחוהו סרני פלשתים" וגו', כי אז היינו טועים לומר כי חפץ דוד להלחם עם שאול וישראל, ולא יכול כי שלחו סרני פלשתים מאתם, כי חשדוהו שבראשיהם יפול אל אדניו. וזה גנאי גדול לדוד מלך ישראל, וחלילה לחסיד שכמותו שיהפך לשונא לעמו ולמלכו ולבוא עליהם למלחמה עם הפלשתים הערלים. על כן הזכיר כי יפה עשו סרני פלשתים ששלחוהו. ועצה טובה יעצו הסרנים. כי אם לא שלחוהו ג"כ לא היה נלחם עם מלכו ועמו. ואולם מה שחשדוהו שבראשיהם יפול אל אדוניו, זה שקר, כי חלילה לצדיק שכמותו שיעשה מרמה ונבָלה כזאת עם מי שהטיב עמו, ועם אנשיו הבוטחים על יושר לבבו עמהם. ואם היה עושה כן היה מחלל שם שמים בקרב הגוים. ועל כיוצא בזה נאמר "כי תועבת יי' אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עָוֶל" (דברים כה, טז). רק היה משתמר שלא יעזור לפלשתים כדי שלא יגיע על ידו רע לישראל. ואם היה נכתב "בבואו על פלשתים על שאול למלחמה וישלחוהו סרני פלשתים בעצה לאמר בראשינו" וגו'. היינו טועים לומר כי בדין חשדוהו, ואם היה עמם היה נופל אל שאול ומוסר אכיש ועמו בידיו. וגם זה גנאי גדול לדוד. לכן נשמר הכתוב ותקן המליצה ואמר "על שאול למלחמה ולא עזרום". כלומר גם כשיצא למלחמה עם מחנה פלשתים, ולא ידע עדיין שישלחוהו הסרנים מאתם, לא היה מחשבת דוד לעזור לפלשתים, אלא לעמוד על מעמדו ולעשות בתחבולה שלא יהיה לעזר ולהועיל לא לישראל ולא לפלשתים. ולכן סרני פלשתים בעצה טובה שלחוהו, אחר שלא היה מושיע אותם. ואולם מאת ה' היתה זאת שחשדוהו כי יפול בראשיהם אל אדוניו, ובעבור החשד הזה שלחוהו, כדי שיהיה דוד נקי בעיני אלהים ואדם. כי אם היה עמהם אעפ"י שלא היה עוזר להם יהיה זה לדוד לחרפה לעיני עמו, שאין כל אחד יודע אם עזרום או לא. גם היה צער לדוד בהנהגתו במלחמה שלא יחשדהו אכיש ואנשיו לפי שאינו עושה חיל כתמול שלשום. גם שלא תראינה עיניו [את] עַם ה' ושאול ובניו האהובים נופלים בחרב פלשתים. ומאת ה' היתה העצה הזאת, והוא ב"ה העיר רוח ולב פלשתים להסכים הסכמה כזאת, שהיתה עצה טובה מאד מכמה פנים, וכמבואר. ורש"י ז"ל פי' "ולא עזרום, ח"ו שעזרו לפלשתים, אלא כי עצה נתיעצו הסרנים לשלחו לביתו כי אמרו 'בראשינו יפול אל אדוניו', דוגמת 'נפלו אל דויד'" ע"כ. וזה כדברינו, כלומר אם היה עמהם לא היה עוזר להם, אלא שהפלשתים חשדוהו מלבם שלא יעזרום גם יעשה עמהם נבלה ויפול אל אדוניו בראשיהם, וחשדוהו כן בשקר. וראיתי כי הרלב"ג בפירושו לספר שמואל (שמואל א כט, ד) כתב שהיתה מחשבת דוד בלבבו להיות לשטן לפלשתים ולסכל עצתם על ישראל. ור' יצחק אברבנאל ז"ל דחה דבריו ואמר "חלילה לאיש נכבד כדוד יגמול את אכיש רעה תחת טובה. והנה היה זה אליו קשה ודבר מגונה מאד. אבל חשב דוד שלא ירים את ידו במלך שאול, ולא יהיה לשטן ולא גם כן לעזר ולא להועיל לפלשתים" ע"כ. ויפה דבר. וכותב ספר דברי הימים גלה מחשבת דוד ברוח הקדש, וכמו שבארנו, והבן.