המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה טו

1אכן אפילו אם נניח, דכל שותפות לפני החלוקה ג"כ חציו לזה וחציו לזה, נמי ניחא הא דאמרינן בב"ב הנ"ל, דכאן יש גדר אחר גדר שותפות: המקום גורם כמו, למשל, ס"ת של העיר, שכאן בודאי אי אפשר להכניס או זה במסגרת של חלקים ולומר, שלכל אחד מאנשי העיר יש בזה רק חלק קבוע , מאחרי שאין הדבר מיוחד ליחידים של העיר בתור יחידים כשהם לעצמם אלא רק בתור בני העיר . ואם אלה יצאו את העיר ויבואו אחרים במקומם, אזי יש להם בדיוק אותה הזכות ממש כמו לקודמים וממילא מובן, שאם אחד מבני העיר מסתלק מזכותו אי אפשר להביט על זה כעל קנין שהוא מקוה את זכותו לשאר בני העיר, כי הללו אינם צריכים לכך, ויש להם אותה הזכות שהיתה להם מקודם בתור בני העיר. ובודאי לא שייך בזה גם המושג ירושה לבניהם אחריהם כי הבנים, שהמה ג"כ בני העיר, משתמשים בזה לא מצד ירושה אלא מצד שהמה בעצם בני העיר 538 וכן ביאר באבן האזל (הל' שכנים פ"ב ה"י), והוכיח דסילוק שותף בעינן קנו מידו משא"כ בציבור, ועל כרחך דבשותפות אין בעלות כללית משותפת משא"כ בציבור. ועיקר החילוק בין ציבור לשותפות ראה: קובץ שיעורים ביצה (אות לט); בבא בתרא (אות תד); שיעורי הגרא"י (נדרים סי' כא אות ו). וע"ע אבני נזר חו"מ (סימן סג) בחילוק שבין קרבן ציבור לקרבן שותפים שהוא תלוי בגדר הבעלות וכ"כ אחרונים נוספים, ראה מה שכתב בנו בשם משמואל (חיי שרה תרע"ד ושבועות תר"פ) וכן בחי' רא"ל מאלין (סי' נג). ובעיקר הדבר צויין כבר לדברי הרמב"ן והרא"ם (ויקרא א, ב) שגם אלף שותפים נקראים קרבן שותפים משא"כ 'ציבור' שהוא מכל ישראל, וכבר דנו האחרונים האם החילוק הוא רק במהות הקרבן או גם ב'בעלות' והאם יש לחלק בזה בין הבעלות לענין כפרה לבין הבעלות הממונית, ועיין בכל זה במש"כ הג"ר מנחם זעמבא לג"ר אברהם לופטביר (חתנו של האור שמח) בחי' הגרמ"ז (סי' לח) והובא בהערות בשו"ת זרע אברהם (סימן ד) באריכות גדולה ובראיות לכאן ולכאן. ויש לציין מה שנכתב בספר ירושת פליטה (ח"א סי' לט) שהביא מהצפנת פענח (ע"ע בדומה לזה צפנת פענח תנינא עמ' צ; שו"ת סי' רלא, ועו"מ), זה לשונו: "בענין צבור מה הוא אם הוא רק כפילת הפרטים כמו למשל קהלה שנקראת צבור שנתהוה מכח רבים היחידים שדרים שם, א"כ לא הוה ענין ציבור רק כפילת היחידים שהיחידים שדרים שם השתתפו בדבר מה ונתכפלו כל יחיד ויחיד הרבה פעמים, נמצא באמת דבעצם דבר לא נשתנו כלל רק בא כפילת היחיד בכלל אחד, או דלמא ע"י השתתפותם יחד באמת נשתנה גם 'עצם' הדבר ואותם רבים לא הווין אותן היחידים כשהן בפרטית כלל וכלל. והסביר הדבר כמו שאנו רואים בדברים הטבעיים שיש הרכבה מזגיות והרכבה שכניות הרכבה שכניות הוא למשל אם נותנים מלח במים המלח נמס ונעשה למים וגם המים קיבל טעם מלח א"כ עדיין שניהם המה נמצאים בעולם והם כשכנים יושבים יחד רק כל אחד נשפע מחבירו, והרכבה מזגיות הוא שאותן שני דברים שנתערבו הוציאו ע"י התערבותם דבר חדש והוא ברי' חדשה והשני מינים הראשונים בטלו ממציאות ואינם בעולם (עיין תשב"ץ מובא בח"ס חולין נח). וכמו שהוא בדברים טבעיים כך יש למצוא בדברים רוחניים ותורניים, דצבור שנולד מכח השתתפות הרבה יחידים נעשו לגמרי עצם אחרת ואינם כלל אותם היחידים שהיו קודם השתתפותם, ונ"מ לכמה ענינים הנוגעים להלכה. ומסקנתו שם דהצבור נתעלו ברוחניות עד שאינם בעצם היחידים שהיו בפרטות וכמו בטבעיים ע"י כעמישע-צוזאמענזעצונג נולד ברי' חדשה לגמרי וחלקי הראשונים נאבדו ונבטלו, כמו כן הוא ברוחניות. והביא ראי' לדבריו משקלים (פ"א) דקיי"ל כריב"ז דכל כהן שאינו שוקל חוטא ולא חיישינן על וכל מנחת כהן כליל תקטר וכו' דבצבור אינם היחידים הראשונים רק המה עצמים אחרים לגמרי, ע"כ לא תסוב עליהם העשה דכל מנחת כהן כליל תקטר עכתו"ד הגאון האדיר הנ"ל והאריך שם בנפלאות לחזק חקירה הנ"ל". וראה פסקי תשובה (סי' רנט) בשם הצפנת פענח ומשך חכמה (פרשת שלח) ש'ציבור' שייך רק בישראל ולא בעכו"ם, ודו"ק. . כלומר: שכאן באמת הוא לא מושג של שותפות אך מושג של צבור, שכבר הוכחנו במק"א שאין זה מן הפרט אל הכלל אך מן הכלל אל הפרט, שמפני שהדבר שייך להכלל יש בזה זכות לכל פרט בתור אחד מן הכלל 539 רעיון זה הובא ע"י הגהמ"ח ב'מבוא' לספרו (פרק ד – ההרכבה ההפרדה והגדרה), וכן ב'סיני' (חוב' ב) תחת הכותרת מפרט לכלל ומפרט לכלל. והביא שם שיש בזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד הנוגעת לשתי משניות במסכת נדרים (מה, ב ומח, א) האחת עוסקת בממון 'שותפים' והשניה בממון 'ציבור'. וע"ע בתומר דבורה (להג"ר מרדכי יצחק רבינוביץ, ריגה תרפ"ט, בסוה"ס בהספד מבנו) שכתב בסגנון דומה מאוד לסגנון הגהמ"ח עיין שם מה שהוסיף לפי הגדרה זו. וראה עוד בספר תל תלפיות שצויין לעיל. אכן יש לציין להלן (אות סג) ביאור הגהמ"ח מחלוקת נוספת בין הרמב"ם לראב"ד באופן הפוך, דהיינו שהרמב"ם סובר שממון ציבור שונה במהותו מממון שותפים. מן הענין יש לציין כי רעיון זה של הגהמ"ח בא לידי ביטוי גם בדבריו שבאגדה, ראה בספר הגיונות אל עמי (מאמר כד, היחיד והרבים), ומה שנכתב שם. ובעיקר הענין כבר כתבו בזה המהר"ל (דרך חיים פרק ה); והראי"ה קוק (משפט כהן סי' קכד, תשובה לבעל הכלי חמדה). .